3.2.5. גניבת עין
92. עוולת גניבת העין מעוגנת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 ולשונה להלן:
"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."
מלשון הסעיפים עולה כי תכלית העוולה היא מתן הגנה על זכותו הקניינית של התובע במוניטין שרכש מפני פגיעה הנובעת ממצג שווא של הנתבע (עניין אנג'ל, פסקה 8; ע"א 9070/10 דדון-יפרח נ' א.ת. סנאפ בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 7 (12.3.2012) (להלן: עניין דדון)). הוראת סעיפים אלה מתיישבת עם הוראות דין נוספות שמטרתן "להבטיח כללים בסיסיים של תחרות הוגנת ולהציב גבולות לשחקני השוק" (ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל [פורסם בנבו] (30.4.2017)). עוולת גניבת העין מאזנת בין שני אינטרסים מנוגדים: האינטרס הקנייני של בעל מוניטין מפני מי שמבקש ליהנות ממוניטין זה על חשבונו מחד גיסא, והרצון לעודד תחרות חופשית שתשרת במידה הרבה ביותר את קהל הצרכנים מאידך גיסא (עניין דדון, פסקה 7).
93. העוולה מותנית בהוכחת שני יסודות מצטברים: קיומו של מוניטין שרכש היצרן; חשש סביר לקיומה של הטעיית קהל הצרכנים כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה שירות או נכס של התובע (רע"א 1521/18 רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ נ' Barilla G. e R. Fratlli - S.p.A [פורסם בנבו] (22.4.2018) (להלן: עניין ברילה); עניין דדון, פסקה 6; עניין אנג'ל, פסקה 9). באשר ליסוד המוניטין, תנאי להוכחתו הוא כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע. עמד על כך המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין דדון, פסקה 9:
"המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו (עניין מובי, בפס' 9). על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק. בעלי הדין מביאים אסמכתאות לכאן ולכאן בנוגע לשאלה אם חיקוי המוצר מעיד, כשהוא לעצמו, על רכישת מוניטין. ואכן, קיומו של חיקוי, שאינו בעל תכלית פונקציונאלית בלבד, יכול לשמש שיקול בהוכחת המוניטין... בנסיבות מסוימות ניתן לראות בחיקוי אינדיקציה לרצון "להתעטף" במוניטין של אחר. אולם יהיו מקרים בהם נועד החיקוי לשרת מטרות אחרות, שאינן קשורות דווקא במוניטין אלא בתכונות אחרות של המוצר. לפיכך, אין החיקוי מכריע בשאלת קיומו של מוניטין, אלא הוא מהווה רק אחת האינדיקציות לכך" (ההדגשה הוספה – ד.מ.).
(ראו גם ע"א 6316/03 אילן זגגות רכב בע"מ נ' ברוך ובניו זגגות רכב בע"מ, פ"ד סב(2) 749, פסקה 6 (2007); ע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 9-8 (25.6.2007)).
94. באשר ליסוד ההטעיה, המדובר במבחן אובייקטיבי במסגרתו, כאמור, נבחן קיומו של חשש סביר לכך שצרכן יטעה וירכוש מוצר של הנתבע תוך שהוא סבור כי המדובר במוצר של התובע. למעשה, מבחן ההטעיה כולל שלושה מבחני משנה: מבחן החזות והצליל (כאשר היבט הצליל, בשונה מהיבט החזות, אינו רלוונטי לענייננו); מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות; ומבחן שאר נסיבות העניין (עניין אנג'ל, פסקאות 25-24; עניין ברילה, פסקאות 33-32).
95. מבחן החזות הוא המבחן המרכזי מבין מבחני המשנה של מבחן ההטעיה, ומטרתו השוואת החזות של שני המוצרים לצורך בחינת הדמיון והשוני ביניהם. ההשוואה מתבצעת בקווים גסים, משום שהחשש מדמיון מטעה מכוון לעין הבלתי מיומנת שהתרשמה מהמוצר ברושם ראשון, ולא לעינו של לקוח המכיר היטב את המוצרים ואינו צפוי לטעות בהם (עניין אנג'ל, פסקה 27; רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע)). מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות עניינו בבחינת משתנים אלה ביחס למוצר התובע ולמוצר הנתבע, והשפעתם על מידת הסיכון להטעיה (ע"א 1898/12 מרכז המתנות 2006 בע"מ נ' קארשי אינטרנשיונל בע"מ [פורסם בנבו] (9.9.2014) (להלן: עניין מרכז המתנות)). דמיון בסוג הסחורות וסוג הלקוחות עשוי להצביע על הטעיה, אך גם עשוי להצביע על מסקנה הפוכה. כך, ככל שהמוצר יקר ואיכותי יותר וחוג הלקוחות מתוחכם יותר, כך ניטה לייחס לצרכן ערנות ויכולת הבחנה דקה בבואו לרכוש את המוצר (עניין אנג'ל, פסקה 26). מבחן שאר נסיבות העניין במסגרתו נבחנות הנסיבות הקונקרטיות הנוגעות למקרה הנדון, ככל שאלה לא נבחנו במסגרת המבחנים הקודמים (עניין מרכז המתנות, פסקה 21; טעם טבע, עמ' 453). מקובל לראות בשני המבחנים האחרונים – סוג הלקוחות וסוג הסחורות ושאר נסיבות העניין – פרמטרים המסייעים במבחן החזות, וככל שלא התקיים מבחן החזות לא יעלה בידו של התובע להוכיח עוולת גניבת עין אף בהתקיימם של שני מבחנים אלה (עניין אנג'ל, פסקה 26).
96. מן הכלל אל הפרט: כזכור, דיאליט טוענת לקיומה של עוולת גניבת עין הן ביחס למכונות הישנות והן ביחס למכונות החדשות. באשר למכונות החדשות, בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח קיומו של מוניטין לגביהן, ואף לא הוכח קיומו של חשש להטעיית הציבור ביחס למכונות החדשות מתוצרת חברת היהלום. בפרט, נקבע כי יישום מבחן החזות מביא למסקנה שבמכונות החדשות קיימים הבדלים חיצוניים בולטים המבדילים אותן מהמכונות מתוצרת דיאליט. כמו כן, באשר למבחן סוג הלקוחות וסוג הסחורות, נקבע כי קהל הלקוחות של המכונות מורכב מאנשי מקצוע מיומנים המבחינים בנקל בין המקור לבין המכונה האחרת.
97. לאחר התבוננות במכונות החדשות ובמכונות דיאליט, מסכים אני עם התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. מבחן החזות מוביל למסקנה כי ההבדלים החיצוניים שבין המכונות בולטים וניכרים. ההבדל המרכזי שבין המכונות בולט לעין מיד והוא צבען של המכונות – בעוד שמכונות דיאליט שחורות ובעלות פאנל הפעלה כחול, מכונותיו של הרר אפורות לחלוטין. אף מבנה המקשים ופיזורם שונה בין המכונות. כל אלה מאיינים את החשש להטעיית הציבור. זאת ועוד, אין להתעלם ממאפייניהם של ציבור הצרכנים של מכונות הליטוש, כפי שתוארו לעיל. כפי שצוין בפרשת אנג'ל, היות המוצר יקר ואיכותי והיות חוג הלקוחות מתוחכם ובקיא מצדיק ייחוס ערנות לצרכן ויכולת הבחנה דקה, ואין להתייחס אליו כאדם הניגש למכולת הקרובה לביתו ורוכש כיכר לחם. אם כן, לא עמדה דיאליט בנטל ההוכחה כי קיים חשש סביר להטעיית הציבור, ודי בכך כדי לדחות טענתה לגניבת עין ביחס למכונות החדשות.
98. באשר למכונות הישנות, בית המשפט המחוזי דחה טענה זו נוכח קבלת טענתה של דיאליט להפרת מדגם ביחס למכונות אלה, בקבעו כי לא ניתן להעניק פיצוי כפול בגין אותו מעשה. לטענת דיאליט, כאמור, בית המשפט שגה בהחלטתו זו. אין בידי לקבל טענה זו.
99. הפרת מדגם מתרחשת, כאמור, בעת שאדם, זולת בעל הזכות, מייצר ומוכר מוצר המהווה את המדגם או חיקוי בולט הימנו. עוולת גניבת עין מתרחשת, כאמור, בעת קיומו של חשש להטעיה של ציבור הלקוחות כל עוד הוכיח התובע קיומו של מוניטין. אם כן, יכול שמעשה אחד של הנתבע – ייצור מוצר בעל דמיון רב למוצר התובע – יקים זכות תביעה בשתי העילות הללו. אלא במצב דברים בו עומדים לתובע סעדים מכוח שתי עילות שונות, בגין אותו מעשה של הנתבע, אין הוא זכאי לגבות פיצויים פעמיים בהסתמך על שתי העילות (ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633, 642 (1983)). כך הוא בענייננו.
100. מסקנה זו אף מתיישבת עם חוק עוולות מסחריות. סעיף 13(א) לחוק קובע פיצויים ללא הוכחת נזק בגין העוולות המנויות בו, ביניהן עוולת גניבת עין, בסך שלא יעלה על 100,000 ש"ח. עם זאת, סעיף 13(ב) קובע כי "יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת". כלומר, אף המחוקק רואה במתן פיצוי בגין שתי עילות, שהוכחו בהתבסס על מעשה אחד, כפל פיצוי שאין להתירו. מכאן, שצדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין מקום להידרש לטענת דיאליט לגניבת עין ביחס למכונות הישנות, שכן אף אם זו תוכח, מתן פיצויים בגינה מהווה כפל פיצוי שאין לתתו.
4. סוף דבר
101. ערעור זה נסוב כאמור סביב פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המאחד שלוש תביעות שהגישה דיאליט נגד הרר ואשתו.
בתביעתה הראשונה, אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, טענה דיאליט כי הרר גרם להפרת שני הסכמים שנחתמו בינה לבין סהג'ננד, הסכם ההפצה והסכם המכונות. מעיון בטענות הצדדים, במוצגים שהוגשו מטעמם, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים לפנינו בעל-פה, עלה כי דיאליט לא הוכיחה שהרר הוא שגרם לסהג'ננד להפר את הסכם ההפצה, ואף לא הוכיחה כי נכרת הסכם המכונות בין השתיים. על כן לדעתי, ערעורה של דיאליט ביחס לתביעה הראשונה דינו להידחות.
102. בתביעתה השנייה, אשר נדחתה ברובה על ידי בית המשפט המחוזי, טענה דיאליט שהרר הפר את זכויות היוצרים שלה במכונת ה-GS ושרטוטיה, עת שהעתיק אותם למכונות ה-FP מתוצרת חברת היהלום. עוד טענה דיאליט כי הרר, בייצור מכונות הבלוקר והלוח הישנות, הפר פטנט וביצע עוולת גניבת עין. מעיון בטענות הצדדים, במוצגים שהוגשו מטעמם, במכונות עצמן, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים לפנינו בעל-פה, עלה כי דיאליט לא הוכיחה קיומן של זכויות יוצרים במכונות ה-GS ובשרטוטיהן. כמו כן, מכיוון שדיאליט לא טענה להפרת הפטנט בכתב תביעתה, טענה זו היוותה הרחבת חזית אסורה. לבסוף, משעה שהתקבלה טענתה של דיאליט בבית המשפט המחוזי להפרת מדגם במכונות הישנות, מתן פיצוי בגין עוולת גניבת עין יהווה כפל פיצוי בגין אותו מעשה. על כן לדעתי, ערעורה של דיאליט גם ביחס לתביעה השנייה דינו להידחות.
103. בתביעתה השלישית, אשר אף היא נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, טענה דיאליט כי הרר הפר מדגם, הפר פטנט וביצע עוולת גניבת עין בייצור מכונות הבלוקר והלוח החדשות. עיון במסמכים ובמוצגים שהוגשו מטעם הצדדים, כמו גם במכונות עצמן, העלה כי דיאליט לא הוכיחה טענותיה. על כן לדעתי, גם ערעורה ביחס לתביעה השלישית דינו להידחות.
אציע אפוא לחבריי לדחות את ערעורה של דיאליט על כל רכיביו.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה ח' מלצר:
1. עיינתי בחוות דעתו המקיפה של חברי, השופט ד' מינץ, ובחומר הרב המצוי בתיק שלפנינו. בעקבות זאת אני מצטרף לחברי ברוב מסקנותיו ונימוקיו, ואולם, אינני יכול להיות שותף להצעתו שלא נקבל את טענת המערערת (להלן: דיאליט) על-פיה המשיב 1 (להלן: הרר) גרם להפרת הסכם ההפצה שנכרת בין דיאליט לבין Sahajanand Laser Technology (להלן: סהג'ננד). להלן אפרט את טעמי לעמדתי זו.
2. השתלשלות העובדות נסקרה בצורה יסודית בחוות דעתו של חברי, ומשכך אחזור ואציין, בקיצור, רק את העובדות הרלבנטיות הצריכות לעניין המחלוקת בינינו.
3. בתאריך 15.10.1997 נכרת הסכם להפצת מכונות לליטוש יהלומים (להלן: הסכם ההפצה) בין דיאליט לבין סהג'ננד. במסגרת הסכם ההפצה, התחייבה סהג'ננד, בין היתר, להימנע מסחר או מכל פעילות אשר יתחרו בדיאליט או במוצריה, בתקופה שבה החוזה בתוקף ובשלוש השנים שלאחר מכן (ראו: סעיפים 23 ו-26 להסכם ההפצה (סעיף 23 האמור יכונה להלן: תניית אי-התחרות)).
דיאליט טוענת בהקשר זה כי החל משנת 1999 התקיימו עסקאות בין הרר לסהג'ננד למכירת מכונות ליטוש אוטומטיות וחלקי חילוף למכונות אלה, המהוות הפרה של תניית אי-התחרות. לגישת דיאליט, הרר הוא שגרם להפרה זו, תוך שהוא מודע להתחייבויותיה של סהג'ננד במסגרת הסכם ההפצה. בכך, לשיטתה של דיאליט, הרר ביצע עוולה של גרם הפרת חוזה כלפיה, לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).
4. הרר סומך מנגד את ידיו על קביעות בית המשפט המחוזי הנכבד בנושא. הוא מודה בהקשר זה, בין היתר, כי העיסקה הראשונה שלטענתו הוכח כי התקיימה בינו לבין סהג'ננד, אכן התקיימה בחודש מאי 2000, ואולם, לגישתו, הואיל ועיסקה זו בוצעה רק לאחר שהיחסים בין הצדדים התערערו – אין לומר כי הרר הוא שגרם לסהג'ננד להפר את הסכם ההפצה.
5. על רקע כל האמור לעיל – אציג עתה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית.
6. עוולת "גרם הפרת חוזה שלא כדין" מעוגנת בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, אשר מורה כך:
"(א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.
(ב) לענין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה."
עסקינן בהגנה שמעניק הדין לחיוב חוזי כלפי צדדים שלישיים, היינו צדדים חיצוניים לחוזה. אומנם חוזה הוא פרי הסכמה של צדדיו ולפיכך, ככלל, מחייב רק אותם. אולם, למעשה, גם חיוב שנהוג לסווגו כאישי – של נושה כלפי החייב החוזי – זוכה להגנה מסוימת כלפי כולי עלמא (ראו: דניאל פרידמן "תורת החיובים הכללית וההיבטים הרכושיים של החיוב" דיני חיובים – חלק כללי 3, 6, 10 (דניאל פרידמן עורך, 1994)). הזכות החוזית זוכה איפוא למעשה להגנה כפולה: מצד אחד דיני החוזים מגנים על הזכות של צד לחוזה מפני הפרתה ע"י צד אחר לחוזה, ומצד שני דיני הנזיקין מגנים על הזכות מפני פגיעה של צדדים שלישיים, שאינם צד לחוזה (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 84 (2018)).
7. לענייננו רלבנטית ההגנה שמקנים דיני הנזיקין לזכויות חוזיות באמצעות העוולה של גרם הפרת חוזה. תכליתה של עוולה זו היא מתן הגנה לזכויות חוזיות מפני הכשלת מימושן, או התערבות בהן על-ידי אדם זר לחוזה (ראו: נילי כהן גרם הפרת חוזה 3 (דיני הנזיקין העוולות השונות, ג' טדסקי עורך, 1986) (להלן: נילי כהן)).
עינינו רואות כי לצורך התגבשות עוולה זו, על התובע להוכיח 5 יסודות:
(א) קיומו של חוזה מחייב;
(ב) הפרה של החוזה;
(ג) מודעות מצד הנתבע לקיומו של החוזה ולכך שפעולותיו עלולות להביא להפרתו;
(ד) גרימה – קשר סיבתי בין פעולת הנתבע להפרת החוזה;
(ה) היעדר צידוק מספיק למעשי הנתבע;
(ראו: בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת, [פורסם בנבו] פיסקה 41 לחוות דעתי (15.04.2015); ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 368 (2004)).