עד כה עולה אפוא כי היסוד הראשון – קיומו של חוזה מחייב – מתקיים בענייננו. אשר ליסוד השני – הפרה של החוזה, מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כמו גם מסקנותיהם של חברַי, כי סהג'ננד, אכן הפרה את תניית אי-התחרות בהתקשרותה בעסקה עם הרר (סעיף 27.2 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי), שכן עסקאות אלו מפרות מיניה וביה את האיסור לקשור קשרים עסקיים עם גורמים מתחרים אשר בתוכם הרר.
8. אשר להתקיימות היסוד השלישי – מודעות מצד הנתבע לקיומו של החוזה ולכך שפעולותיו עלולות להביא להפרתו. חברי, המשנה לנשיאה, ביסס, בצדק, את מסקנתו לגבי מודעותו של הרר להפרת תניית אי-התחרות, על מכתב ששלחה דיאליט להרר ביום 31.1.2000, ובמסגרתו הזהירה אותו, מפני הפרתה של תניית אי-התחרות. טענתו של הרר, ולפיה עם ביטולו של ההסכם, סבר כי אין עוד פגם בהתקשרות עם סהג'ננד (סעיף 8 לסיכומים מטעמו; עמוד 1129, שורות 15-16 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 26.2.2013) – אין לה על מה שתסמוך, שכן במכתבה של דיאליט הובהר במפורש, כי תנייה זו מחייבת את הצדדים – "כל עוד ההסכם בתוקף ובמשך תקופה נוספת של שלוש שנים לאחר סיומו מכל סיבה שהיא". הרר היה מודע אפוא היטב הן לתניית אי-התחרות, הן לתחולתה לאחר תום תקופת ההסכם. בנסיבות אלו, צריך היה הרר לצפות שהתקשרותו בעסקה עם סהג'ננד יכולה להוביל להפרת ההסכם. הרר איננו יכול להיבנות מן הטענה, "כי אין הכרח או הגיון שהמשיב [הרר] יאמין בצורה עיוורת למערערת [דיאליט], שהינה יריבה עסקית ויש לה אינטרס למנוע ממנו לשווק מכונות מתוצרתו" (סעיף 15 לסיכומים מטעמו). כפי שהראו חברַי, דרישת המודעות, פורשה בפסיקה בצורה מרחיבה, ונקבע כי לשם ביסוסה די ב'עצימת עיניים' (ע"א 628/77 חסיד נ' קנופף, פ"ד לד(2) 225 (1979)). מכתבה של דיאליט להרר, עולה לכל הפחות כדי 'עצימת עיניים'. מקובלת עלי אפוא עמדת חברי המשנה לנשיאה – כי יסוד המודעות מתקיים בענייננו.
9. אבחן עתה את התגבשות היסוד הרביעי – גרימה – קשר סיבתי בין פעולת הנתבע להפרת החוזה. צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי יחסיהם של סהג'ננד ודיאליט עלו על שרטון, עוד בטרם ביצע עמה הרר את העסקה הראשונה (סעיף 27.3 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). טענות להפרת ההסכם – נטענו; תביעה משפטית – הוגשה; לבסוף, ההסכם שבין הצדדים – בוטל. אכן, על פני הדברים לא ניתן לזקוף את הפרת ההסכם למעשיו של הרר. ביטול ההסכם, קדם לביצוע העסקה עמו ימים רבים. אולם, כפי שהראנו לעיל, לא בהפרת ההסכם כולו עסקינן, אלא בהפרתה של תניית אי-התחרות לבדה. זו, כאמור, הוסיפה לעמוד בתוקפה ולחייב את הצדדים גם לאחר שההסכם הגיע לקיצו. ביטולו של ההסכם, ונסיבותיו, עומדים בנפרד, ודינם אינו כדין ביטול תניית אי-התחרות ונסיבותיה. מעורבותו של הרר בביטול תניית אי-התחרות – ברורה. הוא ראה, ידע והוזהר, על אודות הפרתה של התנייה; אף על-פי כן, פעל כפי שפעל.
10. זאת ועוד, כפי שציין חברי השופט מינץ, לשם הוכחתו של יסוד הגרימה אין צורך בהוכחת שתדלנות מצדו של הגורם השלישי לביצוע ההפרה (פסקה 39 לחוות דעתו), וניתן להסתפק בשותפותו ליצירת ההפרה, ובידיעתו על אודותיה. בענייננו, התקשרותו של הרר עם סהג'ננד היא אשר יצרה אותה הפרה; מבלעדיה לא תיכון. נוכח האמור, אין בידי לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יסוד הגרימה מתערער "בשים לב לתשובתה של סהג'ננד להרר מיום 6.2.00 (דהיינו – כשלושה חודשים עוד קודם לביצועה של עסקת המכר מחודש מאי שנת 2000) לפיה היא האחראית על יחסיה עם דיאליט, וכי מר הרר לא היה, ולא יהיה הגורם האחראי להפרה של הסכם ההפצה" (פסקה 27.3 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). גבי דידי, מכתב זה איננו מעלה או מוריד, שכן כפי שצויין לעיל, וכפי שציינו גם חברַי, לשם ביסוס יסוד הגרימה אין צורך בכך שהצד השלישי הוא שייזום או ישדל לאותה הפרה; די בכך שמבלעדי שותפותו לא תיווצר ההפרה. נמצא, כי גם היסוד הרביעי – גרימה, מתקיים בענייננו.
11. משהראנו לדעת, כי ארבעת היסודות הראשונים מתקיימים בענייננו, נותרה בחינתו של היסוד החמישי והאחרון – העדר צידוק מספיק למעשי הנתבע. המחוקק הותיר לנו פתח לשיקול דעת, לשקול ולבחון, אם חרף קיומם של ארבעת היסודות שנבחנו לעיל, היתה הצדקה לגרימת ההפרה על-ידי הרר. "יסוד זה הוא הקשה ביותר לתחימה: בעוד ששאר רכיבי העוולה מתייחסים ליסודות מוגדרים, ברורים וחיוביים, יסוד הצידוק מהווה מונח שסתום, בלתי מוגדר ושלילי ('ובלי צידוק מספיק'). היקפו של המונח תלוי בשיקולי צדק ובאיזוני אינטרסים העומדים מאחוריו, והוא מחייב את בית-המשפט להפעיל שיקול-דעת מורכב" (נילי כהן גרם הפרת חוזה 207 (דיני הנזיקין העוולות השונות, ג' טדסקי עורך, 1986)). לעמדתי, בנסיבות שלפנינו, לא קיים טעם של ממש, שבכוחו להצדיק את התקשרותו של הרר עם סהג'ננד, חרף ידיעתו על אודות תניית אי-התחרות שקיימת בינה, לבין דיאליט. רצונו של הרר למכור את מרכולתו לסהג'ננד ולבוא עמה בקשרי מסחר, איננו סיבה מספקת המצדיקה מתן הרשאה לגרימת הפרת תנייה בחוזה.
12. במשפט העברי מצאנו הכרה בזכותו של אדם לחופש עיסוק, בזכותו להציע מרכּולתו לאחרים, אלא שזכות זו אינה חפה מהגבלות וסייגים. בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן קנו, סעיף ה) נפסק, כי במבואה "שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים (של אחד – נ' ס') ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות". רוצה לומר, כי במבואה שדרו בה דיירים שונים, אשר ביניהם דייר שעסק במקצוע מסוים, יכול אחד מבני אותה מבואה, או דייר ממבואה סמוכה, להתחרות באותו דייר. אלא שחופש העיסוק אינו בלתי מוגבל, השולחן ערוך מוסיף, כי "גֵר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ בצד מרחצו של זה יש להם למונעו" (שם, שם). היינו, בעוד שלמקומי, הותר להתחרות בעסק קיים, הרי ש'שחקן' חיצוני אשר מתגורר בעיר אחרת ומבקש להתחרות בעסק מקומי, נדרש לקבל את הסכמתם של הדיירים האחרים. הנה כי כן, לצד ההכרה בחופש העיסוק וחופש התחרות, מכיר המשפט העברי גם בזכויותיו של הפרט אשר קנה לו שביתה בתחום מסוים, באמנות מסוימת, לבל תקופח פרנסתו.
13. בנדון דידן, הסכימו הצדדים במפורש, כי ביחס להפצת מכונות מסוימות בתחום היהלומים, שמורה לדיאליט בלעדיות (כאמור לעיל, לא הוכח על-ידי הרר כי תנייה זו פסולה), ולכל גורם אחר פרט לדיאליט אסור לסחור עם סהג'ננד בתחום זה. בלעדיות זו, הופכת למעשה כל מתחרה אחר, ל'שחקן' חיצוני, המבקש לירד לאומנותה של דיאליט. חדירה שכזו לתחום עיסוקה של דיאליט – אסורה לדעתי. האינטרס הכלכלי של הרר, כמו גם רצונו למכור את מרכולתו לסהג'ננד אינם יכולים לשמש צידוק לגרימת הפרת חוזה בנסיבות אלו.
14. יתרה מזאת, כעולה מתצהירו של צבי פורת בבית המשפט המחוזי, קשירת הקשרים העסקיים בין דיאליט לבין סהג'ננד, היתה כרוכה בהשקעה מרובה: "דיאליט השקיעה זמן רב ומשאבים ניכרים סביב הקמת נציגות בהודו, מאמצים שכללו: חתימת חוזים, הקמת הנציגות, הקמת מערכת תצוגה, הדרכת צוות הנציגות, ייזום ימי עיון, ביקורים אצל לקוחות וכיו"ב" (סעיף 17 לתצהיר העדות הראשית של צבי פורת). דומני, כי גם בשל האמור, מחמת השקעתה וטרחתה של דיאליט, לא נכון להצדיק את 'התערבותו' של הרר ביחסיהם של דיאליט וסהג'ננד, ואת ירידתו לאומנותה של דיאליט.
נמצא, כי כל חמשת היסודות הנדרשים לגיבושה של עוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין, מתקיימים בענייננו. אשר על כן, אני מצטרף לעמדתו של חברי, המשנה לנשיאה, ח' מלצר, כי נכון יהיה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיערוך בירור משלים, ויבחן את סוגיית הפיצויים בקשר עם עוולה זו. אני מצטרף לעמדתו, גם באשר לביטול ההוצאות שדיאליט חוייבה בתשלומם.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ בכל הנוגע לדחיית התביעה השנייה (ת"א 2081-08-07) [פורסם בנבו] והשלישית (ת"א 32621-11-07) [פורסם בנבו] ובכל הנוגע לדחיית התביעה הראשונה (ת"א 4951-08-07) [פורסם בנבו] בעניין הסכם המכונות. כמו כן, הוחלט ברוב דעות של המשנה לנשיאה ח' מלצר ושל השופט נ' סולברג נגד דעתו החולקת של השופט ד' מינץ שהערעור בכל הנוגע לתביעה הראשונה בעניין הסכם ההפצה יתקבל, באופן שהדיון בה יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיערוך בירור משלים ויבחן את סוגיית הפיצויים לגופה. בהתאם לכך, תבוטלנה ההוצאות שהושתו על דיאליט במסגרת תביעה זו בבית המשפט המחוזי.
בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו בערכאה זו.
ניתן היום, י"ד בסיון התשע"ט (17.6.2019).
המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט