זאת ועוד, גם בנבנישתי הציג לתובעות מצגי שווא וזאת, ראשית במסגרת הפגישה אשר בה נכח במרץ 2013 ואשר אוזכרה לעיל, בהקשר למצגי השווא אשר הוצגו על ידי גוטמן ועל ידי ווהב, פגישה בה, בנבנישתי עצמו העיד (כפי שהובא בסעיף 61 לפסק הדין לעיל) שמטרתה היתה לגייס את יסעור כמשקיע ובמסגרתה הוצגו מצגים בדבר ההיקפים של החברה. נוסף על כך, כפי שצוין לעיל, נכח בנבנישתי בפגישה מיום 24/4/13 במסגרתה הוצגו לתובעות מצגים ולפיהם החברה מרוויחה 100,000$ לחודש. נוסף על כך ביום 1/5/13 העביר בנבנישתי הודעת דואר אלקטרוני לרוזנברג, אשר הועברה על ידי האחרון לעו"ד כנעני. להודעה זו צורף דו"ח P&L מעודכן. בנוגע לדו"ח זה, כפי שפורט בסעיף 66 אמנם העיר בנבנישתי כי בחודשים מרץ ואפריל הייתה עליה במשיכות לקוחות, בשל משיכות של שלושה לקוחות גדולים ואולם, הוסיף וציין כי החברה עוקבת אחרי פעילותם על מנת שלא תפסיד על פעילותם. כפי שקבעתי לעיל, הערה זו, על רקע המצגים האחרים שהוצגו לתובעות, לא היה בה בכדי להבהיר באופן ברור את תוצאות משיכת כספי הלקוחות. יתרה מכך, כפי שקבעתי לעיל, היה בהערה זו בכדי לחזק עוד יותר את המצגים הקודמים, בעיקר לאור הסיפא לה במסגרתה צוין כי החברה תעקוב אחר פעילות לקוחות אלו על מנת שלא תפסיד על פעילותם – אמירה שיש בה בכדי לחזק את המצג ולפיו השורות המופיעות בדו"ח ה - P&L כשורות רווח אמנם מגלמות רווחים הנובעים מפעילות הלקוחות ולא רק פערים בין הפקדות הלקוחות לבין הוצאות החברה.
בנסיבות כפי שפורטו, הנני קובעת כי כל אחד מהנתבעים 3-6 נטל חלק במצגי השווא אשר הוצגו לתובעות במסגרת המשא ומתן לקראת החתימה על המסמכים והעברת הכספים על ידן. מצגי השווא אשר הוצגו על ידי הנתבעים 3-6 הובילו להעברת הכספים על ידי התובעות ומשכך, משהתחוור כי המצגים מצגי שווא הם וכי לא זו בלבד שהחברה אינה רווחית אלא הפסדית וגירעונית ואין ולא היה ביכולתה להשיב לתובעות את כספי ההלוואה אשר הועברו על ידן – הרי שעל הנתבעים 3-6 לשאת, ביחד ולחוד כמעוולים במשותף עם החברה ובינם לבין עצמם, בנזקי התובעות.
87. עשיית עושר ולא במשפט – כלפי רוזנברג
נוסף על השתת אחריות אישית כמפורט לעיל, ייחסו התובעות לרוזנברג עילה אישית של עשיית עושר ולא במשפט וזאת בגין פירעון ההלוואות לזמן קצר שהעמיד לחברה לאחר העברת הכספים לחברה על ידי התובעות. אציין כי הכרעה בעילה זו אינה נדרשת בהינתן שממילא נקבע על ידי שכלפי רוזנברג עילת תביעה ישירה לאור מצגי השווא אשר הוצגו על ידו ואשר פורטו לעיל.
יחד עם זאת ולשם שלמות היריעה, אבחן להלן האפשרות להשתת אחריות על רוזנברג גם מכוח עילה זו.
עילת עשיית עושר ולא במשפט, דורשת הוכחת התקיימותם של שלושה יסודות מצטברים: התעשרות, על חשבון המזכה, שלא כדין.
אשר ליסוד השלישי – "שלא כדין" – אציין כי הלכה פסוקה היא שבמקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו, המבחן נסב על בחינת השאלה האם ההתעשרות היא בלתי צודקת. כך בהקשר זה נקבע ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, מד(2) 309 כי:
"מבחן הצדק, על פיו נבחנת השאלה האם ההתעשרות אינה כדין, מודרך על-פי "תחושת המצפון והיושר" ועל-פי השקפות בדבר "הישר והטוב" (ראה ע"א 292/68 [8], בעמ' 616, וכן ע"א 760/77 [5] הנ"ל, בעמ' 577). אין פירושו של דבר כי המבחן ייחתך על-פי תחושתו הסובייקטיבית של כל שופט. כאמור בע"א 827/76 [9], בעמ' 157, לא רגש הצדק של השופט האינדיווידואלי קובע, אילו הן נסיבות המחייבות השבה על-פי כללי היושר,ex aequo bono אלא שבמרוצת הזמן נתגבשו עקרונות מסוימים שעל פיהם פוסקים." בדומה נקבע כי לבית המשפט קיימת סמכות להעניק את הסעד בכל מקרה ראוי בו ההתעשרות "מקוממת את חוש הצדק וההגינות" (ע"א 442/85 משה זוהר נ' מעבדות טרבנול, מד(3) 661 (1990)).
לטענת התובעות- שני התנאים הראשונים מתקיימים בענייננו, הואיל ורוזנברג התעשר מפירעון ההלוואות שנתן לחברה, ואין חולק, כי התעשרותו זו באה מהתובעות, שכן הזרמת הכספים מהתובעות היא שאיפשרה לחברה לפרוע את ההלוואות כאמור. עוד טוענות התובעות כי גם היסוד השלישי התקיים וזאת, הואיל ומבחן הצדק נוטה לכיוונן. כך, לטענתן קיימות אינדיקציות רבות לכך שהן מעולם לא התכוונו שייעשה שימוש בכספים שהועברו לחברה לצורך פירעון הלוואות למי מבעלי מניותיה וזאת ידעו, ללא ספק, גם רוזנברג וגוטמן. עוד טוענות התובעות כי עסקינן בפעולת מרמה והונאה אשר לא יכולה להיחשב לפעולה שכדין. כמו כן, מפנות התובעות להלכה אשר נקבעה בע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי, לג(3) 567 (1979) ולפיה: "די בכך שנקבע כי במקום שתשלום נעשה מתוך טעות או הטעיה, השוללות את הכוונה להקנות את הכספים למקבלים, וזה האחרון יודע על כך, אי מקבל התשלום מחזיק בכספים "כדין", והריהו מתעשר "שלא כדין", וחייב בהשבתם."
מנגד, טוענים הנתבעים, כי אין מדובר כלל ב"התעשרות" ואף לא "על חשבון המזכה", הואיל ופירעון ההלוואות בוצע מחשבון החברה ומכספיה שלה וזאת, בשעה שלתובעות לא ניתנה כל התחייבות כי הכספים שיועברו ישמשו למטרות מסוימות ולא לפירעון הלוואותיה קצרות המועד של החברה. משכך, לטענת הנתבעים, עת הועברו הכספים לחברה, הפכו הם לכספיה, בהם הייתה רשאית לעשות שימוש לכל מטרותיה, לרבות לפירעון הלוואות קצרות מועד. זאת ועוד, לטענת הנתבעים, ההתעשרות בענייננו לא הייתה "שלא כדין", שכן ההחלטה על פירעון ההלוואות קצרות המועד נעשתה במהלך העסקים הרגיל של החברה, תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי של יו"ר החברה – בנבנישתי, ללא כל מניע אישי, ותוך פירעון כל ההלוואות קצרות המועד שניתנו לחברה (ולא רק הלוואתו של רוזנברג). כמו כן, נטען כי התובעות ידעו על קיומן של ההלוואות קצרות המועד ולא הביעו כל הסתייגות מביצוע השקעה בחברה על אף קיומן. משכך, מוסיפים הנתבעים וטוענים כי האפשרות שייעשה שימוש בכספים שהועברו על ידי התובעות למטרת פירעון ההלוואות קצרות המועד היא למעשה בגדר סיכון שלקחו על עצמן התובעות עת הסכימו להתקשר עם החברה.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים, אין בידי לקבל טענותיהם של הנתבעים בהקשר זה – כך, וראשית, כפי שקבעתי לעיל, יש ממש בטענה ולפיה התחייבו הנתבעים לעשות שימוש בכספי התובעות לשם פיתוח החברה וזאת, במיוחד בהינתן המצגים אשר הוצגו על ידם ולפיהם מדובר בחברה רווחית ובעלת נכסים אשר נדרשת לכספים לשם המשך פיתוחה. זאת ועוד, הגם שהכספים אמנם נכנסו אל החברה, הרי שאין חולק כי אלמלא נכנסו כספים אלו לחברה, לא היה באפשרותה לפרוע את ההלוואות לרוזנברג ויתרה מכך, בנבנישתי עצמו אישר כי ההלוואה קצרת המועד שנתן רוזנברג לחברה אמנם נפרעה מהכספים אשר העבירו התובעות לחברה (ראו סעיפים 168-169 לתצהירו וכן עדותו החל מעמוד 574 שורה 1 ועד עמוד 575 שורה 12 לפרוטוקול הדיון מיום 12.4.18). משכך, הרי ששני היסודות הראשונים לעילה זו מתקיימים. זאת ועוד, אינני סבורה כי יש ממש בטענה ולפיה אלמלא הוזרמו הכספים על ידי התובעות ניתן היה להשיב את ההלוואה לרוזנברג, אלא שלטעמי, מתוך הראיות עולה ברורות כי לולא כספים אלו לא ניתן היה להשיב את ההלוואה. יתרה מכך, כאמור וכמפורט לעיל, הנני סבורה כי רוזנברג היה מודע למצבה של החברה ובכלל זה גם לספק הרב בדבר יכולתה להשיב לו את הכספים. יתרה מכך, הוא היה הגורם אשר דחף להזרמת הכספים בדחיפות, באופן אשר הוביל להעברת הכספים תוך יצירת מנגנון ההלוואה. בנסיבות אלו, הנני סבורה כי תחושת המצפון והיושר יש בה בכדי להוביל לקביעה ולפיה אמנם קבלת הכספים על ידי רוזנברג אינה כדין. כיוון שכך ואף מטעם חלופי זה, הנני מוצאת לקבוע כי חלה על רוזנברג החובה האישית להשיב לתובעות את החלק בכספים אשר הועבר אליו לשם כיסוי הלוואות אשר ניתנו על ידו, קרי סך 200,000$ כערכם במועד הגשת התביעה.
התביעה שכנגד;
88. בשים לב לקביעותי ולפיהן למכתב הכוונות אין כל תוקף מחייב וכן, קביעותי ולפיהן ממילא דין המסמכים אשר נחתמו על ידי התובעות בטלות, הואיל ונחתמו בהתבסס על מצגי שווא והטעייה, הרי שהתייתר הצורך לדון בתביעה שכנגד המבוססת על מכתב הכוונות.
בבחינת למעלה מן הצורך, אציין, כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעים ולפיה הסכמת הצדדים בנוגע לאופציה להשקעה נוספת הייתה בכפוף לתנאי מהותי אחד – דרישת החברה במידה ויהיה לה צורך בכספים. בהקשר זה מצאתי כי אמנם, בהתאם למכתב הכוונות, תנאי למימוש האופציה הוא החלטת 50% מהגורמים המורשים (Qualified Members) בדבר המימוש וכי תנאי זה לא התקיים. אשר לטענת הנתבעים ולפיה לא היה מקום לקיים תנאי זה בהינתן שברור שנציגי התובעות היו מתנגדות למימוש, הנני סבורה שדין טענה זו להידחות וזאת, בהינתן שזה המנגנון אשר נקבע על ידי הצדדים ללא כל סייג ומשכך, ברי כי צד אחד (החברה), אינה יכולה לטעון לאייונו רק משום שאינה יכולה לעמוד בו. יתרה מכך, אציין כי ממילא לא הראתה החברה כי שאר המנויים בין המורשים היו מצביעים בעד מימוש האופציה.
אשר על כן, התביעה שכנגד נדחית.
סוף דבר;
89. לאור כל האמור והמפורט – התביעה הראשית מתקבלת והנני קובעת כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות (כל אחת לפי חלקה בהשקעה – כמפורט בסעיף 1 לעיל לפסק הדין) סך כולל העומד על 2,963,752 ₪ - המהווה את סך 800,000$ לפי ערכו בש"ח ביום 20/6/13, בו חלה על החברה החובה להשיב את ההלוואה ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה. על סכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (15/12/13) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
במאמר מוסגר אציין כי התובעות הגישו גם תביעות חוב כנגד החברה הישראלית במסגרת הליך הפירוק. כיוון שכך וככל שיבוצעו לתובעות או למי מהן תשלומים בגין תביעות חוב אלו, מובהר כי התובעות לא תהינה זכאיות להשתפות פעמיים ותשלומים אלו יקוזזו מהסכום אשר נפסק בפסק דין זה.
90. כמו כן, ישיבו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעות את תשלומי האגרה אשר בוצעו על ידן וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה ממועד ביצוע כל תשלום ותשלום ועד למועד ההשבה בפועל. כן, יישאו הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות שכ"ט עו"ד לתובעות ביחד ולחוד בסך של 200,000 ₪.
91. כלל התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום.
92. המזכירות תדוור לצדדים.
ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ט, 28 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
לימור ביבי