18. ביצועה של תרמית על ידי חברה א': לטענת רוזנבאום וסמואל, בית המשפט פסק בעניין זה בהסתמך על "היגיון" בלבד ובהתעלם מראיות שהביאו, אשר לא נסתרו, בדבר ייחוד מאפייני פעילות חברה א' מחברה ב' ובדבר היכולת להגיע לרווחים גבוהים במהירות בענף היהלומים. המדינה, לטענתם, לא עמדה בנטל השכנוע המוטל על הטוען לתרמית. מסקנתו של בית המשפט כי המחזור העסקי הגבוה של חברה ב' בשנה הראשונה לפעילותה שוללת אפשרות שפעילותה אינה קשורה לפעילותה של חברה א', שנסגרה קודם להקמתה, שגויה. העדים אותם בחרה המדינה להביא לא היו מעורבים באירועים מושא התביעה ועל כן אלה העידו עדות סברה בלבד. לעומת זאת, המדינה בחרה שלא להביא את העדים הרלוונטיים ולא סיפקה הסבר לכך. עוד טענו כי ההחלטה על סגירת חברה א' התקבלה על-ידי בייטנר, בעל השליטה, ולכן אין כל ממש בטענת התרמית.
19. חיובם של רוזנבאום וסמואל: השניים טוענים גם נגד חיובם על ידי בית המשפט המחוזי ביחד ולחוד עם יתר המערערים. לטענתם, בית המשפט המחוזי התייחס באופן לאקוני בלבד לחיובם ולא הבהיר האם חיובם נשען על עילה חוזית, נזיקית או שמא על הרמת מסך. בהיבט החוזי נטען כי כתב ההתחייבות נחתם על-ידיהם בשם חברה א' ואינו מהווה התחייבות אישית שלהם, בניגוד לקביעתו של בית המשפט. כתב ההתחייבות הוא התחייבות של חברה א' בלבד ולא התחייבות אישית של רוזנבאום וסמואל.
20. באשר לחיוב מכוח דיני הנזיקין, אף אם ייקבע כי חברה א' ביצעה תרמית, לא הוכח כי רוזנבאום וסמואל ביצעו תרמית כלפי המדינה. לטענתם, פסק הדין אינו דן כלל ביסודות עוולת התרמית. לא מובאות בפסק הדין ראיות לביצועה של תרמית, לא ביחס לכלל המערערים, ולא ביחס אליהם בפרט. התרמית נקבעה על ידי בית המשפט על בסיס סברות בלבד, תוך שלילת טענות ההגנה שהעלו המערערים. בכך שגה בית המשפט, כאשר העביר את נטל ההוכחה לכתפי המערערים.
21. לבסוף טוענים רוזנבאום וסמואל כי לא היה מקום לבצע "הרמת מסך". בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אין תשתית עובדתית מספיקה לצורך הרמת מסך ולא נעשה ניתוח משפטי בעניין זה. לשיטתם, בהתחשב בעובדה שכל אחד מהם החזיק ב-15% ממניותיה של חברה א', לא ייתכן כי תתבקש הרמת מסך נגד בעלי מניות המיעוט בלבד כאשר במקביל בייטנר, בעל השליטה בחברה, לא נתבע כלל.
טענות המערערת בע"א 1206/16 – חברת יהלומי סמואל רוזנבאום (1992) בע"מ (חברה א')
22. מרבית טענותיה של חברה א' דומות עד זהות לטענותיהם של רוזנבאום וסמואל, לפיכך אציגן בתמצית. חברה א' טוענת בערעורה כי יסודות עוולת התרמית לא הוכחו על-ידי המדינה. לטענתה, שגה בית המשפט כאשר העביר את הנטל להוכיח כי לא התקיימה תרמית אל כתפי המערערים, וכי טענת התרמית התבססה על סברות בלבד ולא על בסיס ראיות. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו כי לא חלה התיישנות על תביעת המדינה. מעבר לכך, שגה בית המשפט בכך שלא ייחס משקל מספיק לעדותו של רו"ח רופין, אשר העיד מטעמה כי חברה א' נסגרה בשל היעדר רווחיות בהוראתו של מר בייטנר. בהקשר זה נטען כי שגה בית המשפט כאשר מתח ביקורת בגין העובדה שמר בייטנר לא העיד בעצמו, והדבר נבע מכך שלחברה אין מקורות מימון משלה. מצדו השני של המטבע, טוענת החברה נגד המשקל שהעניק בית המשפט לעדות העדים מטעם המדינה, אשר לא היו בתפקידם בתקופה הרלוונטית, כאשר ניתן היה להביא לעדות עדים בעלי ידיעה ישירה לגבי האירועים מושא התביעה.