(ג) עיקרון טובת הילד – בית המשפט לא ייתן "צו הכרה בהורות" אם נוכח שהדבר נוגד את טובת הילד. בית המשפט רשאי להסתייע לשם כך בתסקיר עובד סוציאלי.
(ד) צו הכרה בהורות הינו צו קונסטיטוטיבי.
6. בגדרי טיעוניו, הוסיף היועמ"ש וציין, כי מעבר לנסיבות שלהן הסכימו משרדי הממשלה הרלוונטיים, וכן מציעי הצעת חוק "הכרה בהורות של בן/בת זוג", החליט היועמ"ש לפנות למשרדי הממשלה הרלוונטיים בבקשה למנות צוות מקצועי לבחינת התנאים למתן צו הורות פסיקתי. ואכן, צוות כזה הוקם, ומסקנותיו שהתקבלו לאחרונה הונחו לפנינו ("תקציר מסקנות והמלצות להגשה בהליכים משפטיים"). המערער משליך את יהבו על אותן המלצות, ועל כן אתייחס אליהן בהמשך ובקצרה, בהקשר המצומצם של מועד תחולת הצו.
דיון והכרעה
7. כאמור, המערער סבור כי שגה בית משפט קמא משלא הגביל תחולת צו ההורות לתקופה ממועד הינתנו. לדידו, תנאי הכרחי לשם מתן צו הורות פסיקתי שתחולתו רטרואקטיבית ממועד הלידה, הוא הגשת הבקשה תוך 90 יום מהלידה, בעוד שבמקרה שלנו הבקשה הוגשה בחלוף כשנתיים ושמונה חודשים ממועד הלידה.
8. לסוגיית מועד תחולת צו ההורות - האם מיום הינתנו או החלתו רטרואקטיבית ממועד מוקדם יותר – לידת הילד, התייחסתי בגדרי עמ"ש 2574-12-17 היועמ"ש נ' ד' [פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים] (1/4/19). אומנם, באותו מקרה הבקשה למתן צו הורות הוגשה בחלוף כשנה ממועד הלידה לעומת שנתיים ושמונה חודשים במקרה שלנו, אולם הדברים שפורטו שם תקפים ויפים הם גם לענייננו. לאותה סוגיה נדרשנו גם לאחרונה בעמ"ש 45359-10-18 היועמ"ש נ' ש' [פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים] (9.7.19), שם דובר בבקשה שהוגשה בחלוף כשנתיים וחצי מיום הלידה.
להלן אחזור על עיקרי הדברים שציינתי שם, משמרביתם רלוונטיים גם למקרה שלנו: מועד הגשת הבקשה אינו חזות הכול, ולא אמור לבדו להכריע תחולת הצו – למפרע או מיום הינתנו, כאשר לצד זאת ייבחנו נתונים ושיקולים שונים, כשעיקר העיקרים, בחינת טובת הקטין. כמו כן אין לאמץ מועד קבוע ומוגדר, שלאחריו צו ההורות יהיה מיום הינתנו בלבד, וראוי להותיר בידי בית משפט מרווח של שיקול דעת, לשם קביעת מועד התחולה, לאחר שקילת מכלול הנתונים והנסיבות של המקרה הפרטני. עוד הוספתי כי דרך זו תואמת והולמת יותר את המדיניות המאפיינת את דיני המשפחה בכלל, והעוסקים ביחסי הורים וילדיהם הקטינים בפרט, כאשר אימוץ מבחן טכני התוחם את מועד הגשת הבקשה בזמן, תחת מבחן מהותי המתמקד בשאלת קיומה בפועל של ההורות טרם מתן הצו, יהא מנוגד לאותה מדיניות ולעקרונות השיטה.