14. התביעה נגד המערערים הועמדה לצרכי אגרה על סכום של 640,000 שקלים, ובתחילת הדרך כללה התייחסות לעשרות פרסומים בפייסבוק. אולם, בהמשך הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הדיון בתביעה יתמקד בשני פרסומים בלבד, אשר פורסמו בעמוד הפייסבוק "גבעתיים מחרימה את המקומון" שזהות מנהליו אינה ידועה. בתמצית, הפרסומים שבהם התמקד ההליך כינו את המקומון "זיבלון", התייחסו לכך שהוא "מזלזל" ו"פוגע" בתושבי גבעתיים, וקראו להחרימו. איננו נדרשים להרחיב בעניין זה מאחר שרשות הערעור לא ניתנה ביחס לקביעה כי פרסומים אלה כללו לשון הרע. לענייננו, העיקר הוא בכך שהמערערים הודו כי ביצעו מחשבון הפייסבוק המשותף שלהם פעולה של שיתוף ביחס לאחד מהפרסומים שמקורם בעמוד האמור, וכן סימנו לייק ביחס לפרסום השני.
15. במסגרת ההליך בבית משפט השלום הגיעו הצדדים להסדר דיוני שניתן לו תוקף של החלטה, ובו הוסכם כי הצדדים אינם יודעים מי כתב ופרסם את הפוסטים המקוריים שביחס אליהם ביצעו המערערים שיתוף ולייק. כמו כן, הוסכם כי הצדדים ימקדו את טענותיהם בשתי שאלות: ראשית, האם שני הפרסומים מהווים "לשון הרע"? שנית, ובהנחה שהתשובה לכך היא חיובית, האם הפעולות שביצעו המערערים – של שיתוף ולייק – מגבשות עילת תביעה גם נגדם לפי חוק איסור לשון הרע, במובן זה שיש לייחס להם עצמם פרסום כמובנו בחוק? פסק דיננו יתמקד, כאמור, בשאלה השניה בלבד. יצוין כבר עתה כי עוד הסכימו הצדדים שככל שתידחה התביעה, המשיבה לא תחויב בהוצאות, וככל שתתקבל התביעה (כולה או חלקה), ייקבע פיצוי שיתחשב במצבם הכלכלי של המערערים.
פסק דינו של בית משפט השלום
16. ביום 4.8.2016 דחה בית משפט השלום את התביעה שהגישה המשיבה (ת"א 19430-03-14, [פורסם בנבו] השופט ע' מאור). בית משפט השלום קבע כי שני הפרסומים מגבשים עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, ושלל את טענותיהם של המערערים כי מדובר בביטויים מחאתיים או אומנותיים. אולם, בית משפט השלום הוסיף וקבע כי דין התביעה כנגד המערערים להידחות, בהסבירו כי ככלל אין לראות במי שביצע שיתוף או לייק לפוסט שלא פורסם על-ידו בפייסבוק – ומהווה לשון הרע – כמי שביצע בעצמו עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע.
17. בית משפט השלום קבע שפרסום כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע טומן בחובו יסוד של פעולה ויסוד של תוצאה. בית משפט השלום קבע כי שני היסודות – הבעת לשון הרע (הפעולה) והגעתה לאדם אחר (התוצאה) – מתקיימים אך בעניינו של כותב הפרסום, ואילו בעניינו של מי שביצע ביחס אל אותו פרסום פעולה של שיתוף או לייק מתקיים רק היסוד השני. בית משפט השלום עמד על כך שלנפגעי הפרסום עומדת האפשרות לנקוט בהליכים לפי חוק איסור לשון הרע כנגד המפרסם המקורי, אשר בשונה ממי שביצעו שיתוף או לייק, אף יכול לפעול להסרתו של הפרסום על שלל "גרורותיו". בצד הדברים הללו, בית משפט השלום נתן דעתו לכך שייתכנו מקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם ניתן יהיה לראות במי שרק ביצע שיתוף או לייק ביחס לפרסום כמעוול לפי חוק איסור לשון הרע. זאת, מקום שפעולותיו גרמו לפגיעה "משמעותית, חד-משמעית ובלתי מוצדקת".