8. ההוראות שנקבעו ביחס לחתימת מסמכים הכוללים התחייבויות כספיות של רשויות מקומיות, נועדו להגן על הקופה הציבורית, ולשמור על פעילותן התקינה של הרשויות המקומיות במסגרת תקציבן השנתי. הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות, הקובעת כי רק מסמכים שנחתמו על ידי ראש הרשות המקומית והגזבר יחייבו את הרשות, מצויה בידיעתה של המערערת. על המערערת היה אפוא לעמוד על כך, שכל הזמנת עבודה שהרשות מזמינה ממנה תחתם כדין, ולא היה מקום שתתחיל בביצוע העבודה רק משום שמהנדס העיר ביקש זאת ממנה על סמך המסמך מתאריך 12.1.2009. למערערת היה חייב להיות ברור שכל אגורה שתשקיע, קודם שתמצא בידה התחייבות חתומה כדין, היא אגורה המונחת על קרנו של הצבי.
9. חברי, כב' השופט באמגרט, סבור כי בנסיבות העניין יש מקום להעניק למערערת תשלום, ולו חלקי. ואולם, לדעתי אין מקום לפרוץ את המסגרת החוקית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העריות במקרה פלוני. אם כך ייעשה במקרה פלוני, יהיה בעתיד צורך לעשות זאת גם עם אלמוני, גלמוני וצלמוני.
הכלל הוא, שלקבלנים המתקשרים עם רשויות מקומיות (והדבר אינו חדש למערערת) חייב להיות ברור, שעליהם להקפיד על קבלת התחייבות חתומה כדין. רק אם בתי המשפט יקפידו על כך, שרק התחייבויות שנחתמו כדין תחייבנה את הרשויות המקומיות, יסייע הדבר לפעילותן התקינה והחוקית של הרשויות, ויימנע מצב בו ספקים ונותני שירותים ינהגו מנהג "שלח לחמך", ולאחר שיספקו את הסחורה או יבצעו את העבודה, יידפקו על דלתות בית המשפט ויבקשו את עזרתו. נכון, כי יש מידה של חוסר צדק בגישה הנוקשה, אך בוודאי זכורים לנו משברים לא מעטים ברשויות מקומיות שהתנהלו בצורה לא תקינה, דבר אשר פגע בתושביהן וחייב את קופת האוצר להזרים להן כספים מחוץ לתקציבים שתוכננו מראש.
דברים ברוח זו נקבעו בע"א 739/86 ארי שם אור נ' עירית קרית גת, פ"ד מ"ד(2) 563 (1990), בעמ' 566 (מפי כב' השופט ג' בך):
"מאחר שלא עמדו הצדדים בדרישות הצורה שהציב המחוקק, כאילו לא עשו דבר. לא בכדי השתמש המחוקק במלים "לא יחייבוה", שמשמעותן, כי חוזה, שאין עליו החתימות הדרושות מטעם העירייה, חסר נפקות משפטית (ראה: ע"א 485/75, בעמ' 626). הדרישות הללו נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור, ולכן חשיבות רבה יש בשמירה עליהן. לפיכך הקפיד בית-משפט זה שלא לתת תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 הנ"ל, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות-דין בשל כך."
ולמטה מדברים אלה (בעמ' 567):
"הרחבת הדוקטרינה של מצג שווא לסיטואציות מעין אלה תרוקן את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מתוכן. ייצא, כי ראש עיר, המעוניין לעקוף את סעיף 203 הנ"ל, אינו צריך אלא ליצור מצג שווא, לפיו הוא מוסמך לכרות עם פלוני חוזה ללא צורך בחתימות נוספות, ואז חתימתו תחייב את העירייה. הרחבה מעין זו אינה סבירה ואינה רצויה. אילו היה מי מנציגי העירייה מטעה את המערער בצורה מעין זו, ייתכן שהייתה צומחת לאחרון עילה כנגד אותו אדם שהטעה אותו, אך לא כנגד העירייה (ראה ע"א 11/71, בעמ' 388)."
10. לא נעלם מעיני פסק הדין שניתן ברע"א 5210/08 עו"ד רוזנבלום נ' המועצמה המקומית חבל מודיעין (פורסם במאגר נבו 20.12.2010). בפסק דין זה דן בית המשפט העליון בשיקולים שעל בית המשפט להפעיל, במקרים בהם בהם יש להכריע בין "מחיר אי התקינות מזה, לבין ההגינות כלפי מי שביצע עבודה ולא קיבל תמורה". אכן הגישה הדיכוטומית שהצגתי לעיל התרככה בפסק הדין בעניין רוזנבלום.
הסיבה שלדעתי אין להפעיל השיקולים שפורטו בפסק דין זה היא, שבמקרה שלפנינו נעשה ניסיון חסר תום לב, שכל הצדדים היו שותפים לו, להעמיס את עלות תיקון הנזק שנגרם על מינהל הביוב הארצית, כאשר לכולם היה ברור, שהעבודה שיש לבצע כלל אינה קשורה לפרוייקט שהתבצע בתחום הרשות המקומית באותה עת, ולא היה בגבולות אותו פרוייקט. הצדדים קפצו על כך, שקריסת הקרקע גרמה לחשיפת צינור ביוב שהיה טמון בה, וחשבו להשתמש בחשיפת הצינור כעוגן להעמסת העלויות על קופת מינהלת הביוב הארצית, שגם היא, בל נשכח, קופה המכילה כספי ציבור.
סעיף 203 לפקודת העיריות קבע כלל, ופסק הדין בעניין עו"ד רוזנבלום יצר חריגים לכלל. כדי לסטות מהכלל ולהפעיל את חריגיו, דרושה תשתית מתאימה ובעיקר תום לב והגינות. חריגים לכלל יופעלו בדרך כלל בזהירות ובמידתיות, ולהשקפתי, המקרה שלפנינו אינו מצדיק שנסטה מהכלל ונפעיל את חריגיו.
11. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור, ועוד אציע, כי בנסיבות העניין לא נעשה צו לתשלום הוצאות.
יצחק כהן - שופט
סגן נשיא
השופט אמיר טובי
במחלקות שנתגעלה בין חבריי, אני מצטרף לדעתו של כב' האב"ד השופט יצחק כהן.
האחריות לסיטואציה שנוצרה, לפיה ביצעה המערערת עבודה מבלי לקבל כל תמורה בגינה, מוטלת על כלל הצדדים המעורבים, ובעיקר על המערערת ועל המשיבה 2. המשיבה 2 בקשה להעמיס את עלות העבודה על מנהלת הביוב הארצית, ואילו המערערת שיתפה עמה פעולה, אף שידעה כי העבודה אותה נתבקשה לבצע אינה נכללת בפרויקט שממון על ידי המנהלת. בכך דבק רבב גם בהתנהלותה של המערערת ואין היא יכולה עוד לחסות בצלה של טענת תום הלב או ניקיון הכפיים. בזאת, נשמט למעשה חריג "ההגינות" ו- "תום הלב" מכוחו ראה בית המשפט בפרשת רוזנלבום, להגמיש את הכלל הקבוע בסעיף 203 לפקודת העיריות. בנסיבות, נותר הכלל המעוגן בסעיף 203 הנ"ל בעינו ויש לפעול על פיו כלשונו.
אמיר טובי - שופט
אשר על כן הוחלט, ברוב דעות השופטים יצחק כהן ואמיר טובי, ובניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט איל באומגרט, לדחות את הערעור.
בנסיבות העניין הוחלט שלא לעשות צו לתשלום הוצאות.
ככל שהמערערת הפקידה עירבון להבטחת תשלום הוצאות המשפט בערעור, תחזיר לה המזכירות את העירבון באמצעות בא כוחה.
ניתן היום, א' בסיון, תשנ"ט, 4.6.2019, בהעדר הצדדים.
יצחק כהן - שופט
סגן נשיא אמיר טובי - שופט איל באומגרט - שופט