פסק-דין
השופט ד' מינץ:
לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' ביבי) מיום 7.3.2019 בה"פ 12925-05-17 ובה"פ 16950-05-17, במסגרתו נדחו תביעות שהגישו המערערים נגד החלטות המשיב להורות על סגירת חשבונות הבנק שלהם אצלו.
הרקע לערעורים
1. המערערת בע"א 3800/17, חברת טויגה און ליין בע"מ (להלן: המערערת או החברה), היא חברה פרטית שהתאגדה בישראל בשנת 2009, העוסקת בהענקת שירותי טכנולוגיה ותמיכה לחברות בתחום המסחר במכשירים פיננסיים. למערערת "חברה אם" בשם Paragon EX Limited (להלן: פאראגון), חברה זרה המאוגדת באיי הבתולה ומקום מושבה באי מאן. למערערת שתי "חברות אחיות" אשר מניותיהן נמצאות גם בבעלות פאראגון: חברת טויגה מדיה בע"מ (להלן: טויגה מדיה), וחברת Hexagon Technologies Ltd. (להלן: הקסגון). המערער בע"א 3794/18, חיים טולדנו (להלן: המערער), הוא אחד משני הדירקטורים של המערערת, בעל מניות של חברת האם פאראגון, דירקטור בחברה האחות טויגה מדיה, ועובד בחברה האחות הקסגון (שני המערערים יחדיו יקראו להלן: המערערים).
למערערת, על פי הצהרתה, שלושה לקוחות מרכזיים, כאשר שניים מהם, חברת UFX Trade Ltd. אשר התחלפה בשנת 2016 בחברה UFX Global Limited (להלן: UFX) וחברת Reliantco Investments Ltd., נמצאים בבעלותו של מר דניס דה יונג, אזרח הולנדי.
2. ביום 7.6.2016 פתחה המערערת חשבון אצל משיב 1, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק). ביום 25.7.2016 פתח גם המערער חשבון אצל הבנק. ברם, היחסים בין הבנק ובין המערערים עלו במהרה על שרטון. עובדי הבנק החלו לחשוד, לטענתם, בחוסר תקינות בפעילות המערערים בחשבונותיהם. זאת, בין היתר, בשל מקום התאגדותה של פאראגון, בגין כספים חשודים בסכומים גבוהים שהועברו לחשבונות הבנק, וכן בעקבות חקירה פלילית שנפתחה נגד המערער בחודש ספטמבר 2016 בגין חשד לעבירות של הלבנת הון.
3. בשל חשדות אלו, דרש הבנק מהמערערים מסמכים ואסמכתאות שונים לפעילותם, כגון פרטים על אודות חקירת המערער, העתק ההסכמים בין המערערת ובין לקוחותיה, ואסמכתאות לכך שבגין הכספים שהופקדו לחשבון המערערת שולם מס כדין. בעקבות דרישות אלה התקיימה התכתבות ממושכת בין המערערים ובין הבנק בעניין המסמכים שנתבקשו על ידו.
4. הואיל והמסמכים שהתקבלו לא נתנו לבנק תשובות מספקות, הוא הודיע ביום 8.2.2017 למערערים כי בכוונתו להוציא מכתבי סגירה לשני החשבונות. לאחר שהשיחות שבין הצדדים אשר מטרתן הייתה למנוע את סגירת החשבונות לא נשאו פרי, התריע הבנק במכתב למערערים כי מתנהלת בחשבונות הבנק פעילות שנחזית להיות בלתי תקינה והם התבקשו להפסיקה באופן מידי. לבסוף, ביום 25.4.2017 נשלחה למערערת הודעה קצרה בדבר סגירת החשבון שלה תוך 30 ימים, בשל "אופי הפעילות בחשבונכם" ו"לאור יחסי אי האמון שנוצרו מול חיים טולדנו, מורשה החתימה ומבעלי המניות בתאגיד השולט בחברה". ביום 26.4.2017 נשלחה למערער הודעה דומה בדבר סגירת החשבון שלו.
ההליך בבית המשפט המחוזי
5. המערערים הגישו שני הליכים נפרדים נגד הבנק של בקשות בדרך המרצת פתיחה, במסגרתן עתרו לביטול ההחלטות על סגירת חשבונותיהם, ואלו נדונו במאוחד. המערערים טענו כי עוד מראשית פתיחת החשבונות פעלו בגילוי מלא ובשקיפות מול הבנק והעבירו את כל הפרטים והמסמכים שנדרשו מהם. מנגד, הבנק לא שיתף אותם בחשדותיו וטענותיו נגדם כפי שפורטו במסגרת ההליך המשפטי, ועל כן ההליך שננקט על ידו לא היה תקין. לטענתם, לו היה עושה כן, היו מפיסים בנקל את כלל חשדותיו, כפי שהצליחו לעשות בהליך המשפטי. בנוסף טענו כי הודעות הסגירה היו לקוניות ובלתי מבוססות, באופן שפגע ביכולתם להשיב לנטען כלפיהם, ובניגוד לחובת ההנמקה שחלה על בנק בהחלטות מסוג זה. עוד טענו כי לא היה מקום לקשור בין שני החשבונות ובפרט שלא לבסס את ההחלטה על סגירת חשבון המערערת על אובדן האמון ביחסים עם המערער.
6. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את תביעות המערערים. ראשית קבע בית המשפט כי נכון היה לבחון את עניינם של המערערת והמערער יחדיו לאור הקשר ביניהם, אולם גם בחינה נפרדת הייתה מובילה למסקנה כי אין להתערב בהחלטות הבנק ביחס לשני החשבונות. עוד נקבע כי התנהלות המערערים הרימה מספר "דגלים אדומים", שפורטו במסמך של הרשות להלבנת הון ובהנחיות של המפקח על הבנקים, המחייבים את הבנק בביצוע חקירה קפדנית של החשבונות. מכאן שגישתו הזהירה והחשדנית של הבנק כלפי המערערים הייתה מוצדקת.
7. בנוסף, בית המשפט קבע כי המערערים נמנעו מלהביא לפני הבנק את כל המסמכים שנדרשו מהם, בדגש על המסמכים הנוגעים לפעילות מול UFX, דבר אשר הגביר את החשדות לפעילות לא תקינה מצדם, והמסמכים שנתקבלו לצורך בירור עמידת המערערים בתשלומי המס לא היו מספקים לצורך זה.
8. עוד ציין בית המשפט כי המערערים לא הצהירו אמת בכל הצהרותיהם לפני הבנק בעת פתיחת החשבונות. למשל, ההצהרה על כך שלמערערים אין חשבונות בנק נוספים על אף קיומם של חשבונות נוספים בבנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: בנק המזרחי); גובה הסכומים החודשיים שזרמו לחשבון המערערת, שהתגלו כגבוהים בהרבה מהצהרתה על הצפי בעת פתיחת החשבון; ומהות עיסוקה של המערערת שאינו "תמיכה טכנית" בלבד אלא כולל גם ובעיקר גיוס וליווי לקוחות עבור החברות מולן עבדה.
9. באשר לחקירה שהתקיימה נגד המערער בחשד להלבנת הון, נקבע כי על אף שצדק הבנק בכך שהתייחס לפעילויות הכספיות המתנהלות בחשבונו של המערער בחשדנות, ייתכן שהיה ממש בטענת המערער כי היה מנוע מלפרט על אודותיה. עם זאת, לבנק היה בסיס מוצק לחוסר האמון שלו כלפי המערער, בשים לב לדיבידנד גבוה מחברת פאראגון שהוא ביקש להפקיד אשר העלה תהיות רבות, החזקתו בחשבון בנק נוסף בבנק המזרחי למרות הצהרתו הסותרת, ואופן התבטאויותיו כלפי עובדי הבנק. לאור כל זאת, החלטת הבנק לסגור את החשבונות, על פי הנתונים אשר היו מולו בעת קבלתה, הייתה סבירה בנסיבות העניין.
10. בית המשפט דחה גם את טענות המערערים נגד ההליך שקיים הבנק בעניינם. נקבע כי מעיון בהתכתבויות המרובות בין הבנק ובין המערערים עלה כי ניתנו להם הזדמנויות רבות להתעמת ולהפריך את החשדות נגדם. נקבע כי אף אם לא הוצגו לפני המערערים כל החשדות בגינם הוחלט על סגירת חשבונותיהם, די באלה שהוצגו. באשר לנוסח הודעות סגירת החשבון, בית המשפט קבע כי אמנם חלה על הבנק חובת הנמקה בהודעה מסוג זה והוא מחויב לשקף ללקוח את הסיבות להחלטתו. עם זאת, במקרה זה הוסבר והובהר למערערים מספר פעמים מהן הסיבות לסגירת החשבונות, בכתב ובעל-פה, ועל כן בצירוף הסברים אלו להסברים הכלליים שבהודעות הסגירה עמד הבנק בחובת ההנמקה הזו.
11. במאמר מוסגר יצוין, כי ביום 6.12.2018, כ-9 חודשים לאחר מתן פסק הדין בענייננו, ניתן פסק דין על ידי אותו מותב בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 262-04-17) בהליך מקביל, בו תבעו המערערים את בנק מזרחי בשל סגירת חשבונות הבנק שלהם אצלו. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעות, וקבע כי יש לבטל את הודעות סגירת החשבונות (להלן: עניין בנק מזרחי).
תמצית טענות הצדדים
12. לטענת המערער, שגה בית המשפט עת קבע כי הבנק עמד בנטל המוטל עליו להוכחת סבירות החלטתו. ה"דגלים האדומים", עליהם ביסס הבנק החלטתו, לא מקימים חשדות נגד לקוח שכן הם אינם מבוססים דיים, אלא משליכים רק על רמת הסיכון העולה ממנו והצורך בניטור גבוה יותר של חשבון בנק. יתרה מכך, בית המשפט שגה בעת שהסתמך על "הדגלים האדומים" אשר הופיעו במסמך של הרשות לאיסור הלבנת הון, הואיל והמסמך אליו הפנה חל על "נותני שירות עסקי" ולא על מוסדות פיננסיים.
13. באשר למסמכים הנדרשים, נטען כי די היה בהצהרה של המערער שהוא דיווח על הכנסותיו בהתאם לדין ולא היה צורך באישורים נוספים. לטענת המערער הסיבה האמיתית לסגירת חשבונו הייתה עלות הפיקוח הגבוהה הצפויה לבנק ולא בשל חשש ממשי להלבנת הון. כן חזר המערער על טענותיו כי ההליך שנקט הבנק היה פסול משלא הציג בפניו את החשדות כלפיו ולא נתן לו להתעמת איתם, כי הודעת הסגירה הייתה לאקונית ועמומה כך שלא אפשרה להבין את העומד מאחוריה ולטעון נגדה וכי זהו פגם אשר לא "נרפא" דרך התכתבויות ושיחות בין הצדדים אשר קדמו לה.
14. המערערת טענה כי שגה בית המשפט בקביעתו כי דרישות הבנק למסמכים מסוימים היו סבירות, וכי נפלו פגמים בהליך שנקט הבנק לקראת סגירת חשבונה, ביניהם כי לא הציג בפניה ממצאים וחשדות שעלו בעניינה ובכך מנע ממנה את זכות הטיעון. לטענתה, אילו ההליך היה מתקיים כשורה, חששות הבנק היו מקבלים מענה. במסגרת זו המערערת ציינה את עניין בנק מזרחי, בו נקבע כי החלטתו של בנק מזרחי לסגור את חשבונה הייתה בלתי סבירה, כחיזוק לטענתה זו. בית המשפט גם שגה בכך שביסס את ההחלטה על סגירת החשבון שלה על אובדן האמון ביחסיו עם המערער, משאין זה נימוק רלוונטי לעניינה.
15. מנגד, הבנק סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, ההתייחסות לשני החשבונות במאוחד הייתה הכרחית ונעשתה בהתאם לדין החל על הבנק, לאור הקשרים הברורים בין המערערת למערער, שהינו בעל השליטה במערערת (בהיותו בעל השליטה בפאראגון) ומנהלה בפועל. כמו כן, משבר האמון נוצר בין הבנק לבין שני המערערים ביחד ולחוד, גם בשל התנהלות המערער, אך גם בשל מצגיה השקריים של המערערת. כמו כן, המסמכים אשר דרש מהמערערים בנוגע לפעילותם היו לגיטימיים וסבירים – אסמכתאות המבוססות על בדיקה עצמאית וידיעה אישית של מוסריהן, לרבות בעלי מקצוע המייצגים "צדדים שלישיים" אשר מגיעים מהם כספים. העובדה שהמסמכים שהגישה המערערת לא עמדו בדרישות אלו הספיקה כשלעצמה להצדקת סגירת החשבונות.
16. באשר להליך הבירור, נטען כי הבנק שיקף למערערים את הנימוקים העומדים בבסיס החלטתו ונתן להם הזדמנויות רבות להשיב להם. עוד ביקש הבנק לדחות את הטענה לשיקולים זרים בהחלטתו, שכן רצונו להימנע מפיקוח מוגבר על חשבונות המערערים נבע מחוסר האמון שרחש למערערים ולא משיקולי רווח והפסד.
17. לבסוף, באשר לטענות בדבר אי רלוונטיות הדגלים האדומים, הבנק טען כי ממילא רוב הדגלים האדומים המפורטים במסמך של הרשות לאיסור הלבנת הון מפורטים גם בהנחיות הפיקוח על הבנקים, כך שאין נפקות להבחנה שניסו המערערים לערוך בין דגלים אדומים לעניין נותני שירות לבין מוסדות פיננסיים.
דיון והכרעה
18. נקודת המוצא לדיון היא סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות), הקובע כך:
2.(א) לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:
(1) קבלת פקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ;
(2) פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה:
(א) החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח;
(ב) הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון;
(3) מכירת שיקים בנקאיים במטבע ישראלי ובמטבע חוץ;
אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח.
(ב) התניית תנאים בלתי סבירים למתן שירות דינה כדין סירוב בלתי סביר לתיתו.
(ג) הנגיד רשאי, לאחר התייעצות עם הועדה המייעצת ובאישור שר האוצר, לקבוע בצו שהוראות סעיף זה יחולו על שירותים נוספים.
(ד) בלי לגרוע מדרכי הוכחה אחרות בדבר הסבירות של סירוב כאמור, רשאי תאגיד בנקאי להודיע למפקח על מדיניות עסקית שקבע לענין מתן שירותים, ואם לא נתקבלה מהמפקח הודעה על התנגדותו למדיניות האמורה, ייחשב כסביר סירוב הנובע מאותה מדיניות.
מלשון הסעיף עולה כי על תאגיד בנקאי חלה חובה לתת שירותים בנקאיים מסוימים לכל המעוניין, ובכלל זאת פתיחת חשבון עובר ושב. הוראה זו מקורה ביתרון שהקנה המחוקק לתאגידים בנקאיים בייחוד השירות החיוני שהם מעניקים לציבור. שירותי הבנקאות הם אבן יסוד של הכלכלה המודרנית – שכירים מקבלים את שכרם באמצעות חשבון העובר ושב שלהם, תשלומים מתבצעים באמצעות העברה בנקאית, וגם המגזר העסקי אינו יכול להתנהל ללא אשראי אותו מעניקה המערכת הבנקאית. מכאן הצורך לחייב את התאגידים הבנקאיים במתן שירות לכל החפץ בכך (ראו: רע"א 6582/15 עמותת איעמאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת הדואר ישראל בע"מ, פסקה 13 (1.11.2015) (להלן: עניין עמותת איעמאר); דברי ההסבר להצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, ה"ח 1497, 106). אולם, החובה המוטלת על הבנק להעניק שירותים בנקאיים אינה חובה מוחלטת. מכלל הלאו המופיע בסעיף 2(א) לחוק הבנקאות ניתן לשמוע את ההן. הווה אומר, כאשר קיימת סיבה סבירה, רשאי תאגיד בנקאי לסרב להעניק את השירותים המנויים בו.
19. הסעיף אינו מפרט מתי ייחשב סירוב כסירוב סביר, אך ברי כי קיימת קשת רחבה של מקרים בהם סירוב לפתוח חשבון יהא סביר ויש לבחון כל מקרה לגופו. עם זאת, עדיין ניתן למנות מספר מצבים אופייניים, שעל פניהם עשויים להוות סיבות סבירות לסירוב. ביניהם, התנהגות בלתי הולמת או רשלנית מצד לקוח בניהול חשבונו, התנהגות ספציפית של בעל חשבון ויחסו לפקידי הבנק, לרבות התנהגות לא הוגנת ואף תוקפנית ואלימה (בג"ץ 8886/15 רפובליקנים מחו"ל בישראל (ע"ר) נ' ממשלת ישראל (2.1.2018); עניין עמותת איעמאר, פסקה 14 וההפניות שם; ע"א 6389/17 ביטס אוף גולד בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (25.2.2018); רע"א 2407/19 זיו נ' בנק לאומי לישראל (14.5.2019)). סיבה אפשרית נוספת לסירוב היא קיומו של חשש ממשי להלבנת הון או מימון טרור, כפי שיפורט להלן.
20. לצד חובתם האמורה של תאגידים בנקאיים להעניק שירותים בנקאיים, מוטלות עליהם חובות מכוח החקיקה בדבר איסור הלבנת הון, המעניקה כלים משמעותיים וממצבת את התאגידים הבנקאיים בחזית המאבק בהלבנת הון ומימון טרור מחד גיסא, וקובעת סנקציות שיוטלו עליהם במקרה של אי עמידה בחובותיהם אלו מאידך גיסא. חובות אלו נובעות, בין היתר, מסעיפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון), ופירוט שלהן ניתן למצוא בצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), התשס"א-2001 (להלן: צו איסור הלבנת הון או הצו). כך, סעיפים 2 ו2א לצו מחייבים בנק בקיום הליכים של רישום, זיהוי והיכרות עם לקוח, כאשר על בנק לברר בין היתר את מקור הכספים הצפויים להיכנס לחשבון הלקוח, מהי הפעילות המתוכננת בחשבון והאם סורב בעבר למתן שירותים בתאגיד בנקאי מסיבות הקשורות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור. סעיפים 8 ו-9 לצו מחייבים את הבנק בדיווח לרשויות מוסמכות על פעילות בחשבון אשר עשויה להעלות חשדות לפעילות בלתי תקינה.