בעלת דירה השכירה נכס לעמותה לצורך הפעלת בית כנסת. לאחר מות בעלת הדירה טענה העמותה כי הסכמי השכירות היו למראית עין בלבד וכי בעלת הנכס העניקה להם בזכרון דברים שנחתם בין הצדדים זכות שימוש בלתי מוגבלת ובלתי הדירה, ללא תשלום.
בית המשפט קבע, כי בין העמותה ובין בעלת הדירה היה הסכם שכירות בלבד אשר תוקפו פג. כאשר צד להסכם טוען לקיומו של הסכם בעל פה או כי הסכמים קיימים הינם הסכמים למראית עין בלבד הרי שעליהם הנטל להוכיח זאת. כאשר המדובר בטענות המועלות כנגד עיזבון, הרי שנטל ההוכחה מוגבר כיוון שהמנוח אינו יכול לבוא ולסתור את הטענות. כך, על הצד הטוען כי הסכם מסוים הינו הסכם למראית עין בלבד, יש להציג את הרקע והנסיבות שהובילו את הצדדים לחתום על הסכם למראית עין ולהצביע על התכלית שאותו הסכם ביקש להשיג. כאן, העמותה לא הציגה כל צורך שבשבילו היה נדרש ליצור הסכם למראית עין או נסיבות שהובילו את הצדדים לחתום על הסכם כאמור וטענה להסכמות אחרות בעל פה אינה עולה בקנה אחד עם מסמכים כתובים קיימים שתאריכם מאוחר יותר או עם חוסר בפרטים מהותיים במזכר ההבנות. על כן, ההסכמות הקובעות לעניין היחסים בין הצדדים הינן הסכמי השכירות אשר תוקפם פג ולעמותה אין כל זכויות נוספות בנכס.