טענות המשיבים:
10. הגם שהמשיבים אינם סבורים שבשני הפרסומים אשר בגינם ניתן פסק הדין מדובר בלשון הרע, הרי שלטענתם אין בפסק הדין כל חקיקה שיפוטית והמשיבים סבורים כי פסק הדין מנומק, מבוסס ונהיר. נטען כי צדק בית המשפט קמא כאשר התבסס על ההגדרה המילונית של המושג "פרסום" ולמד כי לא מדובר רק בתוצאה, אלא נלווית אליה גם פעולה – ההבעה.
כך גם נטען כי אין יריבות בין המערערת למשיבים, שכן המערערת חזרה בה בכתבי הטענות מאותן האשמות שבהן פתחה את תביעתה וכן הובהר בבית המשפט קמא, בדיון אשר התקיים ביום 22.2.2016, כי מוסכם על הצדדים שאין כל הוכחה לכך שהמשיבים יצרו ופרסמו נגד המערערת את הפרסומים, ולכן המשיבים גם טענו כי הערעור הוא אקדמי בלבד.
עוד נטען כי אין למערערת כל עילה כנגד המשיבים שכן אפילו תוכיח המערערת את הנטען בערעור הרי שאנו חונים באכסניה של מחאה ציבורית לגיטימית ומאבק ציבורי כנגד מקומון במסגרת פייסבוק וכלל לא באכסניה של לשון הרע.
11. נוסף על כך, נטען על ידי המשיבים כי המערערת היא חברה בע"מ ולכן חל עליה הקבוע בסעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), אשר קובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק", וזאת כאשר בסעיף 7 לחוק קבע המחוקק כי סעיף זה כפוף לסעיף 10 לפקודה.
12. כמו כן, לטענת המשיבים, עומדות להם ההגנות הקבועות בחוק – הגנת אמת דיברתי, בהתאם לסעיף 14 לחוק, וכן הגנת תום הלב, בהתאם לסעיף 15 לחוק.
לגבי הגנת אמת דיברתי, נטען כי לגבי הפרסומים התקיימו שני התנאים הקבועים בסעיף, הם היו אמת והיה בהם עניין ציבורי, שכן הייתה בהם קריאה למחאה ציבורית בשל העובדה שהתושבים חשו כי הפרסומים במקומון מכפישים את ראש העיר הנבחר ובכך מצטרפים לפרסום שפורסם על ידי ראש העיר. לדידם, מדובר בפרסומים אשר תיארו נכונה את המציאות והיה בהם עניין ציבורי.
--- סוף עמוד 5 ---
לגבי הגנת תום הלב, נטען כי הפוסטים שפרסמו המשיבים נועדו אך ורק כדי לגנות פרסום קודם של לשון הרע כפי שתפסו אותו המשיבים, ועמם תושבים רבים בעיר גבעתיים.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה:
13. מעיון בפסק הדין של בית המשפט קמא ובטענות הצדדים, ובהתחשב ב-"השלכות רוחב" של ההכרעה בסוגיות האמורות, התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לרבות עמדתו בייחס לצירופו להליך. ביום 5.6.2018 הודיע היועץ המשפטי לממשלה על החלטתו להתייצב להליך וביום 18.11.2018 הגיש את עמדתו.