71. לבסוף, פסיקה בעלת רלוונטיות גבוהה יותר למקרה שבפנינו היא זו שעסקה בשאלת אחריותם של גורמים שפרסמו "Hyperlink" (היפר-קישור) לפרסום אחר שהתברר כבעל תוכן דיבתי. השאלה היא האם פתיחת צוהר לפרסום זה באמצעות היפר-קישור צריכה להיחשב פרסום שבגינו ניתן לתבוע גם כן. לכאורה, מדובר בסוגיה נפרדת – היפר-קישור אינו שיתוף או לייק בפייסבוק, אלא מדובר בטקסט, תמונה או מדיה אלקטרוניים שלחיצה עליהם מובילה לתוכן המצוי בדף אינטרנט אחר. עם זאת, מדובר במקרה נוסף של "פרסום חוזר" שיש לבחון כיצד ראוי ליישם את ההגדרות של דיני לשון הרע ביחס אליו. ההיפר-קישור מקל על חשיפתו של הפרסום שאליו הוא מפנה, ובמובן זה תורם לתפוצתו. עם זאת, אין מדובר בפעולה שכוללת תוכן עצמאי. שאלת האחריות בגין היפר-קישור היא – כמו השאלה שנדונה בפנינו – בעלת השלכות ישירות על מידת ההגנה על חופש הביטוי. החלת האחריות על פרסום דיבתי גם על מי שמפרסם היפר-קישור המפנה לפרסום המקורי צפויה להיות בעלת אפקט מצנן באופן שעלול לצמצם את היקף השימוש בפרקטיקה זו, שיש בה כדי לתרום לזרימת מידע קלה ונוחה.
72. שאלה זו נדונה בשני פסקי דין חשובים של ערכאות נכבדות – בית המשפט העליון של קנדה (Crookes v. Newton, 2011 SCC 47, [2011] 3 S.C.R. 269) ובית הדין האירופי לזכויות אדם (Magyar Jeti ZRT v. Hungary, Eur. Ct. H.R. (2018)). שתי ערכאות אלה – כל אחת בנפרד – הגיעו לאותה מסקנה: שפרסום היפר-קישור, בעומדו לבדו וללא "תמיכה" נוספת בתוכן הקישור אינו צריך להיחשב פרסום כמובנו בדיני לשון הרע. הרציונל העומד ביסוד פסיקה זו הוא הרצון להימנע מהרתעת יתר של גורמים התורמים ל"זרימת מידע" בזירת הביטוי של האינטרנט. בפסק דינו של בית המשפט העליון של קנדה צוין גם כי החשיפה לפרסום הדיבתי על-ידי היפר-קישור מצריכה פעולה נוספת מצדו של הקורא – לחיצה על הקישור – על מנת להיחשף לפרסום המקורי.
73. כאמור, השאלה שנדונה בפנינו אינה שאלת האחריות בגין היפר-קישור. עם זאת, שיקולי המדיניות העומדים ביסוד פסקי הדין שעסקו בכך יפים אף לענייננו. יש בהם כדי ללמד על הזהירות היפה להרחבת יתר של האחריות לפעולה שיש בה אך הפניית תשומת לב לפרסום קודם, להבדיל מיצירת עותק שלו. דומה ששיקול זה תומך בגישה שאימץ בית המשפט המחוזי, המקובלת כאמור גם עליי, ביחס להבחנה בין לייק לשיתוף שיש בו לא רק הפניית תשומת הלב לפרסום אלא גם הרחבת התפוצה של הפרסום המקורי עצמו באופן ישיר ואקטיבי (מבלי שיש צורך בפעולה אקטיבית נוספת מצד הקורא, כמו בעניין ההיפר-קישור).
74. סיכומו של דבר: העיון ההשוואתי אינו מלמד בשלב זה על עמדה מגובשת וסדורה ש"חוצה" שיטות משפט, אלא אך מעיד על התפתחותו ההדרגתית של הדיון בנושא. עם זאת, ניתן להתרשם כי גם בתי משפט במדינות אחרות מצאו מקום להטיל אחריות משפטית בגין פעולות שעניינן חשיפה נוספת ועצמאית של תוכן פוגעני. הדברים אמורים כמובן בשים לב להסתייגות המתחייבת ביחס לגזירת מסקנות מהכרעותיהן של שיטות משפט אחרות, בשים לב לחשיבות הנודעת להקשר הרחב שבו הן נטועות.
סיכום
75. כאמור בפתח הדברים, ההסדרים שבחוק איסור לשון הרע עוצבו במטרה לאזן בין חופש הביטוי מחד לבין זכותו של אדם לשם טוב מאידך. הטלת אחריות בנזיקין על אדם שבוחר ביודעין לשתף במידע דיבתי, לצד הפעלת ההגנות וההקלות הקבועות בחוק כמו גם החלת כלים דיוניים שעניינם איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט, היא בגדר איזון נכון. לעומת זאת, קביעה לפיה גם פעולה המתמצת בהבעת רגש מסוים כלפי ביטוי תיחשב כפרסום תחת חוק זה, חורגת מגדרו של איזון זה ועלולה להוביל לאפקט מצנן משמעותי ובלתי רצוי על השיח החופשי ברשתות החברתיות.
76. המחלוקת שבפנינו ממחישה את אחד מהאתגרים הניצבים בפני המשפט בעת הזו – התאמת המשפט הקיים לשינויים טכנולוגיים. פסיקתם של בתי המשפט חותרת לגשר על פני הפער בין ההסדרים הקיימים למציאות המשתנה. בצד זאת, יש לזכור כי על רקע הקצב המהיר של השינויים יתכן שאף ההתאמות עצמן יצריכו בחינה מחודשת בעתיד. כך, ייתכן שהנחות המוצא שעליהן נשען פסק דין זה – ההבדלים בין שיתוף ללייק – ישתנו ככל שאופיין של פעולות אלו ברשתות החברתיות ישתנה. מובן כי שינוי נסיבות שכזה יצריך חשיבה מחודשת גם אם השיקולים העקרוניים שהצגנו יישארו בעינם. למותר להוסיף, כפי שאף הוער בעבר (ראו למשל את דבריו של השופט א' א' לוי בעניין מור, בעמ' 765-764), כי טוב יעשה המחוקק אם יידרש בהרחבה ובאופן מעמיק לעדכונו של חוק איסור לשון הרע באופן שיביא בחשבון את ההתפתחות הטכנולוגית – זו שחלה עד כה ואף זו הצפויה בעתיד הנראה לעין.
77. וכעת – לתוצאה האופרטיבית במקרה דנן. על פני הדברים, בהתאם לאמור לעיל יש מקום לבחון את אופן תחולתן של ההגנות והקלות במקרה זה. עם זאת, כפי שצוין גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשלב מוקדם של ההליך הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שבהתאם לה נפסקו הפיצויים, ועל כן אין מקום לדון כעת בהרחבה בשאלת ההגנות. אף לא נשמעו בפנינו טיעונים בהקשר זה. עם זאת לא אוכל לסיים מבלי לציין כי אינני שותפה להערתו של בית המשפט המחוזי לפיה אלמלא ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים היה מקום לפסיקת פיצוי משמעותי יותר, ולמעשה עמדתי שונה ממנה. הדברים אמורים בשים לב הן להקלה הקבועה כאמור לעיל בסעיף 19(1) לחוק בכל הנוגע לפרסום חוזר והן בהתחשב בנסיבותיו של המקרה כפי שעולה מהעיון בתיק – בין היתר, העובדה שהפרסומים לא קיבלו תפוצה משמעותית בעקבות הפעולות שביצעו המערערים, כמו גם אי הבהירות לגבי אופייה הבררני של התביעה (היינו, ההחלטה לתבוע דווקא את המערערים מבין המשתמשים שהגיבו, אהבו ושיתפו את הפוסטים המקוריים). מכל מקום, עניין זה חורג כאמור מיריעת המחלוקת שנפרסה בפנינו, ועל כן הדברים צוינו למעלה מן הצורך בלבד.
78. סוף דבר: הערעור נדחה. במכלול הנסיבות, כל צד יישא בהוצאותיו.
ש ו פ ט ת
השופטת י' וילנר:
1. אני מסכימה לחוות דעתה המקיפה והמעניינת של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז.
אף אני סבורה כי יש לראות בפעולת השיתוף כ"פרסום" הבא בגדרי חוק איסור לשון הרע, ואשר עשוי להקים עילת תביעה נגד משתמש המשתף תוכן עוולתי. אכן, פעולת השיתוף נועדה, הלכה למעשה, לפרסם את התוכן המשותף לקהלים חדשים ושונים, מעבר לחבריו ולעוקביו של הכותב המקורי. יתרה מכך, לעתים השיתוף הוא-הוא אשר מעניק פרסום של ממש לתוכן המקורי – למשל באמצעות שיתופו על-ידי גורם מוכר או בעיתוי ייחודי. זאת ועוד, אלמלא האפשרות לשתף מידע ברשתות החברתיות, ובשל ריבוי המשתמשים והתוכן שבהן, עשוי פוסט עוולתי זה או אחר "להיבלע" בתוך "ים המידע" ולקבל מידה מועטה של תשומת לב ציבורית. במצב דברים מעין זה, שיתופו של פוסט כאמור ידגיש אותו לעיני משתמשים רבים ברשת החברתית, ולעתים אף יעניק לו גושפנקא ייחודית של אמינות וחשיבות (ראו והשוו: Daxton R. "Chip" Stewart, When Retweets Attack: Are Twitter Users Liable for Republishing the Defamatory Tweets of Others? 8-9, 30-31 (2012) available at SSRN: ssrn.com/abstract=2039132; Adeline A. Allen, Twibel Retweeted: Twitter Libel and the Single Publication Rule, 15 J. HIGH TECH. L. 63, 90-92 (2014)).
2. לכל האמור יש לצרף את פוטנציאל הנזק הטמון בשיתופו של פרסום עוולתי ברשתות החברתיות, אשר מצדיק אף הוא את הכללתה של פעולת השיתוף ב"פרסום" החוסה תחת הוראות חוק איסור לשון הרע. כוונתי היא לנזק הנובע מפגיעה בשמו הטוב של אדם באמצעות שיתוף מידע דיבתי על אודותיו ברשתות החברתיות. נזק זה עלול, בנסיבות מסוימות, להיות חמור במיוחד דווקא בשל המאפיינים הייחודיים של הרשתות החברתיות ושל הפרסום בהן. אבאר דבריי.
3. שני ערכים עומדים בבסיסו של חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 – חופש הביטוי והזכות לשם טוב (ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע 21 (1997)). חברתי עמדה בחוות דעתה על חשיבות ההגנה על חופש הביטוי ברשתות החברתיות מפני מגבלות יתרות ומפני יצירתו של אפקט מצנן. אני מסכימה כמובן לדבריה הנכוחים בנדון. כפי שכתבה חברתי, לא ניתן להפריז בתרומתן העצומה של הרשתות החברתיות לחופש הביטוי, באשר הן מאפשרות לכל אזרח לבטא את אשר על ליבו בהיקש מקלדת, להפיץ את עמדותיו לקהל הרחב בלחיצת כפתור, ולתרום לשיח הציבורי את קולו הייחודי בקלות ובמהירות (ראו: מיכל לביא "הוצאה מהֶקשר: על אחריות מתווכים מקוונים להפצה משנית ולהשפעה על זמינות מידע" מחקרי משפט לא 491, 520 (2018) (להלן: לביא "הוצאה מהקשר"); והשוו: יובל קרניאל "חופש הביטוי באינטרנט" עלי משפט 163, 186-185 (התש"ס) (להלן: קרניאל "חופש הביטוי באינטרנט"); יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באינטרנט: בין חופש ביטוי להפקרות" עיתונות דוט.קום: העיתונות המקוונת בישראל 85, 89-88 (תהילה שוורץ אלטשולר עורכת, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007)). בהקשר זה, אמצעי השיתוף העומדים לרשות המשתמשים ברשתות החברתיות, מאפשרים ביתר שאת לאזרח מן השורה להפיץ את דבריו לקהלים שונים ומגוונים – אל מעבר למעגלים חברתיים, מגזרים ומדינות, ולהעשיר את "שוק הדעות" המקוון. השיתוף ברשתות החברתיות מהווה, אפוא, אמצעי חשוב מעין כמותו לקידום חופש הביטוי והפלורליזם, ושומה עלינו להגן עליו מפני מגבלות יתרות.
4. לצד זאת, אבקש להוסיף ולהדגיש כי ישנה חשיבות מיוחדת אף להגנה על שמו הטוב של האדם במסגרת פרסומים ברשתות החברתיות, אשר אינה נופלת מחשיבות ההגנה על חופש הביטוי בזירה המקוונת. זה מכבר כתב השופט י' עמית את הדברים הבאים:
"שמו הטוב של אדם טבוע אינהרנטית במושג כבוד האדם, זו המשמעות הטבעית והראשונית של כבוד האדם. הכבוד והשם הטוב הם כתאומים בני צביה, הכבוד של אדם הוא שמו הטוב והשם הטוב הוא הכבוד, כמעט מילים נרדפות בדיבור אחד. אדם מן היישוב יזהה פגיעה בשמו הטוב של אדם כפגיעה בכבודו האישי של אדם, שהרי שמו של אדם הוא בנו-בכורו של מושג הכבוד" (ראו: ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, [פורסם בנבו] פסקה 3 לחוות דעתו (8.2.2012)).
הנה כי כן, נוסף על עיגונה של הזכות לשם טוב במסגרת חוק איסור לשון הרע, דומה כי אין חולק שההגנה על זכות זו נובעת ומתחייבת אף מן ההגנה על כבוד האדם על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו: אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה 621-616 (2014) והאסמכתאות שם). לא זו אף זו, יש הגורסים כי בעוד שהזכות לשם טוב נובעת ישירות מחוק היסוד, הרי שחופש הביטוי – החשוב כשלעצמו – הוא זכות נגזרת גרידא, ומשכך בהתנגשות בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, יש לבכר את האחרונה (ראו למשל בפסקאות ל"ו-מ' לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014) (בדעת מיעוט)). מכל מקום, ומבלי להכריע במעמדה של הזכות לשם טוב במדרג הנורמות, אני סבורה כי הגנה על שמו הטוב של אדם אכן כרוכה כל כולה בהגנה על כבודו, וזאת אף במובנו הבסיסי ביותר של מונח זה – הוא מניעת השפלה והשמצה (ראו: בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא(1) 619, 682 (2006)). לכך יש להוסיף אף את נזקיה העצומים של הפגיעה בזכות לשם טוב, ובהם פגיעה בקשריו החברתיים והקהילתיים של מושא הפרסום, במערכות יחסים משפחתיות, בהזדמנויות לתעסוקה וכיוצא באלה. פגיעות אלה עלולות להשליך על בטחונו האישי ועל מצבו הנפשי של הניזוק, ולהוותנו נוכחנו אף כי לעתים יש בהן כדי להגשים את דברי שלמה המלך בספר משלי (יח, כא): "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן" – פשוטם כמשמעם.
5. זאת ועוד, הכפשת שמו של אדם ברשתות החברתיות דווקא, טומנת בחובה פוטנציאל נזק בעל מאפיינים ייחודיים, לעתים חמורים יותר מהמאפיינים של נזקי פרסום לשון הרע באמצעים מסורתיים, כמפורט להלן:
(א) הקלוּת, הנגישוּת והתפוצה הרחבה המאפיינות את הביטוי ברשתות החברתיות (ואשר הן חלק מיתרונותיהן המובהקים של הרשתות החברתיות, כפי שצוין בהרחבה בחוות דעתה של חברתי), טומנות בחובן אף פוטנציאל עצום לפגיעה בזכות לשם טוב. כך, בעוד שפרסום דיבתי באמצעים מסורתיים-קלאסיים, כדוגמת כתבה עיתונאית, מופץ לקהל מוגדר, בזמן ובמקום קונקרטיים; הרי שפרסום באמצעות הרשתות החברתיות מאפשר הפצה של תכנים פוגעניים במהירות רבה ובהיקפים כמעט בלתי מוגבלים. כך למשל, פוסט המכיל לשון הרע, אשר נכתב על-ידי נער צעיר במקום מסוים עשוי להתפשט ממאה חבריו ועוקביו למאה החברים והעוקבים של כל אחד מהם, וכן הלאה למאות ואלפי חברים ועוקבים בערים ובמדינות שונות – כאש בשדה קוצים (ראו: לביא "הוצאה מהקשר", שם; והשוו: Allen, בעמודים 90 ו-95).
(ב) כמו כן, גם במקרים בהם המידע הפוגעני אינו הופך ל"ויראלי", פרסומו ברשתות החברתיות עלול להובילו במהירות רבה ובאופן ישיר אל חבריו, משפחתו וקהילתו של מושא הפרסום, שכן בדרך כלל הם-הם אף חבריו הוירטואליים הנחשפים לפרסומיו ברשת ולפרסומים בהם הוא מתויג. כך, בניגוד לפרסום באמצעים מסורתיים המוגבל בתפוצתו, או לפרסום באמצעי תקשורת שאינם מכוונים באופן ישיר דווקא לעולמו החברתי ולקהילתו של האדם מושא הפרסום, הרי שהפרסום ברשתות החברתיות פוגע בשמו הטוב של אדם דווקא בקרב סביבתו הקרובה והיומיומית.
(ג) השימוש ברשתות החברתיות חוצה גילאים, כך שגם ילדים ובני נוער חולקים בו תכנים שונים. משכך, ובניגוד לאמצעי התקשורת המסורתיים, חלק ניכר מהפוגעים באמצעות פרסום לשון הרע ברשתות החברתיות הם בני נוער, אשר מטבע הדברים אינם מודעים באופן מלא להשלכות מעשיהם. יתר על כן, בני נוער מהווים אף נפגעים פוטנציאליים מפרסומים עוולתיים ברשתות החברתיות, בעוד שהם נמצאים בתקופת חיים בה גם פגיעות מינוריות בשמם הטוב יכולות להיראות להם כהרות גורל וככאלה שלא תהא מהן תקומה (ראו: רועי גולדשמיט אלימות מקוונת בקרב בני נוער 5-1 (הכנסת, מרכז מחקר ומידע, 2014); לימור עציוני "בריונות במגרש המשחקים המקוון – אחריות ספקיות התוכן ומפעילות האתרים על הנעשה בשטחן" המשפט יז 463, 483-473 (התשע"ד)).