דיני השליחות והיחס בינם לבין דיני החברות:
46. גם לאחר תיקוני החקיקה נותרת האפשרות שאורגנים של החברה יחרגו מן הסמכות שניתנה להם, אולם הגישה החוזית מנחה את מערכת המשפט להתמודד עם בעיות מסוג זה ע"י הפיכתן מדוקטרינות של כשרות לדוקטרינות של שליחות: חריגה מסמכות לא נחשבת עוד לחריגה מכשרותה של החברה אלא לחריגה מן ההרשאה שניתנת לאורגן-השלוח של החברה.
47. על פעילותו של אורגן בחברה חלים גם דיני השליחות, שכן יחסי חברה-אורגן באים בגדר הגדרת השליחות, כאמור בהוראת סעיף 1 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן - "חוק השליחות"). לאמור, אין בתחולת דיני החברות על פעילות אורגן כדי להוציא תחולתם של דיני השליחות על פעילות זו. ר' דבריו של הנשיא (בדימ') א' ברק בע"א 4670/03.
48. אשר למצב בו פעל האורגן בהעדר הרשאת החברה או בחריגה מהרשאתה, סעיף 6 לחוק השליחות, תשכ"ח- 1965 קובע:
"(א) פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור. (ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו. (ג)תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, ויחולו הוראות סעיף זה". וסעיף 19 לחוק השליחות קובע: "חוק זה אינו בא לגרוע מהוראות כל דין המסדיר סוג מיוחד של יחסי שליחות".
49. הוראה זו מסדירה מספר תוצאות משפטיות: האפשרות של אישור בדיעבד של הפעולה בידי השולח; הגבלת המועד לאישור בדיעבד; גלגול נזקי החריגה מהרשאה מכתפיו של צד ג' לכתפיו של השלוח- במידה והשולח בוחר שלא לאשר את הפעולה בדיעבד.
50. דיני החברות החילו את עקרונות דיני השליחות ביחס לחריגה מהרשאה, אלא שאלה הוסיפו וסיפקו לצד ג' הגנה מרחיקת לכת יותר מזו שמקנים לו דיני השליחות.
51. כך, לפי דיני החברות- כל עוד צד ג' המתקשר עם החברה אינו יודע ואינו צריך לדעת על החריגה, הרי שהחברה (היא השולח), תחויב בפעולה כלפיו, למרות היעדרה של ההרשאה. אמנם החברה תוכל בתנאים המתאימים לחזור על האורגן (הוא השלוח), אולם ביחסים בינה ובין צד ג', הרי שהחברה מחויבת כלפיו.
52. זאת להבדיל כאמור מההסדר בחוק השליחות המשחרר את השולח מכל חיוב שלא נטל על עצמו מרצון ויוצר יריבות ישירה בין השלוח לבין צד ג'.
53. ויודגש, דיני השליחות חלים על פעולה משפטית של אורגן של חברה כלפי צד שלישי, בצדם של דיני החברות. יחד עם זאת, כאשר יש הוראה ספציפית בחוק החברות - הוראה זו, בהיותה דין מיוחד, גוברת. ר' ע"א 4670/03 י.מ.ש השקעות בע"מ נ' כלל (ישראל) בע"מ, פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא ברק [פורסם בנבו] (13.12.2006) (להלן: ענין י.מ.ש השקעות); יוסף גרוס חוק החברות החדש 106 (מהדורה רביעית, 2007) (להלן: גרוס); הצעת חוק החברות, בעמ' 33).
54. בע"א 6991/14 מפרם סוכנויות (1999) בע"מ נ' חריש וקציר 2000 בע"מ (פורסם בנבו, 19.5.2016) (להלן: עניין מפרם) הובהרה (על-ידי השופט דנציגר) ההלכה בנוגע לשתי מערכות דינים אלה. הוסבר כי העיקרון הכללי בדיני השליחות הוא, שאם אדם פעל בחזקת שלוחו של אחר ללא הרשאה, אין בפעולתו כדי לחייב או לזכות את ה"שולח". כאשר השלוח מבצע כלפי צד שלישי פעולה ללא הרשאה, מוטלת אחריות על המתחזה כשלוח. תוצאות אלו משתנות אם ה"שולח" מאשר את הפעולה בדיעבד. האישור בדיעבד כמוהו כהרשאה מלכתחילה. עיקרון זה עוגן בסעיף 6 לחוק השליחות.
55. עוד הובהר בעניין מפרם כי דיני החברות החילו, ככלל, את דיני השליחות ביחס לחריגה מהרשאה, והוסיפו לצד שלישי "הגנה מרחיקת לכת יותר מזו שמעניקים לו דיני השליחות הרגילים".
סעיף 56 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) קובע כי פעולה שבוצעה תוך חריגה מסמכות או בהיעדר הרשאה כלפי צד שלישי, כאשר אותו צד שלישי לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על היעדר ההרשאה, תהא תקפה. רק אם הצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על החריגה מהרשאה, הפעולה לא תחייב את החברה. נפסק כי במידה והאורגן שחרג מההרשאה ידע או היה עליו לדעת שפעולתו חורגת מההרשאה שניתנה לו, תוכל החברה לחזור ולתבוע אותו, לאחר שעמדה בהתחייבות כלפי הצד השלישי.
הודגש כי להבדיל מההסדר הקבוע בחוק השליחות, המשחרר את השולח מכל חיוב שלא נטל על עצמו מרצון, ויוצר יריבות ישירה בין השלוח לבין הצד השלישי, הרי שההסדר בדיני החברות מתחיל מהגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד השלישי שהתקשר עם החברה, על ידי חיובה של החברה עצמה, ורק לאחר מכן מאפשר לחברה לחזור בה בתביעת השבה אל האורגן שחרג מהרשאתו.
56. וראו גם: ע"א 3998/07 צ. בכור ניהול ואחזקות בע"מ נ' ממשל ירושלים התשנ"ה בע"מ, פסקה 16 (פורסם בנבו, 6.1.2011); ת"א (מחוזי חי') 274-08 שבתאי נ' ליטו גרופ בע"מ, פסקה 11 (פורסם בנבו, 7.1.2013)).
57. לסיכומם של דברים ניתן לומר כי בעוד שדוקטרינת האולטרא-וירס המקורית הטילה את האחריות לנזק בגין חריגה מהרשאה על הצד השלישי שהתקשר עם החברה, הרי שחוק השליחות מעביר האחריות לנזק מהצד השלישי לשלוח, ואילו חוק החברות מעביר האחריות לנזק על החברה (חביב-סגל, שם, עמוד 124).
מבחן ידיעתו של הצד השלישי אודות החריגה מהרשאה:
58. המבחן המנחה את ההסדר בחוק החברות הוא מבחן הידיעה של צד ג': זה יוכל להיפרע מן החברה בגין התחייבות שנעשתה בחריגה מן המטרות או בחריגה מהרשאה כל אימת שלא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה.
59. בפועל, בתי המשפט, הן באנגליה, הן בארצות הברית ובעקבותיהן גם בישראל, הרחיבו עד למאוד את אחריותה של החברה לכל התקשרות של אורגני החברה עם צדדים שלישיים, וזאת בהסתמך על דוקטרינת "השליחות הנחזית", לפיה גילו בתי המשפט נכונות להסתפק במצג שהציג האורגן החורג מן ההרשאה כמצגה של החברה, ובלבד שהחברה לא התרעמה כנגד יצירת אותו מצג.
60. הנה כי כן, בתי המשפט רוקנו כמעט מתוכן את ההסדר הקבוע בסעיפים 55 ו-56 לחוק החברות וכתוצאה מכך אחריותה של החברה היא כמעט מוחלטת, למעט מקרים קיצוניים שבהם ברור כי כל צד ג' רציונאלי היה מודע לכך שהפעולה נעשתה בחריגה מן ההרשאה.
• ר' לעניין זה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בעניין ליגומסקי [פש"ר 31/94 ליגומסקי ציפורה נ' היבול ח.כהן ושות' בע"מ מיום 10.9.2002) [פורסם בנבו].
61. יוצא כי רק במקרים קיצוניים ומיוחדים יימנע בית המשפט מלהטיל אחריות על החברה בגין פעולות שנעשו בחריגה מן ההרשאה.
62. ידיעתו של צד ג' נבחנת על פי קריטריונים כלליים של סבירות ולא עוד על פי הוראתה המחמירה של דוקטרינת הידיעה הקונסטרוקטיבית (ר' לעניין זה סעיף 42 לחוק החברות הקובע כי רישומו או קיומו של מסמך בחברה או אצל הרשם אין בו כשלעצמו משום ראיה לידיעת תוכנו).
ידיעה בפועל של צד ג' אודות החריגה מההרשאה:
63. אין ספק כי במקרים שבהם מוכחת ידיעה ממשית של צד ג' על היעדרה של ההרשאה, הרי שלא ניתן יהיה לחייב את החברה.(ר' למשל בג"ץ 4295/95 אהרון דב קמחי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נב (5) 773.
64. ראה גם פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין "מפרם" שאוזכר לעיל, שם קבע בית המשפט כי מתקיים התנאי לפיו המערערת 1 ידעה בפועל על החריגה מההרשאה ,שכן רוה"ח התריע בפני מנהלתה כי חתימתו של המשיב 2 -אינה מחייבת את חריש.
65. ר' לעניין זה גם את פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 3998/07 בעניין צ. בכור שאוזכר לעיל, שם נקבע כי :
העברת הנכסים מהחברה המשיבה לחב' גולד באמצעות גב' לין, נגועה בחריגה מהרשאה, שלא נתרפאה על ידי אישור החברה לפעולה החורגת, וכי הצד שכלפיו נעשתה הפעולה החורגת ידע גם ידע אודות החריגה. לפיכך, העיסקה בין החברה המשיבה לחברת גולד הינה חסרת תוקף כלפי החברה המשיבה.
ידיעה בכוח של צד ג' אודות החריגה מההרשאה:
66. השאלה הקשה יותר מתעוררת ביחס למקרים שבהם לא הוכחה ידיעה של ממש ונשאלת השאלה האם נסיבות המקרה הקיצוניות מצדיקות את המסקנה ש"היה על צד ג' לדעת" על אותה חריגה.
67. סוגיה זו הגיעה לפתחו של ביהמ"ש השלום בחיפה בת.א. 7887/01 ע.ב. שווק שרון נ' טעם של בית נהול (1996) בע"מ ואח' מיום 6.3.2005 [פורסם בנבו], שם נדונה שאלת תוקפה של ערבות שנחתמה לכאורה בשם חברת סולתם ע"י מנהל משאבי האנוש של החברה.
68. בית המשפט מצא כי התקיימו במקרה זה אותן נסיבות קיצוניות המצדיקות את המסקנה שצד ג' ידע או היה עליו לדעת על החריגה מההרשאה, כך שלא ניתן לחייב את חב' סולתם בחובה של הנתבעת.
69. פסק דין זה מבהיר כיצד שיקולים של היגיון פשוט מנחים את יישומם של הכללים בעניין זה. כך למרות נכונותה של מערכת המשפט להגן על צדדים שלישיים שהתקשרו עם החברה הרי שנכונות זו אינה מתקיימת כאשר נראה שצד ג' ידע על היעדר ההרשאה, או ניצל את היעדרה של ההרשאה, או יכול היה לדעת מכוח היגיון פשוט ובריא כי הפעולה חורגת מהרשאתו של האורגן. (חביב-סגל, שם, עמוד 136).
70. ר' לעניין זה גם את פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין רמת איתרי שאוזכר לעיל, הדן בנושא של חריגה מהרשאה בעמותה , שם קבע ביהמ"ש כי אמנם לא הוכח כי לצד השלישי ידיעה בפועל על החריגה מההרשאה, אולם יש לייחס לו ידיעה בכוח אודות החריגה, וכלשונו:
.."כנקודת מוצא רשאים היו אפוא האחים רייך להניח כי וייס מוסמך להתקשר עמם בשם העמותה ומטעמה. כמו כן אין בראיות שהוצגו אינדיקציה מספקת המלמדת על כך שהאחים רייך אכן ידעו כי וייס פועל בחריגה מהרשאה. יחד עם זאת, הנסיבות שהוכחו בנוגע להעברות הכספים במקרה דנן, מעוררות על פני הדברים סימני שאלה ותמיהות כה מובהקים עד כי המסקנה המתבקשת היא שהיה על האחים רייך לדעת כי וייס פועל בהקשר זה בחריגה מהרשאה."..
מן הכלל אל הפרט:
71. במקרה שלפנינו טוען התובע כי מר פייביש, שהינו חבר העמותה וחבר ועד העמותה, חתם בשם העמותה על הסכם ההתקשרות עמו וכי חתימתו של האחרון מחייבת את העמותה בהיותו מורשה חתימה שלה.
72. אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם ההתקשרות לא אושר ע"י העמותה באסיפה כללית כמתחייב מהוראות הדין, ועל כן השאלה המשפטית היחידה שעומדת בפנינו הינה האם צד ג', היינו התובע, ידע או היה עליו לדעת על החריגה מהרשאה.
73. ידיעתו של התובע, אם לא בפועל, למצער בכוח, בדבר הוראותיו של התקנון המצוי וחלותן על העמותה; ובכלל זה הדרישה כי שניים או יותר מבין חברי הוועד שהוסמכו לכך יחתמו בשם העמותה על הסכם ההתקשרות ושכה"ט- אינה יכולה להיות מוטלת בספק.
74. בחקירתו הנגדית אישר התובע, בעל משרד המונה שניים-עשר עורכי דין העוסקים במגוון רחב של תחומי משפט, כדבריו, כי יודע יותר מאדם מן הרחוב על המיוחדות של העמותה (ר' עמ' 2 לפרטיכל הדיון מיום 14.2.19 ש' 29 עמ' 3 ש' 1).
75. בחקירתו הנגדית טען התובע כי אינו יודע באם העמותה הייתה כפופה לתקנון המצוי, ואולם, ידיעתו של התובע בדבר הוראות התקנון המצוי עלתה מכתבי בי דין והמסמכים שערך עבור העמותה בעצמו:
כך בסעיף 10 לתביעה למתן פסק דין הצהרתי שערך התובע בשמה של העמותה, נאמר כי: "העמותה אימצה את התקנון המצוי של רשם העמותות"; ובסעיפים 16-18 לכתב התביעה מפנה התובע להוראותיו של התקנון המצוי וחוק העמותות, בבססו את טענתו לפיה המשיבים, אשר יזמו את הליך הבחירות לוועד העמותה וקבעו את רשימת המתמודדים- פעלו בחוסר סמכות, מאחר ואינם חברי העמותה ו/או חברי האסיפה הכללית, אשר הם ורק הם מוסמכים לבחור את חברי הועד וחברי ועדת הביקורת.
76. אף מר פייביש חזר על הדברים דלעיל, בתצהירו שנערך ע"י התובע עצמו ואשר צורף לתביעה למתן פסק דין הצהרתי, ומדגיש כי נושא החריגה מסמכות בעצם קיומן של הבחירות, אשר בוצעו בניגוד לדין, ידוע לו מייעוץ משפטי- ייעוץ אשר אין חולק שקיבלו מהתובע.
(ר' סעיף 16 לתצהירו של מר פייביש, אשר צורף כחלק מתצהיר גילוי המסמכים בתיק דנן).
77. הקביעה כי רק חתימה של שניים מחברי הועד, בצירוף חותמת העמותה תחייב את האחרונה, עלתה אף מפרטיכל ישיבת ועד העמותה, שנערך לאחר הבחירות הקודמות לחברי העמותה שנערכו ביום 3.6.15.
78. בפרטיכל צוין כי מורשי החתימה בבנק יהיו שניים מתוך שלושת המורשים (בהם מר פייביש אשר צוין כי הוא קיים כמורשה חתימה בבנק).
פרטיכל זה צירף התובע כנספח ב' לתצהיר העדות הראשית מטעמו.
79. הנה כי כן, התובע, עורך דין במקצועו, אשר נושא חריגה מסמכות ודיני עמותות הם-הם שעמדו בבסיס טיפולו המשפטי עבור העמותה, נשוא תביעה זו,מוחזק כמי שידע על חריגתו של מר פייביש מסמכותו ואינו יכול להישמע בטענה לפיה לא הייתה לו ידיעה על כך.
80. גם הימנעותו של התובע מלהביא את מר פייביש לעדות, עומדת לו לרועץ.
כידוע הכלל הוא בהימנעות מהבאת ראיה או הזמנת עד שמצופה, כי יעיד מטעם צד,
פועלת לחובתו של אותו צד. יעקב קדמי, בספרו "על הראיות", חלק שלישי, מציין:
"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש – הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד.... התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה או הושמע העד.... היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.