סבורני כי בנסיבות העניין דיאליט הוכיחה במידה מספקת כי יסודות העוולה מתקיימים כאן. אפרט כעת את הטעמים שהביאוני למסקנה זו.
8. אני מסכים עם חברי, השופט ד' מינץ, כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה דיאליט הוכיחה במידה מספקת כי הסכם ההפצה מהווה חוזה מחייב כדין (ראו: פיסקה 47 לחוות דעתו). בהתאם לכך – הנני מגיע למסקנה כי מתקיים היסוד הראשון לעוולת גרם הפרת חוזה (האמור יוצא מנקודת הנחה שלא עלה בידי הרר להצביע על כך שתניית אי-התחרות פסולה בנסיבות, בשים לב לייחודיות הרבה של המוצרים והתחום).
9. בנוסף, אני מסכים עם חברי, השופט ד' מינץ, כי דיאליט לא הוכיחה במידה מספקת כי סהג'ננד הפרה את תניית אי-התחרות במהלך שנת 1999, והכל – מנימוקיו. ואולם, אני סבור כי דיאליט הצליחה להראות כי סהג'ננד הפרה את תניית אי-התחרות כאשר רכשה מהרר מכונות וחלקי חילוף בין השנים: 2001-2000. רכישות אלה, שדומה כי קיומן איננו שנוי במחלוקת בין הצדדים, מהוות פעילות המתחרה בעסקיה של דיאליט בתוך התקופה שננקבה בסעיף 26 להסכם ההפצה, ומשכך – הן מהוות הפרה של תניית אי-התחרות. אם כן – מתקיים גם היסוד השני לעוולת גרם הפרת חוזה. כאן המקום להעיר כי אין נפקא מינה לכך שדיאליט וסהג'ננד שמו קץ להסכם ההפצה (לכל המוקדם בדצמבר 1999 ולכל המאוחר במרץ 2000), שכן סעיף 26 להסכם קובע ממילא כי תניית אי-התחרות תיוותר בתוקף גם בשלוש השנים העוקבות לסיום הסכם ההפצה, וההנחה היא שבנסיבות תניה זו תקפה.
10. מעבר לכך, סבורני כי בנסיבות העניין הוכח גם יסוד המודעות. הדבר עולה ממכתבה של דיאליט להרר מתאריך 31.01.2000, בגדרו הופיעה התייחסות לתניית אי-התחרות ולעובדה כי הרכישות של סהג'ננד מהרר מהוות הפרה של תניה זו. מכתב זה מוכיח קיומה של ידיעה ממשית, ולכל הפחות הוא יצר אצל הרר בסיס סביר לחשד כי המכירות לסהג'ננד מביאות את האחרונה להפרת תניית אי-התחרות עם דיאליט. סבורני כי בכך די כדי ליחס להרר ידיעה קונסטרוקטיבית לכך שפעולותיו מביאות את סהג'ננד להפר את הסכם ההפצה בכל הקשור לתניית אי-התחרות. ידיעה קונסטרוקטיבית כזו מספיקה ליסוד המודעות בעוולת גרם הפרת חוזה (ראו: ע"א 8810/08 ברוש נ' יעקב פריצקר ושות' חברה לבנין חיפה בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה כה (07.11.2010)).
11. זאת ועוד, לגישתי בנסיבות העניין הוכח במידה מספקת אף יסוד הגרימה. משמעו של יסוד זה הוא קיומו של קשר סיבתי בין פעולתו של הרר לבין הפרת תניית אי-התחרות על-ידי סהג'ננד. כפי שציין חברי, השופט ד' מינץ, יסוד זה פורש בהרחבה, כך ש"אין הכרח שהגורם השלישי יפתה או ישדל את המפר לביצוע ההפרה, על מנת שפעולתו תיחשב לגורמת להפרה" (ראו: פיסקה 39 לחוות דעתו). יתרה מזו, נקבע כי יסוד זה מתקיים גם כאשר היה שיתוף פעולה בין המפר לצד שלישי, ואף כאשר היוזמה לביצוע הפעולה המפרה היא של המפר (ראו: נילי כהן, בעמ' 125; השוו לתיבה: "inducing or otherwise causing" בסעיף 766 ל-RESTATEMENT (SECOND) OF TORTS (1979), המופיעה בהקשר ל-Intentional Interference with Performance of Contract by Third Person). לא זו אף זו, הפסיקה הכירה זה מכבר בכך שאדם א' שמתקשר בחוזה עם אדם ב' ביודעו כי עצם ביצועיו של ב' לפי חוזה זה יפרו את התחייבויותיו החוזיות הקודמות של ב' כלפי אדם ג' – ייחשב כמי שגרם לב' להפר את חוזהו עם ג'. ובלשונו של השופט (כתוארו אז) ש' אגרנט:
"...בשעה שאדם נאות להיכנס להתקשרות עם איש שני, תוך ידיעה כי אין בכוחו של זה לקיים את אשר קיבל על עצמו בלי שיפר מניה וביה את ההסכם שעשה לפני כן עם איש שלישי, הרי שהראשון גורם בזאת להפרת ההסכם הקודם והוא ממשיך לגרום לכך כאשר האדם השני ממלא את המוטל עליו לפי ההסכם המאוחר. לשון אחרת: מתן ההתחייבות להעניק תמורה לאדם אחר עבור הבטחתו של זה לבצע פעולה אשר פירושה הפרת הסכם קודם נחשב כמעשה המהווה – שוב – 'גורם' להשגת תוצאה זו" (ראו: ע"א 123/50 א.ל. באורנפרוינד נ' דרזנר, פ"ד ה 1559, 1573 (1951)).
מכאן שכאשר הרר מכר את המכונות וחלקי החילוף בין השנים 2001-2000 לסהג'ננד, כשהוא מודע לכך שעצם ביצוע העיסקאות הללו נוגד התחייבות חוזית קודמת של סהג'ננד לדיאליט – הרי הוא גרם לסהג'ננד להפרת החוזה שלה עם דיאליט, במשמעות המינוחים המופיעים בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, כפי שפורשו בפסיקה ובספרות המשפטית.
12. אמת, לא ניתן לכחד שהיחסים בין דיאליט לבין סהג'ננד אכן התערערו קודם להפרת תניית אי-התחרות. כך לדוגמא, כפי שציין חברי, השופט ד' מינץ, הוכח כי סהג'ננד הפרה תניות נוספות בהסכם ההפצה (ראו: פסקאות 58 ו-60 לחוות דעתו). אולם סבורני כי בנסיבות העניין הוכח, במידה הנדרשת, כי הרר הוא שגרם להפרת תניית אי-התחרות. הרר ידע כי לסהג'ננד התחייבות חוזית קודמת לדיאליט. למרות ידיעתו זאת, הרר בחר לפעול כפי שפעל. הרר לא יכול להיבנות מהטענה שהיחסים לחוזה היו מעורערים קודם לכן, כפי שמפר לא יכול להיבנות מהטענה שלפיה ממילא היחסים בין הצדדים לחוזה התערערו קודם להפרתו. תכליתה של עוולת גרם הפרת חוזה היא להגן על זכויות חוזיות מהתערבות זרה. אין היא מבקשת להגן רק על צדדים לחוזה שיחסיהם תקינים, ובלבד שהתחייבויותיהם החוזיות בתוקף. זכויות חוזיות עשויות להיות בתוקף גם כאשר היחסים בין הצדדים לחוזה השתבשו. זכויות אלה מקבלות הגנה מהדין ככל זכות חוזית. לפיכך, בנסיבות מקרה זה יש להגיע לגישתי למסקנה כי הרר גרם להפרת תניית אי-התחרות, וזאת, גם אם לא הוכח בהכרח שהרר גרם בעצמו להידרדרות היחסים בין הצדדים, או להפרות אחרות של הסכם ההפצה שהיו קודם לכן. אינני סבור כי מכתבה של סהג'ננד להרר, שבגדרו נכתב כי האחרון לא היה (ולא יהיה) מי שגרם לסהג'ננד להפרת ההסכם בינה לבין דיאליט, משנה ממסקנה זו. חובותיו של הרר לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין הן חובות מן הדין, ומי שרשאי לוותר עליהן היא רק דיאליט, ולא סהג'ננד.
13. אלבן עתה את יסוד "היעדר הצידוק" שהוא האחרון באלמנטים שנדרש להוכיחם בהקשר שלנו. מרכיב זה מבטא את חוזק ההגנה שמעניקים דיני נזיקין לזכות החוזית מפני פגיעה של צדדים שלישיים. סעיף 62 לפקודת הנזיקין קובע כי הגנה זו לא תעמוד במקרים שבהם מעשיו של הגורם להפרת החוזה נעשו עם צידוק מספיק, ובכך – מסויגת ההגנה הניתנת לזכות החוזית מול צדדים שלישיים. דומה כי טרם נקבעו בפסיקה כללים נוקשים לבחינת יסוד זה, אולם נפסק כי יש "לשקול את כל הנסיבות המסובבות את החוזה שהופר ואת הרקע לגרם הפרתו" (ראו: ע"א 406/59 לינדסי נ' שיבר, פ"ד יד(3) 2422, 2427 (1960)). בספרות המשפטית נדונו מספר קטגוריות שעשויות להיחשב כצידוק מספיק, ובעיקרן – הגנה על אינטרס של הנתבע או הגנה על אינטרס הזולת (ראו: נילי כהן, בעמ' 212 ואילך; פנינה פרידמן "מאזן האינטרסים בבחינת היסוד 'בלי צידוק מספיק' בעוולת גרם הפרת חוזה" עיוני משפט ו 625 (1978)).
14. לא מצאתי בטענות הרר בערעור שלפנינו טענות מפורשות הנוגעות לקיום של צידוק מספיק לפעולותיו, כאשר בנסיבות העניין נראה שהרר פעל למימוש האינטרס הכלכלי שלו בקיום העסקאות מול סהג'ננד. אינני סבור כי האינטרס של הרר בקיום עסקאות אלו שלו גובר על זה של דיאליט בקיומם החוזי של תניית אי-התחרות – אינטרס שנקבע במסגרת הסכם ההפצה, לו הרר היה מודע ואשר קדם לעסקאות שערך עם סהג'ננד.
15. נוכח כל האמור לעיל – אני סבור כי דיאליט הוכיחה פה במידה מספקת את היסודות הנדרשים להתקיימות עוולת גרם הפרת חוזה בהתאם לסעיף 62 לפקודת הנזיקין, וזאת בכל הנוגע להפרות תניית אי-התחרות בין השנים 2001-2000. משכך, אם תישמע דעתי, נקבל את הערעור ביחס ל-ת"א 4951-08-07 [פורסם בנבו] בחלקו, באופן שהדיון במכלול זה יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיערוך בירור משלים ויבחן את סוגיית הפיצויים בעבור עוולה זו לגופה, סוגיה שטרם ניתן לה מענה.
בהתאם לכך, אני גם מציע שיבוטלו ההוצאות שהושתו על דיאליט במסגרת ת"א 4951-08-07 [פורסם בנבו] הנ"ל וכי כל צד יישא בהוצאותיו בערעור שלפנינו.
המשנה-לנשיאה
השופט נ' סולברג:
1. במחלוקת הנקודתית שנתגלעה בין חברי, השופט ד' מינץ מזה, והמשנה לנשיאה השופט ח' מלצר מזה, דעתי כדעתו של המשנה לנשיאה. לעמדתי, העסקאות שנרקמו בין אברהם הרר, לבין חברת Sahajanand Laser Technology (להלן: סהג'ננד), החל מחודש מאי 2000, מגבשות עוולה של גרם הפרת חוזה שלא כדין, לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
2. כפי שציינו חברַי, התגבשותה של עוולת גרם הפרת חוזה, מותנית בהוכחת חמשת היסודות הבאים: חוזה מחייב כדין; הפרת חוזה; גרימת הפרה ביודעין; והעדרו של צידוק מספיק (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 368 (2004)). אבחן להלן את התקיימותם של היסודות הללו; ראשון-ראשון, אחרון-אחרון.
3. תחילה וראש, היסוד הראשון – קיומו של חוזה מחייב. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 15.10.1997 חתמו חברת דיאליט בע"מ וסהג'ננד על הסכם להפצת מכונות לליטוש יהלומים (להלן: ההסכם). הסכם זה נכנס לתוקף והצדדים ראו עצמם מחוייבים על-פיו (סעיף 27.1 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). גם אין מחלוקת, כי הסכם זה בוטל על-ידי הצדדים, לכל המאוחר בחודש מרץ 2000 (ראו: סעיף 38 להודעת הערעור). מכאן עולה, כי במועד שבו מכר הרר 24 מכונות ליטוש לסהג'ננד (מאי 2000) – ההסכם שבין הצדדים כבר היה מבוטל. אלא שעל אף בטלותו, תניית אי-התחרות שנקבעה בסעיף 23 להסכם – הוסיפה לחול ולחייב את הצדדים. שכן, באותו סעיף נקבע במפורש, כי הוא יוסיף לחול במשך תקופת ההסכם, ולכל הפחות שלוש שנים לאחר סיומו. יתירה מזאת, סעיף 26 להסכם הוסיף והבהיר, כי הוראת סעיף 23 תמשיך לעמוד בתוקפה ולחייב את הצדדים גם לאחר סיומו, בלא כל קשר לסיבה שבגללה יגיע ההסכם לקצו:
"It is hereby clarified that the provisions of sections 23-25 shall remain full force and effect notwithstanding termination of this agreement howsoever arising".
4. נמצא, לכאורה, כי על אף שבמועד העסקה בין הרר לבין סהג'ננד ההסכם כבר נתבטל, תניית אי-התחרות עמדה על מכונה. אלא שיש לתהות, כיצד מוסיפה הוראת אי-התחרות לעמוד בתוקפה ולחייב את הצדדים, מקום שבו ההסכם בוטל על-ידם? מהיכן שואבים סעיפים 23 ו-26 את כוחם, שעה שההסכם בכללותו כבר אינו בתוקף? על כך יש להשיב, כי "ביטול חוזה בשל הפרתו אינו מפקיע את כלל החיובים שבחוזה, אלא אך ורק את החיובים הראשוניים שבו. החיובים המשניים הכלולים בחוזה נותרים בתוקף גם לאחר ההפרה וגם לאחר ביטול החוזה בידי הנפגע בעקבותיה" (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים - התרופות 553 (2009)). הווה אומר, ביטולו של חוזה מוביל לביטולם של החיובים אשר נועדו להגשים את תכלית ההתקשרות בין הצדדים (חיובים 'ראשוניים'); חיובים שנועדו להסדיר את היחסים המשפטיים בעקבות ביטולו של החוזה (חיובים 'משניים') – מוסיפים לחול (על ההבחנה בין חיובים ראשוניים לחיובים משניים, ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים, כרך ד (תשע"א)). זאת ועוד, פעמים שגם חיובים שנתפסים כ'ראשוניים', יוסיפו לחול ולחייב את הצדדים בתום התקופה החוזית, ככל שהצדדים הסכימו במפורש להחילם: "ביטול החוזה כדין מביא, בדרך כלל, לפקיעתם או לסיומם של החיובים מן הסוג הראשון, ואין צד לחוזה יכול לתבוע אכיפתם. ייתכנו מקרים, בהם הצדדים מתכוונים שגם חיובים כאלה יפעלו לאחר ביטול החוזה. למשל, תנית חוזה עבודה האוסרת על העובד גילוי מידע מקצועי סודי או תניה בחוזה כאמור שעניינה איסור תחרות עם המ[ע]ביד" (ע"א 187/87 לוי נ' דויטש, פ"ד מג(3) 309, 322 (1989)).
5. בעניין דנן, למִקרא הוראות סעיפים 23 ו-26 להסכם יש להסיק, כי הצדדים סיכמו במפורש, כי תניית אי-התחרות תוסיף לחול ולחייבם אף לאחר תום התקופה החוזית. נמצא, כי על אף שתניית אי-התחרות מתאפיינת על-פי טיבה וטבעה כחיוב 'ראשוני', היא מוסיפה לחול ולחייב את הצדדים גם לאחר ביטול ההסכם, נוכח הסכמתם המפורשת של הצדדים. תנייה זו, הופכת הלכה למעשה למעין חוזה עצמאי אשר ממשיך לעמוד בתוקפו, חרף ביטולו של ההסכם הכללי.
6. למותר לציין, כי על אף ההתנייה המפורשת להחיל את הוראות סעיפים 23 ו-26 גם לאחר תום התקופה החוזית, אילו דיאליט היתה מגלה נכונות לבטלם – הם היו מבוטלים. אלא, שהשתלשלות העניינים העובדתית מלמדת, כי בעת ביטול ההסכם עמדה דיאליט בתוקף על הותרת תחולתם של סעיפים אלו, חרף הסכמתה לבטל את ההסכם בכללותו. כך, ביום 7.12.1999, שלחה סהג'ננד לדיאליט הודעה על ביטולו של ההסכם, ובמסגרתו ביקשה כי גם ההוראות שתחולתן עתידית יבוטלו. במכתבה מיום 8.12.1999 השיבה דיאליט, כי היא מוכנה לבטל את ההסכם: "The termination of the agreement takes place on the day that you have sent your fax – i.e. December 7, 1999". יחד עם זאת הדגישה, כי בהתאם להסכם, הוראות מסויימות, ובכללן תניית אי-התחרות יוסיפו לעמוד בתוקפן אף לאחר סיום ההתקשרות, וזאת בהתאם לקבוע בהסכם. דיאליט חתמה את מכתבה במילים הבאות: "we insist that you keep the above terms and not violate what was agreed and signed between us". נמצאנו למדים, כי לדיאליט לא היתה כל כוונה לבטל את תניית אי-התחרות, והיא עמדה על כך שתיוותר על כנה.
7. לסיום בחינת תוקפו של ההסכם, יש לבחון את חוקיותה של תניית אי-התחרות, נוכח המגבלה שאותה היא יוצרת – הן על חופש המסחר, הן על חופש העיסוק – מגבלה אשר על פני הדברים, עשויה להביא לבטלותו של הסעיף מחמת 'תקנת הציבור' (ראו: דנ"א 4465/98 טבעול נ' שף הים, פ"ד נו(1) 56 (2001); להלן: עניין טבעול).
לגישת חברי השופט מינץ, האפשרות לחייב את הרר בגין הגרימה להפרת החוזה, נתקלת בקושי נוכח "הטענות כבדות המשקל שהעלה הרר באשר לתוקפה של תנית איסור התחרות" (פסקה 56 לחוות דעתו). כשלעצמי, אינני סבור כן. אין לכחד, התחרות יפה, מועילה ונחוצה, בעולם העסקים, כמו גם בתחומים נוספים. עמד על כך בהרחבה השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין טבעול: "תחרות חופשית חיונית היא להגברת היעילות במשק, לפיתוחו של המשק ולצמיחתו; כי התחרות היא הערובה האופטימלית להשגת המוצר והשירות הטובים ביותר בתנאים הטובים ביותר; כי תחרות מעודדת יוזמות חדשות, מביאה להחלפתם של גורמי-ייצור ישנים בגורמי-ייצור יעילים וטובים מהם; כי תחרות מסייעת לנייד משאבים לאפיקי-פעילות מועילים יותר" (פסקה 20). יחד עם זאת, ביטול תניית אי-התחרות בשל טענות מעין אלו, מצריך ביסוס משמעותי לכך שהפגיעה החברתית שנגרמת כתוצאה מהתניה, עולה על היתרונות החברתיים הנובעים ממנה (ראו: דיויד גילה "לקראת מדיניות משפטית חדשה כלפי תניות אי-תחרות" עיוני משפט כג(1) 63, 64 (2000); להלן: גילה). לשם כך, נדרש לעמוד על פרמטרים רבים ומגוונים: יחודיות המוצר, מידת ההשקעה של דיאליט בהטמעת המוצר בשוק ההודי, היקף השוק המקומי, קיומם של סודות מסחריים, כוחות השוק בענף הרלבנטי, ועוד כהנה וכהנה פרמטרים (הפרמטרים השונים שיש לשקול, נסקרו בהרחבה אצל גילה). עיון בכתבי הטענות מעלה, כי מצע זה לא נפרשׂ כדבעי, ובשל כך אי אפשר להיכנס בעובי הקורה, ולברר סוגיה זו די צרכּה. אוסיף, כי בגורם שוק מתוחכם עסקינן; גורם אשר חשוף למידע הרלבנטי וליחסי השוק (שם, עמוד 65). בהקשר זה הדגיש גילה, כי "השאלה הרלוונטית לעניין זה היא, לדעתי, מידת התחכום והמידע [...], ולא מידת כושר המיקוח שלו" (שם, עמוד 74). נסיבה זו כשלעצמה, מעוררת תהייה, האם בענייננו, התנייה אכן מביאה לפגיעה ב'תקנת הציבור'. משאלו הם פני הדברים, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, ולפיה "הרר לא הוכיח כי מדובר בתנייה המגינה יתר על המידה, ובאופן בלתי סביר או בלתי מידתי, על אינטרסים של דיאליט" (סעיף 27.2 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי).