ויתור על איחור בתשלומים אינו יכול להוות ראיה להסכמת הצדדים על שינוי החוזה

רוכשים של בית טענו כי אין למוכר זכות לבטל את הסכם המכר בגין אי תשלום עיקר התמורה במועד וזאת על אף הוראות ההסכם המתירות לו לעשות כן. זאת, לטענתם, מכיוון שמהתנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכם ובפרט מויתור המוכר על איחורים בביצוע תשלומים קודמים ניתן ללמוד על הסכמתם לשינוי הוראות ההסכם.

בית המשפט דחה את הטענה לשינוי חוזה בהתנהגות. בעוד שהתנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה מהווה כלי פרשני חשוב, שיש בו כדי להעיד על כוונת הצדדים בשעת ההתקשרות ועל האופן בו הבינו את החוזה, הרי שכלי פרשני זה עוסק, בעיקרו של דבר, בקביעת הפרשנות שיש להעניק לכוונת הצדדים בשעת ההתקשרות בהסכם ולהבנתם את טיב ההתקשרות בהסכם. לעומת זאת במקרה בו נטען כי יש בהתנהגות הצדדים כדי להביא לשינוי חוזה שנערך בכתב, מוטל נטל כבד על הטוען לשינוי. כאן, ויתור על טענה הנובעת מאיחור בתשלום של 8% מהתמורה שאינו הפרה יסודית, אינו יכול ללמד על ויתור גורף על ביצוע תשלומים במועדם ובוודאי שלא כאשר מדובר בתשלום של כ-72% מהתמורה אשר הוגדר במפורש בהסכם כ"הפרה יסודית".