שני צדדים לסכסוך מקרקעין חתמו על זכרון דברים לקראת הסכם פשרה.
בית המשפט העליון קבע כי מדובר בחוזה מחייב וזאת לאור התקיימות דרישות גמירות הדעת והמסוימות. על כוונת הצדדים ליצור חוזה מחייב ניתן ללמוד מהתגבשותם של שני יסודות עיקריים: גמירות דעת ,קרי, כוונת הצדדים ליצור חוזה מחייב; ומסוימות המחייבת שהחוזה יכלול את כל הפרטים המהותיים לצורך ביצועו. עם זאת, כאשר יש ראיות משמעותיות לגמירות דעת הצדדים להסכמה על היבטיה העיקריים של העסקה, יש לראות בזכרון הדברים כחוזה מחייב לכל דבר וזאת גם אם חסרים בו פרטים רבים והכל בתנאי שניתן להשלימם על פי סדרי ההשלמה שבדין. כאן, מדובר במקרה בו הצדדים ציינו במפורש כי הם הגיעו ל"הסכמות עקרוניות" ובכללן התמורה שתינתן וכי עורכי דינם של הצדדים ישלימו את עריכת ההסכם כולו. מכאן עולה כי היתה בכוונת הצדדים ליצור חוזה משפטי מחייב, כאשר הפרטים החסרים יושלמו על ידי עורכי הדין.