3. לאור החלטת בית המשפט העליון בבר"מ 7618/16 הנ"ל, [פורסם בנבו] פנה הקניון לועדת הערר וביקש לחייב את מנהל הארנונה לרשום את שוכרי החנויות בקניון כמחזיקים בשטחים המשותפים. הקניון שב וטען כי אין מחלוקת בינו לבין שוכרי החנויות כאמור בחוזי השכירות בהם מופיעה במפורש הסכמתם כמחזיקים לשאת בתשלומי הארנונה, וכי מנהל הארנונה אינו רשאי לסרב לרשום אותם כמחזיקים של חלקים בשטחים המשותפים, בהתאמה לחוזה. עוד טען הקניון כי מנהל הארנונה מושתק מלפעול או לטעון אחרת מאחר שסוגיה זו נדונה והוכרעה בעמ"נ 28859-12-13 [פורסם בנבו]. פסק דין זה של השופטת אגמון גונן דן באותם צדדים, ממש באותו נכס ובשטחים המשותפים המצויים בשטח הנכס, ונקבע בו באופן פוזיטיבי כי מנהל הארנונה לא רשאי לסרב לרשום שוכר כמחזיק כשאין מחלוקת בין השוכר לקניון.
4. ביום 2.7.2018 דחתה ועדת הערר את טענות הקניון, וקבעה כי מנהל הארנונה רשאי היה לסרב לרשום את שוכרי החנויות בקניון כמחזיקים בשטחים המשותפים (בהתאמה). עוד קבעה הועדה כי פסק הדין בעמ"נ 28859-12-13, [פורסם בנבו] מפי כבוד השופטת אגמון גונן, לא יצר מעשה בית-דין מאחר שעסקינן בעילות ובפלוגתות שונות. לפי החלטת ועדת הערר פסק הדין שניתן על ידי השופטת אגמון גונן עסק בזהות מחזיקים בשטחים משותפים ספציפיים, חניות, ואילו ענייננו כאן שונה מאחר שהוא עוסק בזהות המחזיק בשטחים משותפים שאינם ספציפיים, וכך אמרה ועדת הערר:
"עיינו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מיום 31.12.2015 והגענו למסקנה כי באותו העניין הכריע בית המשפט בפלוגתא שונה...אין מדובר בשטחים ספציפיים ביחס אליהם הוגשו הסכמי שכירות, תשריטים והוגשה מסכת חוזית המעידה על התחייבות ברורה של המחזיקים לשאת בתשלום ארנונה בגין חלקים ספציפיים כדוגמת החניות.
במקרה שלפנינו הוכיחה אומנם העוררת כי הסכמי השכירות בינה לבין השוכרים כוללים סעיף כי לשטח המושכר יתווספו חלקים יחסיים ברכוש משותף... אלא שאין מדובר בחלקים ספציפיים אלא בחיוב כללי, מעין חיוב רובץ..." (עמ' 4-3 להחלטת ועדת הערר).
בהמשך קבעה ועדת הערר כי הקניון הוא בעל הזיקה העיקרית לשטחים המשותפים (ולא שוכרי החנויות), ולכן יש לרשום את הקניון כמחזיק באותם שטחים. ועדת הערר אף בחנה את החוזים וקבעה כי הקניון לא יינזק מהחלטתה, כיוון שחוזי השכירות בין הקניון ובין שוכרי החנויות כוללים מנגנוני התחשבנות בתשלומי הארנונה. כלומר, הקניון רשאי לגבות באופן פרטני מכל חנות את החלק היחסי בארנונה המוטלת על השטחים המשותפים:
"עולה מהראיות שהוצגו לנו ומעדויות הצדדים, כי ללא קשר למערכת החוזית בין העוררת לשוכרים מטעמה ביחס לחיוב בארנונה בגין שטח העמסה, העוררת היא שמחזיקה בשטחים המשותפים בהיותה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לשטחים אלה [...]
עיון בהסכמי השכירות שהונחו בפנינו...מלמד כי החוזים כוללים מנגנון חיוב מפורט לארנונה המאפשר לחברת הניהול להשית על כל אחד מהשוכרים חיוב נוסף בגין חלקו היחסי בשטחים הציבוריים" (עמ' 6-5 להחלטת ועדת הערר).