32. בנסיבות אלו מצאנו לקבוע, כי עבודת המארחת בזמן הסרוויס היא עבודה דינאמית ברובה המחייבת תנועה ותזוזה, אולם אף בזמן הסרוויס יש באפשרות המארחת לבצע חלק מעבודתה בישיבה ולנוח מעת לעת.
האם היה על הנתבעות להציב כיסא בעמדת העבודה והאם הוצב כיסא?
33. בהתאם לסעיף 2 לחוק על המעסיק להעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה.
34. כאמור לעיל מצאנו, כי תפקיד המארחת לא חייב עמידה לאורך כל הסרוויס ולטעמנו בחלק מזמן הסרוויס המארחת יכולה הייתה לשבת. לנוכח האמור ובהתאם להוראות החוק והפסיקה, על הנתבעות היה להציב כיסא בעמדת המארחת או בסמוך לה.
35. כאמור בפסק דין זואילי, סעיף 2 לחוק מקים חזקה שבדין לפיה, ביצועה הרגיל של כל עבודה מאפשר ישיבה. נטל השכנוע בדבר הפרכת החזקה מוטל על המעסיק. בענייננו לא רק שהמעסיק לא עמד בנטל השכנוע, אלא שהשתכנענו מעדויות הצדדים, כי במהלך הסרוויס ניתן לשבת מעת לעת ובוודאי שניתן היה להציב כיסא בעמדת המארחת או בסמוך לה.
36. מהראיות שהוצגו בפנינו עלה, כי בעמדת המארחת לא הוצב כיסא ואף לא בסמוך אליה. מר פומרנץ נשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית והעיד כי אין כיסא בעמדת המארחת בזמן שהמסעדה פועלת (עמ' 16, ש' 23-24) וכי כשהמסעדה לא פועלת המארחות לוקחות כיסא מהשולחנות ליד עמדת המארחת או שיושבות באחד משולחנות המסעדה או שיושבות בעמדת הטלפנית במסעדה (עמ' 16, ש' 15-17). גם הגב' נוף העידה כי בזמן המשמרת אין כיסא בעמדת המארחת (עמ' 21 ש' 31-32) וכך אף הגב' כזום (עמ' 23, ש' 14-15).
37. בנסיבות אלו מצאנו, כי הנתבעות הפרו את הוראות סעיף 2 לחוק.
האם העמידו הנתבעות כסאות למנוחה בעת ההפסקה?
38. התובעת הצהירה (סעיף 11 לתצהירה), כי "משך זמן עבודת הנתבעת ועמידתה בעמדת המארחת הוא לא רק בזמן הסרוויס, אלא לאורך כל המשמרת, קרי, 6-7 שעות. בפרק זמן זה אין הפסקות מנוחה ואין מקומות ישיבה לעובדים ..... מאחורי המסעדה (במסדרון) אין פינת ישיבה! לעיתים כחלק משינוי סידור השולחנות במסעדה הכיסאות המיותרים מאוחסנים במסדרון מאחורי המסעדה כאשר הם מונחים במערום". הצהרה דומה מצאנו גם בתצהיריהן של גב' וינשטיין וגב' שני (סעיפים 14-15 לתצהירים).
39. בחקירתה הנגדית (עמ' 9, ש' 15-17) העידה התובעת, כי "אני מניחה שבהפסקה שלי אני יכולה לשבת על כיסא למרות שאין פינת ישיבה מאורגנת בשבילי לשבת על כיסא. לחדר האוכל לא הורשיתי להיכנס כי חתמתי על ויתור על אוכל שהמלון מספק".
40. מר פומרנץ הצהיר (סעיף 37 לתצהירו), כי כל עובדי המסעדה רשאים לאכול בחדר האוכל של העובדים וכי התובעת חתמה על מסמך לפיו היא מבקשת שלא לאכול בחדר האוכל. עוד ציין מר פומרנץ (סעיף 38 לתצהיר), כי לא נאסר על התובעת "לצאת להפסקות לצורך התרעננות (וישיבה!)".
41. הגב' כזום הצהירה (סעיף 132 לתצהירה), כי בעת ההפסקות, העובדים יכולים לשבת במסעדה לפני תחילת הסרוויס, ניתן לשבת בזמן הפסקת האוכל וגם במסדרון ישנם כסאות לרווחת העובדים. נציין, כי מצאנו לקבל עדות זו של הגב' כזום, שלא נסתרה ואף מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר.
42. כך גם ביחס לתצהירה של הגב' נוף. הגב' נוף הצהירה (סעיף 96 לתצהירה), כי "חדר האוכל של העובדים, ה"פנטרי" במסעדה והמסעדה עצמה, רווים מקומות ישיבה בהם מורשים כלל עובדי המלון לשבת בזמן הפסקות". בחקירתה בביה"ד העידה גב' נוף, כי כאשר המארחת יוצאת להפסקה לא רשמית יש לה מספר אופציות ישיבה, מאחורי המסעדה ובכניסה למסעדה (עמ' 22, ש' 27-29). עדות זו לא נסתרה.
43. הנה כי כן, מעדויות הצדדים, לרבות עדות התובעת עצמה עולה, כי הנתבעות מספקות לעובדי המלון והמסעדה פינת ישיבה בדמות חדר אוכל לרבות שולחנות וכסאות בו יכולים העובדים לשהות בזמן ההפסקה, לאכול ולנוח בישיבה. מעבר לאמור, כעולה מהעדויות, עובדי המסעדה אף יכולים לשבת בתוך המסעדה שלא בשעת הסרוויס ואף במסדרון בו מצויים כיסאות.
44. לא נעלמה מעינינו טענת התובעת לפיה היא חתמה על ויתור לקבלת ארוחות מהמלון ולפיכך נשללה ממנה הכניסה לחדר האוכל, אולם לא מצאנו כי יש בכך כדי להפר את הוראות סעיף 3 לחוק. ראשית, הנתבעות העמידו חדר אוכל לשימוש העובדים והתובעת ויתרה מיוזמתה על זכותה לעשות שימוש בחדר האוכל. שנית, מדובר בבית מלון ומסעדה הממוקמת בבית המלון והדעת נותנת כי יש בנמצא מקומות ישיבה לשימוש העובדים בזמן הפסקה. שלישית, מעדותה של הגב' נוף עולה כי עובדי המסעדה יכולים לשבת במסעדה בשעות בהן המסעדה סגורה לאורחים. רביעית, הנתבעות הגישו לתיק בית הדין תמונות בהן מצולמת התובעת יושבת בעמדת המארחת. התובעת אף העידה בעצמה כי מדובר בזמן הפסקה לפני תחילת הסרוויס וכי מדובר בכיסא שהיא לקחה מכיסאות המסעדה (עמ' 9, ש' 12-13).
45. לאור כל האמור לעיל טענת התובעת לפיה הנתבעות לא העמידו לרשות העובדים פינת מנוחה וישיבה בזמן ההפסקה והפרו את הוראות סעיף 3 לחוק, נדחית.
46. יש לציין כי הצדדים הרחיבו עוד בשאלה האם הנתבעות אפשרו למארחות לצאת להפסקה בזמן הסרוויס, ברם לשאלה כאמור אין רלוונטיות לסוגיה שבמחלוקת, שכן תביעה זו עניינה שאלת חובתן של הנתבעות להצבת כיסא בעמדת העבודה בזמן הסרוויס ובעת ביצוע העבודה והעמדת פינת מנוחה וישיבה בזמן ההפסקה.
הסעד הראוי:
47. סעיף 4 לחוק קובע כדלקמן:
"(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות סעיפים 2 ו-3, והוא רשאי:
(1) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין;
(2) ליתן צו מניעה או צו עשה לתיקון ההפרה.
(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי נתבע הפר את הוראות סעיפים 2 או 3, רשאי הוא לחייב את המפר בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; ואולם רשאי בית הדין לעבודה לפסוק פיצויים לדוגמה בסכום שלא יעלה על 200,000 שקלים חדשים, בהתחשב בחומרת ההפרה או בנסיבותיה.
(2) אין בהוראות פסקה (1) כדי לגרוע מזכותו של עובד לפיצויים או לכל סעד אחר לפי כל דין, בשל אותה הפרה; ואולם בית הדין לעבודה לא יפסוק פיצויים לפי אותה פסקה, בתובענה ייצוגית כמשמעותה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.
הסכומים הנקובים בסעיף מעודכנים ב-1 בינואר בכל שנה בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי, כהגדרתם בסעיף 4(ג) לחוק".
48. בע"ע (ארצי) 1673-10-11 פטרול (א.ל.) אופנה בע"מ נ' מיטל נעימי, ניתן ביום 1.2.16, ציין ביה"ד הארצי, כי "הפיצויים לדוגמה מהווים "כלי עונשי אפקטיבי להטמעת נורמות של זכויות חוקתיות, זכויות מגן וזכויות מוקנות בדין לעובדים" ותכליתם כפולה: האחת – להרתיע את המעסיקים מפני הפרת הזכות; השנייה – להגביר בקרב העובדים את המודעות לזכויותיהם וליצור תמריץ לפעול למימוש אותן זכויות".
עוד ציין ביה"ד הארצי, כי בסעיף 4 לחוק נקבע מדרג לחיוב בפיצויים לדוגמה, כפי שהוסבר בעניין זואילי:
"לאור תכלית החוק ומטרתו תיושם הוראת סעיף 4(ב)(1) לחוק הזכות לעבודה בישיבה הקובעת כך: "מצא בית הדין לעבודה כי נתבע הפר את הוראות סעיפים 2 או 3, רשאי הוא לחייב את המפר בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 20,000 שקלים חדשים". הוראה זו קובעת את הרף הראשון של הפיצוי לדוגמה ולפיה, משנקבע כי הופרה זכותו של העובד לעבודה בישיבה כנדרש בסעיפים 2 ו-3 לחוק, או באחד מהם - קמה לעובד זכות התביעה לפיצוי לדוגמה בשיעור של 20,000 ש"ח, בנוסף או במצטבר לזכויותיו האחרות על פי דין.
הרף השני, הגבוה יותר של הפיצוי לדוגמה, נקבע בסיפא לסעיף 4(ב)(1) לחוק, לפיו: "רשאי בית הדין לעבודה לפסוק פיצויים לדוגמה בסכום שלא יעלה על 200,000 שקלים חדשים, בהתחשב בחומרת ההפרה או בנסיבותיה". ביישום הוראה זו, ובשים לב לנסיבות המקרה הנדון, רשאי בית הדין לעבודה להביא בחשבון השיקולים, את החומרה המצטברת בהפרת החובה שבחוק להעמדת אפשרות ישיבה במהלך העבודה, או במהלך ההפסקה, או בהפרת הזכויות הללו במצטבר, כלפי המשיב עצמו, כלפי יתר העובדים במקום העבודה, וכל כיוצ"ב". (ההדגשה במקור – ל.ג.).
33. אשר לאמות המידה בקביעת שיעור הפיצוי נפסק בעניין זואילי כי קביעת שיעור הפיצוי תיעשה "לאור מהותן של הזכות לעבודה בישיבה והזכות לישיבה בהפסקה, כזכויות חוקיות מוגנות הנגזרות מערכים חוקתיים .. ובשים לב לנסיבות המקרה ...", תוך התחשבות בשיקולים אלה:
"מידת ההפרה וחומרתה. במסגרת זו תילקח בחשבון התנהלות המעביד בהפרת זכויותיו של העובד, כפי שנקבעו בסעיפים 2 ו-3 לחוק, תוך שייבחנו שאלות אלה: האם המעביד התעלם כליל מהוראות החוק; האם המעביד שלל, הלכה ולמעשה, אפשרות ישיבה במהלך ביצוע העבודה, בין לנוכח סוג העבודה או אחרת; האם נשללה זכות העובד לישיבה בהפסקה, שאז תיחשב חומרה יתירה בהפרת הזכות; האם נעשו התאמות במקום העבודה וסביבת העבודה לצורך הבטחת הזכויות המוגנות ואכיפתן, ובכלל זה, מקומות הישיבה שהוקצו לעובדים במהלך ביצוע העבודה ובהפסקה; מספר הכסאות ביחס למספר העובדים במקום העבודה, וביחס לסביבת העבודה; האם הופרו המלצות של מומחים ורופא תעסוקתי בנוגע ליישום ההגנה על הזכויות המוגנות תוך התאמה למקום העבודה, וכל כיוצ"ב; משך ההפרה. האם מדובר בהפרות חוזרות ונשנות כלפי העובד התובע, או כלפי עובדים אחרים; האם ההפרה בוצעה ביודעין ובכוונה תחילה; האם מדובר בהפרה כשיטה הנוהגת אצל אותו מעביד במקום העבודה; האם ההפרה נעשתה למרות התראות מצד העובד התובע, או מצד ארגון העובדים, או אחרת; תום ליבם של הצדדים; האם הופר צו שיפוטי; וכיוצ"ב; מהות הפגיעה בעובד כתוצאה מן ההפרה ונסיבותיו האישיות של העובד כלפיו בוצעה ההפרה, כגון, גילו של העובד, מצב בריאותו, האם מדובר בעובד בעל מוגבלות הנדרש להתאמות מיוחדות למוגבלותו; עובדת בהריון או בטיפולי פוריות וכדומה; השיקול הציבורי ההרתעתי יבוא אף הוא בחשבון השיקולים לקביעת שיעור הפיצוי. במסגרת זו יישקל הצורך בהטמעת המוּדָעוּת לזכויות המוקנות בחוק והדרישה לאכיפתן ויישומן בפועל, וביסוס הנורמה, הלכה למעשה, בקרב העובדים ובקרב המעבידים".
49. כאמור לעיל, מצאנו, כי הנתבעות הפרו את הוראות סעיף 2 לחוק. בנסיבות אלו נבחן מהו הסעד הראוי למקרה זה.
50. במסגרת תביעתה עתרה התובעת לפיצוי כספי בשיעור של 200,000 ₪ בגין הפרת סעיפים 2 ו-3 לחוק ולפיצוי בגין כאבים, סבל ועוגמת נפש בסך של 30,000 ₪ .
פיצוי בגין עגמת נפש כאבים וסבל
51. התובעת טענה כי היא סובלת מבעיה רפואית בגבה וכי העמידה הממושכת שהוכרחה לעמוד גרמה לה להחמרה בכאבי הגב. טענה זו של התובעת לא הוכחה כלל. התובעת אמנם צירפה מספר מסמכים רפואיים אולם אין במסמכים אלו ללמד כי תנאי העבודה של התובעת הם אלו שהחמירו את בעייתה הרפואית של התובעת. יתרה מכך, לא שוכנענו כי התובעת יידעה את הממונים עליה על בעיותיה הרפואיות.
בפנייתה של התובעת אל הנתבעות מיום 6.10.16 אין כל אזכור לבעיותיה הרפואיות והתובעת לא הביאה ראיות אחרות להוכחת טענתה כי יידעה את הנתבעות על בעיותיה הרפואיות.
לא זו אף זו, מחומר הראיות עלה, כי התובעת סובלת מבעיות גב עוד משנת 2007 ולפיכך ברי כי אין כל קשר בין מצבה הרפואי של התובעת לתנאי עבודתה במסעדה. בעדותה בבית הדין טענה התובעת מחד כי בעייתה הרפואית מגבילה אותה מלבצע עבודה פיזית ומאז היא לא עובדת בעבודה שהיא בעמידה (עמ' 5, ש' 1-2) ומנגד העידה, כי הבעיה שלה לא מגבילה אותה בחיי היום יום (עמ' 5, ש' 23) והיא אף לא הגבילה אותה מביצוע קפיצת בנג'י בשנת 2014 (עמ' 5, ש' 31-32).
52. התובעת אף לא הוכיחה כי פנתה לנתבעות מספר פעמים לאורך תקופת עבודתה בדרישה להצבת כיסא בעמדת המארחת. מהראיות שהוצגו בפנינו עלה, כי התובעת פנתה לנתבעות בכתב בחודש אוקטובר 2016, כשנתיים לאחר שהחלה את עבודתה כמארחת. אמנם מפנייתה של התובעת לנתבעות מיום 6.10.16 עולה כי התובעת פנתה מספר פעמים לנתבעות עוד קודם לכן אולם אין כל אינדיקציה למועדי הפניה.
53. התרשמנו כי טענותיה של התובעת לפיהן היא נאלצה להמשיך בעבודתה תוך נשיכת שפתיים מתמדת ופחד מאיבוד משרתה, לא הוכחו. נזכיר כאן, כי התובעת היא זו שביקשה לעבוד כמארחת לאחר שביררה את דרישות ותנאי העבודה.
54. לאור האמור לעיל תביעת התובעת לפיצוי בגין רכיב זה נדחית.
פיצוי בהתאם לחוק
55. כפי שמצאנו לעיל, הנתבעות הפרו את הוראות סעיף 2 לחוק כשנמנעו מהצבת כיסא לישיבה בעמדת המארחת (או למצער בסמוך אליה) במהלך ביצוע העבודה. אנו סבורים, כי אין מדובר בנסיבות מחמירות המצדיקות פסיקת פיצויים במלוא הסכום הקבוע בחוק ובוודאי שלא במדרג הגבוה הקבוע בחוק (מעל 20,000 ₪ ועד 200,000 ₪).
56. במסגרת השיקולים לחומרה, לקחנו בחשבון את העובדה שהנתבעת לא הציבה כיסא עבור המארחות אף לא בסמוך לעמדת המארחת; כי הנתבעת הפרה את הוראות החוק הן ביחס לתובעת והן ביחס לעובדות האחרות והתקופה הממושכת של ההפרה ביחס לתובעת.
בטעמים לקולא לקחנו בחשבון את מהות עבודתה של התובעת כמארחת וכי מדובר בעבודה אשר עיקרה מתבצע בתנועה מתמדת; העובדה כי הנתבעות לא התעלמו מפניית התובעת אלא השיבו לה במענה מפורט ומנומק; העובדה כי הנתבעות לא שללו כליל את זכות התובעת (כמו גם זכותן של המארחות האחרות בנתבעות) לשבת במהלך יום העבודה וניתנה להן אפשרות לשבת לפני ואחרי שעות הסרוויס ובהפסקות; מתן הפסקות קצרות מעת לעת במהלך הסרוויס; היקף המשרה החלקי של התובעת; כן נתנו דעתנו לעובדה כי התובעת לא הוכיחה את טענתה לכאבים ונזק רפואי שנגרמו עקב תנאי העבודה וכי התובעת היא זו שבחרה לעבוד בעבודות הדורשות עמידה ממושכת וחלק נכבד מהעבודה אינו מתאפשר לביצוע בישיבה; כך גם לא שוכנענו כי התובעת הביאה לידיעת הנתבעות את מגבלותיה הרפואיות. בנוסף לא מצאנו, כי ההפרה בוצעה ביודעין.