אומנם, קביעת זמן קצוב, בתוכו ניתן יהא להגיש את הבקשה, מקלה על המדינה בבואה לבחון בקשות כאלה, וליתן את עמדתה לגביהן. כך גם ניתן להבין כי קביעת טווח זמן כזה או אחר, 90 או 180 יום, תאפשר שהות מספקת לאותם הורים כדי לפנות לערכאות ולקבל את הצו המבוקש, ועצם הפנייה בפרק זמן זה אכן מחזקת, כפי שציינה הוועדה בהמלצותיה (פסקה 6.1 עמ' 29) את הבסיס הראייתי לקיומה של כוונה משותפת להורות, טרם ההוריה. יחד עם זאת, מתקשה אני לקבל את התוצאה אליה מכוון המערער, ולהתנגדותו העקרונית והגורפת להחלה רטרואקטיבית של צו הורות פסיקתי מיום הלידה מקום בו הוגשה הבקשה בחלוף למעלה מ-90 ימים מאז הלידה, ולפיה אך משום איחור בהגשת הבקשה, נחרץ גורלה של זו, ואותם הורים לעולם לא יזכו באותה הכרה בדבר קיומה של ההורות כבר ממועד הלידה, כאשר ממילא, סוגיה זו מתעוררת ונבחנת רק בדיעבד, בין אם בעקבות בקשה שהוגשה תוך 90 יום מהלידה ובין אם הוגשה לאחריהם.
12. לאחר בחינה ושקילה, לא מצאתי בטענות המערער ובהמלצות הוועדה הבין משרדית טעם מספק לקבלת הערעור, ולביטול התחולה הרטרואקטיבית של הצו.
אשוב ואפנה לעמדה שהבעתי במקרה אחר - עמ"ש (חי') 28901-03-17 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית [פורסם במאגרים המקוונים] (24/5/18), ולדברים שציינתי שם באשר לערך השוויון והנרמול בין הורות דוגמת זו של בנות הזוג שלפנינו כלפי ילדיהן, לבין הורות גנטית, והם תקפים גם כאן, כאשר ראוי, בנסיבות המתאימות, להכיר בהורות מיום הלידה, ובכך ליתן לאותה הורות מעמד שווה להורות "טבעית/ביולוגית", כתוצאה מזוגיות הטרו-סקסואלית.
כמו כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי עמדת המערער משקפת מדיניות הרצויה בעיניו, שאינה מתמקדת בקטין הספציפי שעניינו נדון כאן – י'. יש לזכור כי התנגדותו לתחולתו הרטרואקטיבית של צו ההורות נובעת, כשם שטענו המשיבות, מניסיונה של המדינה להשפיע על כלל הציבור הרלבנטי ולדרבנו להגיש בקשות למתן צו הורות בסמוך ללידה. אכן, כשם שציינתי קודם, ראוי שבקשות כאלה יוגשו בסמוך ללידה, ויפה שעה אחת קודם, ומכאן גם ראוי לדרבן הורים שלא להשהות הגשתן. דרך זו חוסכת היא שאלות ומשאבים יקרים, ויהא בה כדי לשרת את טובת הקטין. יחד עם זאת, שיקולי מדיניות לחוד, וטובתו של הקטין הספציפי לחוד, וראוי להתמקד בו בלבד. כמו כן נראה כי לא יהא נכון להחיל עקרונות והנחיות שהתגבשו לאחרונה בלבד, על עניינו של י' שנולד בשנת 2015.
14. בדיון שהתקיים לפנינו, בטרם התקבלו המלצות הוועדה הבין משרדית, טען המערער, כי במסגרת השיקולים השונים, יש לשקול את הפגיעה האפשרית בגורמים שלישיים, ודומה היה, כי פירוט ביחס לגורמים אלה אמור להתקבל בגדרי המלצות הוועדה הבין משרדית, אשר תבהיר את אותה פגיעה אפשרית. אלא שבהמלצות שהונחו לפנינו לא מצאנו פירוט ביחס לאותם צדדים שלישיים והדבר נותר כטיעון ונימוק כללי. אכן, יתכנו מקרים בהם לאותה הכרה רטרואקטיבית תהא השלכות על צדדי ג', והדבר אמור להישקל באותם מקרים מתאימים, במיוחד כשהבקשה לצו הורות מוגשת בחלוף שנים ממועד הלידה. אלא שבמקרה שלנו נותרנו עם אותו טיעון כללי שבצדו לא היה כל פירוט או המחשה לגבי אותה פגיעה אפשרית בצדדי ג', פרט לאותו טיעון שהועלה בכתב תביעתן של האמהות, אשר זכרו לא עלה בהמשך במסגרת טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, לפיו בעקבות מתן צו הורות שתחולתו מיום הלידה, יתאפשר ל- ל' לקבל זכויות במענק ממקום עבודתה ובאופן רטרואקטיבי - ממועד הלידה.
מכל מקום, לדעתי, עניין זה לבדו (הזכאות למענק ממקום העבודה) אינו אמור להשליך על תחולת הצו במקרה שלנו, אף שמדובר בצו המכונן את ההורות ולא מצהיר עליה (ראו: בע"מ 4880/18 פלונית ואח' נ' היועמ"ש (24.1.19)), ומכאן עיצובו וגדריו נקבעים במעמד מתן הצו ועל פי שיקול דעת בית המשפט. זאת משום שאין לראות בהורות זו כמי שיכולה להסב "נזק" לצד ג' – המעביד של ל', או לראות בו כמי "שנפגע" ממנה, בדומה להורות ביולוגית, שהשלכותיה על צד ג' מתקבלות כמובנות מאליהן, ואינן משפיעות על מעמדה ועל הזכויות השונות הנובעות ממנה, גם באותם מקרים (אמנם נדירים יותר) בהם ההכרה בהורות הביולוגית מתעכבת. יש לזכור כי מדובר בהטבה סוציאלית הקמה לעובד/ת בעקבות ההורות. כמו כן, ומבלי לקבוע דבר באשר לשאלת זכאות ל' לקבל את המענק, עניין המסור להכרעת ערכאה אחרת, לא ברור במקרה שלנו כיצד הזכאות למענק יכולה להשליך על שאלת תחולת הצו, משזו לא היתה מתעוררת אילו הבקשה למתן הצו היתה מוגשת קודם.
בהקשר זה חשוב להוסיף שבמדרג השיקולים שבית המשפט שוקל בנסיבות כאלה, ממילא לטעמי, משקלו של שיקול של השפעה פוטנציאלית על צד ג', ובמיוחד בהקשר כלכלי, הינו נמוך בהרבה ביחס לשיקולים אחרים ובהם משתקפת זכותו של ההורה והילד לקבוע כי ההורות היא מיום הלידה.
15. עיינתי בחוות דעתה המפורטת של חברתי כב' השופטת עפרה ורבנר ולא אוכל להצטרף לעמדתה המסייגת תחולתו הרטרואקטיבית של צו ההורות. בהקשר זה אפנה לדברים שאמרתי לעיל ואוסיף בקצרה, כי הפיצול בסטטוס ההורות בין שני מעגלים או מישור יחסים נפרדים (האחד – פנימי, בין הקטין ואימהותיו ובין האימהות לבין עצמן, שם תיקבע תחולה רטרואקטיבית לעומת מישור היחסים עם צדדי ג', שם התחולה תהא מיום מתן הצו), אינו רצוי והוא זר להורות, גם אם רעיון דומה אומץ בעבר בהקשרים אחרים עליהם עמדה חברתי בחוות דעתה, אשר היתה מודעת לקשיים הכרוכים בפיצול כזה.
מכל מקום, וככל שמתמקדים במקרה שלנו, וככל שרעיון הפיצול הינו ישים ומתחייב בנסיבות המתאימות, ואינני קובע כך, עדין המקרה שלפנינו אינו יכול להימנות עם מקרים אלה, ואותה השלכה שתהא לתחולה הרטרואקטיבית של צו ההורות על המעביד של ל', אינה נשקלת אל מול הזכות להורות והכרה בה ממועד הלידה, ואין בכוחה להטות כפות המאזניים לטובת צמצום התחולה הרטרואקטיבית של צו ההורות, גם מהטעמים שמניתי קודם, בפסקה 14. נראה כי מוטב ונכון יותר שבמישור היחסים עם צד ג' ובחינת ההשלכות שתהיינה לצו הורות רטרואקטיבי עליו, שהן יתבררו בגדרי הליך משפטי אחר, לפני ערכאה אחרת לה הסמכות העניינית לדון בסכסוך כזה ובמנותק משאלת תחולת הצו, כך למשל, בעקבות תביעה למימוש זכויות כספיות נטענות הנובעות מן ההורות.
ודוק: התדיינות כזו נבדלת היא מהתדיינות העוסקת במתן צו הורות ומועד תחולתו, והיא נשלטת על ידי מערכת דינים ושיקולים אחרים, ובמקרה של ל' מול מעבידה - דיני העבודה והבטחון הסוציאלי.
סוף דבר
16. נוכח כל האמור לעיל, כאשר בית משפט קמא נדרש לנסיבות הוריית י', הקשר הזוגי בין אימהותיו, ההורות הקיימת ממועד הלידה ופרטים נוספים כעולה מתסקיר העו"ס שהוגש לפני בית משפט קמא, ומשהגיע בית משפט קמא למסקנה המשפטית כי בהתייחס לטובתו של י' יש להכיר בהורות מיום לידתו או למעשה "לכוננה" מיום הלידה, אמליץ לעמיתיי לדחות את הערעור.
17. לא מצאתי להתעכב על הטיעון הנוסף שהועלה בשולי הערעור ועיקרי הטיעון מטעם היועמ"ש, לפיו בית משפט קמא לא היה מוסמך להורות למשרד הפנים על רישום ההורות, כי אם בסמכותו היה ליתן צו הורות בלבד, כאשר פקיד הרישום יפעל לרישומה על יסוד הצו. אומנם, בית משפט קמא נעדר סמכות ליתן הוראות לפקיד הרישום, כפי שנעשה במקרה דנן, והסמכות היא לערכאה אחרת – בית משפט לעניינים מנהליים. יחד עם זאת, אין חולק כי לצו ההורות השלכות על המרשם, כאשר פקיד הרישום אמור לפעול כמתחייב מצו זה ולרשום את הפרטים בהתאם לאמור בו.
על כן, אמליץ לעמיתיי לחייב את המדינה לשלם למשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורכת דין, באת כח המשיבות, בסכום כולל של 8,000 ₪.
ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד]
השופטת עפרה ורבנר
1. עיינתי בפסק דינו של חברי אב בית הדין השופט ג'יוסי, אולם אין בידי להסכים בנסיבות תיק זה, כאשר הבקשה למתן צו הורות פסיקתי הוגשה כשנתיים ושמונה חודשים לאחר מועד לידת הקטין, והצו ניתן לאחר למעלה משלוש שנים ממועד לידת הקטין, לתחולה רטרואקטיבית של צו ההורות הפסיקתי במישור מערכת היחסים החיצונית כלפי צדדי ג'. יחד עם זאת, הנני מסכימה כי בנסיבות עניינן של המשיבות והקטין, כאשר מדובר בהורות פרי הסכמה בין המשיבות וכאשר קיים תסקיר המצביע על טובת הקטין, ניתן ליתן תחולה רטרואקטיבית של צו ההורות הפסיקתי המכונן בכל הקשור למישור היחסים הפנים משפחתיים בין שתי האמהות המשיבות והקטין.
2. עובדות עניינם של הצדדים, כמו גם המועד ממנו חיות המשיבות כבנות-זוג, מועד לידת הקטין, ומועד הגשת הבקשה לצו הורות פסיקתי, פורטו בהרחבה בפסק-דינו של חברי, השופט ג'יוסי, ואין מקום כי אחזור עליהן.
3. נקודת המוצא בענייננו הינה כי צו ההורות הפסיקתי הינו צו מכונן (הצו שניתן מכונן את האימהות של המשיבה 1 מבחינה משפטית) ולא צו הצהרתי, כפי שאף נפסק על-ידינו בעבר, ואושר על-ידי בית-המשפט העליון ב-בע"מ 4880/18 פלונית ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (24/1/19).
ב-בע"מ 4880/18 נפסק מפי כב' השופט מזוז: "ניתן איפוא לומר כי הכרה בהורות מכוח זיקה לזיקה - על כל הזכויות ובעיקר החובות הכרוכים בה, כמו גם השלכותיה על זכויות הילוד - היא עניין רציני מדי מכדי להותירו אך להסכמה בין הצדדים...".
ובהתאמה, ניתן לומר כי הותרת המועד שבו ימצאו לנכון ההורים לבקש צו הורות פסיקתי עם תחולה רטרואקטיבית לשנים רבות אחורנית, וכאשר לעניין זה השלכות על צדדים שלישיים, היא עניין רציני מדי מכדי להותירו אך ורק לרצון הצדדים, ברצונם יגישו הבקשה אחרי חצי שנה, ברצונם יגישו הבקשה אחרי שנתיים, וברצונם יגישו הבקשה אחרי 15 שנים, ובית-המשפט יאמר "רוצה אני" ויחיל את צו ההורות רטרואקטיבית, כשהוא בוחן רק את עניינם של הצדדים וטובת הקטין, ומבלי לבחון עניינים אחרים.
כאשר המדובר בצו מכונן ולא בצו הצהרתי, הרי תחולתו אמורה להיות מכאן ואילך, ולא תחולה רטרואקטיבית, אם כי הדבר מצוי בשיקול דעתו של בית-המשפט הנותן את הצו.
עיין גם ב-עמ"ש 60269-01-17 היועץ המשפטי נ' סול (26/6/17).
עיין גם ב-עמ"ש 32265-02-18 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (26/11/18), בו דן בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בשאלה האם יש מקום לקבוע תחולה של מתן צו הורות פסיקתי לתאריך הקודם ללידת קטין, והשיב על שאלה זו בשלילה, תוך חזרתו על-כך שהמדובר בצו מכונן, וככזה - תחולתו על דרך הכלל, מעת הינתנו ואילך. באותו עניין נפסק: "אנו סבורים כי מתן צו הורות פסיקתי המכונן את ההורות בין בן-הזוג שאינו בן-הזוג הביולוגי לבין הקטין הוא מכשיר נכון וראוי לחיזוק התא המשפחתי באמצעות גושפנקא משפטית המכוננת את החיובים והזכויות המשפטיות שבין ההורים לקטין. ואולם, מעת שניתן בידינו מכשיר זה, אין להפריז ולעשות בו שימוש החורג מגבולותיו..."
אציין במאמר מוסגר ולצרכי השוואה, כי בנסיבות יוצאות דופן, ניתן אף לקבוע כי תוצאות צו אימוץ יחולו ממועד שונה מהמועד בו ניתן צו, בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק אימוץ ילדים תשמ"א-1981, וכל מקרה נבחן לגופו, תוך בחינת התשתית העובדתית הרלוונטית, והצורך במועד תחולה שונה ממועד מתן הצו (לדוגמא בה ניתן צו אימוץ לתקופה הקודמת למועד נתינתו על-מנת להיטיב עם הקטין, בכל הקשור בירושת אמו המאמצת - עיין בתיק אימוץ (ב"ש) 22/17 פלונית ז"ל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (13/9/17) בפסק-דינו של כב' השופט גביזון) .
לדעתי, כאשר המדובר בצו הורות יציר הפסיקה, המבוסס על הורות הסכמית בין בת הזוג של האם הביולוגית לבין האם הביולוגית, וכל עוד לא אמר המחוקק את דברו באשר לתחולה של צו כזה כלפי כולי עלמא, יש לפרש הצו כך שתחולתו מכאן ואילך, במיוחד כאשר הבקשה לקבלתו מוגשת זמן רב לאחר הלידה.
יש לציין כי לעת הזו ההמלצה של הוועדה הבין-משרדית שהוקמה לבחינת צו ההורות הפסיקתי, ושהוזכרה בפסק-דינו של חברי השופט ג'יוסי, מתייחסת להגשת הבקשה בתוך 90 יום, ואין ספק כי בקשה המוגשת שנתיים ושמונה חודשים לאחר מועד הלידה, רחוקה מרחק רב מלוח הזמנים שהומלץ על-ידי הוועדה הבין-משרדית.
המערער, תוך הסתמכות על המלצות הוועדה הבין משרדית, מתייחס לחשיבות הגשת הבקשה לקבלת צו ההורות הפסיקתי במהירות האפשרית, ואציין כי מן הסתם, ככל שחולפות השנים, עשויות להתעורר בעיות שונות, ככל שהצו לא ניתן בסמוך למועד הלידה.
הבעיות עשויות להתעורר אם האמהות מחליטות להיפרד זו מזו, והאם הביולוגית אינה מעוניינת לאפשר לבת זוגה לשעבר לראות את הילד או לחלופין היא מבקשת לתבוע מזונות מהאם שאינה אם ביולוגית, וזאת תאמר כי מעולם לא הסכימה להיות אמו של הקטין.
הבעיות אף עשויות להתעורר ככל שבמהלך השנים שחולפות מאז הלידה ועד מתן צו ההורות הפסיקתי, מי מבין בנות הזוג תלך לבית עולמה, וזכויות הקטין בהקשר אליה או בהקשר לבת הזוג שנותרה בחיים, לא תהיינה ברורות. שאלת המפתח תהא מדוע במשך שנים לא התבקש צו הורות באשר לאם שאינה האם הביולוגית, והאם היעדר בקשה כזו הצביע על חוסר רצונן של בנות הזוג להיות שתיהן כאחת "הורה" של הקטין.
כל זאת במישור של היחסים בין בנות הזוג לקטין, ובעיה כזו לא מתעוררת בענייננו וניתן להותירה לעת מצוא, אולם חלוף השנים יש בו כדי להשליך גם על זכויות וחובות צדדי ג' בהקשר לבת הזוג שאינה האם הביולוגית, ולשאלה האם היא זכאית לזכויות וחבה חובות כאם, אם לאו.
4. הנני סבורה כי עד היום, באותם מקרים בהם אישר בית-המשפט תחולה רטרואקטיבית של צו ההורות הפסיקתי, דן בית-המשפט והתמקד במערכת היחסים הפנים משפחתית, ובבחינת טובת הקטין, וכאשר בית-המשפט התרשם כי קיימת הסכמה של שתי האמהות, והדבר הינו לטובת הקטין, והעניין אף נבחן באמצעות תסקיר, קבע בית-המשפט תחולה רטרואקטיבית שאין בה כדי לפגוע במאן דהוא, אלא רק להיטיב.
יחד עם זאת, כאשר מתעוררת, כפי שהדבר עלה אף בענייננו, סוגיית השלכות צו הורות פסיקתי על צדדי ג', יש לנקוט במשנה זהירות, ואינני סבורה כי השלכות צו הורות פסיקתי על צדדי ג' שונים נשקלו לעומק, גם לא במסגרת המלצות הוועדה הבין-משרדית, שהמערער הגיש לבית-המשפט.