ומן הכלל אל הפרט:
33. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק, לו דעתי תישמע, דין הערעור להתקבל חלקית, כך שהמערערת אינה חייבת להשיב למדינה סכום כלשהו בגין תשלומי השכר ביתר ששולמו לה בעבר, וכפועל יוצא מכך המערערת זכאית גם לסכום ההפקדות לקופות ולקרנות בגין השכר שנוכה, ככל שאלה טרם שולמו. המערערת אינה זכאית להמשך תשלום השכר ביתר בעתיד, ודין הערעור ברכיב זה להידחות.
א. התשלומים ששולמו למערערת ביתר עד חודש ינואר 2013:
34. בענייננו, אין מחלוקת, כי הטעות שהביאה לתשלום ביתר נבעה אך ורק מרשלנותה של המדינה. המדינה היא שקבעה לאחר דיון בעניינה של המערערת את זכויותיה כאמור במכתב מיום 16.11.2011 – דרגת BA, כפל תואר ו- 16 גמולים. יצוין, כי במכתב אמנם הודפס דרגת MA, אך תוקן בכתב יד לדרגת BA, כך שלא הייתה למערערת כל סיבה להעמיד את המדינה על כך שהיא בעלת תואר BA בלבד, שכן המצג שיצר המכתב הוא שהמדינה מודעת לטעות זו ואף תיקנה אותה. המדינה היא גם זו שביצעה את המרת שכרה של המערערת לסולם השכר החדש על פי רפורמת "אופק חדש", ולמערערת לא הייתה תרומה כלשהי לטעותה של המדינה בעת המרת השכר על פי רפורמת "אופק חדש". בהקשר זה קבע בית הדין האזורי כי "מדובר במצב בו כל הטעויות היו אך ורק מצד הנתבעת .. ולתובעת לא היתה כל תרומה שהיא לטעויות בשכרה". יתר על כן. רשלנותה של המדינה נמשכה גם לאחר חודש ינואר 2013, וכפי שקבע בית הדין האזורי, "סכום החוב שהודע לתובעת השתנה ממכתב למכתב", ורק במסגרת ההליך בבית הדין "הצליחה לברר מהם תנאי השכר הנכונים של התובעת, ובהתאם – כימתה באופן סופי את השכר ששולם לתובעת ביתר". בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי נפלו פגמים בהתנהלותה של המדינה גם לאחר גילוי הטעות. כך, כאמור, המדינה לא פעלה בשקידה ובזהירות המתבקשת, ולא בדקה כראוי את הנתונים, וכפועל יוצא מכך בפגישה בחודש מאי 2013 שבה נעשה ניסיון להגיע להסדר מוסכם נמסרו נתונים לא נכונים, ולאחר מכן התברר כי סכום התשלום ביתר גבוה משמעותית; כך, לא הובהר למערערת כי כל פשרה כפופה לאישור חשבת המשרד. זאת ועוד. תחילה קיזזה המדינה כנגד החוב את מלוא שכרה של המערערת, ורק לאחר מכן נשלח למערערת מכתב הסבר. זאת, בעוד שסדר הדברים הראוי הוא (וכמתחייב מסעיף 93(ב) להסכם מיום 29.2.2012 (להלן- הסכם פברואר 2012) החל על הצדדים) כי תישלח לעובד הודעה בכתב מראש לפני ביצוע הניכוי ממשכורתו, כך שיתאפשר לו להעלות את השגותיו לקיומו של החוב הנטען, להעלות בקשותיו בנוגע לאופן הניכוי השכר ששולם ביתר ולהיערך לביצוע הניכוי. כמו כן הפרה המדינה את הוראת סעיף 93(ג) להסכם פברואר 2012, שלפיו יש לנכות את תשלומי היתר "בחלקים שווים משתים עשרה משכורות חודשיות של עובדי ההוראה".
הנה כי כן, בחינת השיקול הראשון, התנהגות הצדדים עובר לקבלת התשלום, דהיינו לפתחו של מי רובץ האשם או הרשלנות שהביאה לתשלום היתר, מביאה חד משמעית למסקנה כי במקרה הנדון האחריות לתשלום ביתר מוטלת כל כולה על המדינה, אשר פעלה ברשלנות בעניינה של המערערת.
35. אשר לשיקול השני – מידת הסתמכותו של מקבל התשלום ומידת ההגנה הראויה על אינטרס זה: התשלום ביתר ששולם למערערת הוא שכר עבודה, עת כאמור תחשיב שכרה של המערערת נעשה על ידי המדינה, והוכח כי המערערת פעלה בתום לב. כפי שנפסק בעניין עניא, עת מדובר בשכר עבודה, המשמש מעצם טיבו כאמצעי מחייה לעובד ובני משפחתו, ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי ככלל, העובד מסתמך על תשלום השכר השוטף, ומשנה את מצבו לרעה עקב הטעות. ויפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעניין קדם:
בנסיבות שלפנינו היחסים שבין העובדת לבין הקרן הם יחסי עבודה. העובדת הייתה סבורה ובתום לב, כי זהו השכר המגיע לה. משזהו השכר, כי אז כרגיל, ומטבע הדברים, עליו היא מתקיימת, ממנו היא מממנת את צרכי מחייתה יחד עם אלו של בני משפחתה. נוכח טעותה של הקרן, שינתה העובדת את מצבה לרעה.
(ההדגשה במקור – ל.ג.)
וראו גם: עניין אסרף, סעיף 18 לפסק הדין.
לטעמי, גם במקרה הנדון, יש ליתן משקל משמעותי לאינטרס ההסתמכות של המערערת, אשר פעלה בתום לב ושינתה את מצבה לרעה נוכח רשלנותה של המדינה. כך, לאחר דין ודברים בין המערערת לבין המדינה בעניין זכאותה לשכר בדרגת BA ומועד הזכאות, נשלחה למערערת הודעה כי עניינה נדון על ידי הוועדה, אשר קבעה את זכאותה לשכר בדרגת BA כפל תואר ו- 16 גמולים. לאחר קבלת הודעה זו, מבחינת המערערת, השכר ששולם לה הוא השכר שהגיע לה, ומטבע הדברים נעשה בו שימוש לצרכים שונים של המערערת ומשפחתה. הסתמכות המערערת על הודעתה של המדינה ועל תשלום שכרה במשך השנים על פי האמור בהודעת המדינה הייתה סבירה ולגיטימית, וככזו ראויה להגנה.
36. אשר לשיקול של חלוקת הסיכונים בין הצדדים: כאמור, הטעות בעניינה של המערערת נבעה מרשלנותה של המדינה. אמנם, מאז משלוח ההודעה למערערת על שכרה (ינואר 2011) ועד למועד הגילוי (החלקי) של הטעות (ינואר 2013) חלפו כשנתיים, אולם מששולם למערערת השכר על פי ההודעה רטרואקטיבית משנת 2003, בהיבט של חלוקת הסיכונים מדובר בדרישה מהמערערת להשיב שכר ששולם בעד תקופה ממושכת. משהמדינה הפרה את חובתה לפעול בשקידה ובזהירות, הן לפני והן אחרי גילוי הטעות, הרי שהכף נוטה לכך שהמדינה היא שתישא בתוספת הסיכון, דהיינו בנזק שנגרם עקב הטעות.
37. כללו של דבר: בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים במקרה הנדון ועריכת האיזון הראוי ביניהם, מביאה למסקנה כי יש לפטור את המערערת כליל מחובת ההשבה, וכי חיוב המערערת בהשבת השכר ששולם לה ביתר, גם אם מדובר בהשבה חלקית בשיעור של 35%, היא "בלתי צודקת". במקרה הנדון, הטעות שהביאה לתשלום ביתר נבעה אך ורק מרשלנותה של המדינה, והמערערת פעלה בתום לב ולא תרמה לטעות זו כלל; הסתמכות המערערת על שיעור השכר ששולם לה הייתה סבירה ולגיטימית, ומשהסתמכה המערערת על תשלום השכר ושינתה את מצבה לרעה עקב טעותה של המדינה, אינטרס ההסתמכות שלה ראוי להגנה; גם בהיבט של חלוקת הסיכונים, משהאשם בתשלום היתר רובץ לפתחה של המדינה, מן הראוי שהיא תישא בנזק הנובע מהטעות. בנוסף, יש מקום להתחשב גם באופן התנהלות המדינה לאחר גילוי הטעות. מעבר לכך שגם לאחר גילוי הטעות המדינה התרשלה ורק במהלך ההתדיינות כימתה באופן סופי את סכום השכר ששולם ביתר, הרי שגם אופן הטיפול שלה בעניין החוב היה בלתי ראוי. כך, המדינה קיזזה את החוב ממלוא שכרה של המערערת, ובחודש ינואר 2013 לא שולם לה שכר כלל, וזאת מבלי שטרחה ליידע אותה על היווצרות החוב ועל כוונתה לנכות את החוב משכרה. זאת ועוד. גם בעת ניהול המגעים עם המערערת בעניין החוב בחודש מאי 2013 פעלה המדינה שלא כראוי, עת לא הבהירה מראש כי הסדר הפשרה כפוף לאישור חשבת המשרד, וכאמור אף לא בדקה כראוי את הנתונים עובר להסכמה על הסדר הפשרה, וחודשיים מאוחר יותר – בחודש יולי 2013 – הודיעה כי שיעור החוב גדול משמעותית.
אוסיף, כי הן בעניין קדם והן בעניין אסרף, שבהם הנסיבות היו דומות, תשלום שכר ביתר עת העובד פעל בתום לב והתשלום ביתר נבע מרשלנותו של המעסיק, נפסק כי יש לפטור את העובד כליל מחובת ההשבה. בענין עניא, שבו כאמור שני הצדדים פעלו בתום לב, המעסיקה לא התרשלה והטעות נבעה מפעולה של צד שלישי, נפסק כי כל עוד לא התעורר ספק בעניין תוקפו של אישור השקילות הסתמכותו של העובד הייתה סבירה ולגיטימית, ונוכח חלוף הזמן מאז התשלום, עצמת ההגנה על אינטרס ההסתמכות של העובד גבוהה מאד, והוא חויב בהשבת סך של 15% בלבד מהשכר ששולם לו ביתר בתקופה זו. מכאן, שהקביעה כי במקרה הנדון האיזון הראוי בין מכלול השיקולים בכל הנוגע לחובת השבת השכר ששולם ביתר בעבר הוא לפטור את המערערת כליל מחובת ההשבה, ואין מקום לחייבה בהשבת סכום כלשהו, ובוודאי לא בהשבת 35% מהשכר ששולם לה ביתר, עולה בקנה אחד פסיקתו של בית דין זה בנסיבות דומות.
38. בהתייחס לחוות דעתם של חבריי, השופטת אופק –גנדלר והשופט שפיצר: אכן, פרק הזמן שבו שולמו למערערת תשלומי היתר עמד על שלוש וחצי שנים, אולם היה מדובר בתשלומים שהתייחסו להפרשי שכר לפרק זמן ארוך בן כעשר שנים, משנת 2003 עד שנת 2013. בהיבט של שיעור סכום ההשבה, כ- 105,000 ₪, מדובר בסכום גבוה יחסית למשכורתה של המערערת, שעמדה על כ- 13,000 ₪, גם אם הסכום עצמו שולם בפרק זמן קצר יותר. בנסיבותיו של המקרה הנדון, בהיבט של הסתמכות המערערת על התשלום ונטל ההוכחה להוכיח הסתמכות, איני סבורה כי יש מקום להבחין בינו לבין עניין אסרף ועניין קדם, בשל העובדה שחלק משמעותי מהסכום שולם בתשלומים חד פעמיים. משמדובר בתשלום הפרשי שכר עבודה (להבדיל מתשלום שהוא במהותו חד פעמי כגון בונוס), ששולמו לאחר דין ודברים ממושך בין המערערת לבין המדינה, קמה למערערת הסתמכות סבירה ולגיטימית כי היא זכאית להפרשי שכר אלה. מעבר לכך, לטעמי בנסיבות המקרה הנדון, יש משקל גדול יותר להתנהלות המדינה. כך, המדינה פעלה הן בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי והן בניגוד להוראות החשב הכללי (נספח א' לתצהירה של גב' אורלי אריה) בעניין החזר תשלומי היתר, ובין היתר לא שלחה הודעה למערערת על היווצרות חוב ולא ניתנה לה זכות הטיעון בטרם קיזוז תשלומי היתר; המדינה קיזזה את תשלומי היתר ממלוא משכורת חודש ינואר 2013, וכאמור ללא שניתנה למערערת הודעה מוקדמת על כך; גם לאחר גילוי הטעות, המדינה התרשלה פעם אחר פעם ורק במהלך ההתדיינות בהליך המשפטי גיבשה את הנתונים הנכונים לעניין שיעור החוב של המערערת; המדינה ניהלה עם המערערת משא ומתן להסדר פשרה ואף סיכמה עם המערערת על הסדר פשרה, מבלי שהבהירה כי ההסדר כפוף לאישור חשבת המשרד, ובסופו של יום חזרה בה מההסדר הפשרה. נוכח כל השיקולים המפורטים לעיל, אני סבורה כי יש לפטור כליל את המערערת מהשבת תשלומי היתר.
39. אשר על כן, לו דעתי תישמע, יתקבל הערעור בעניין חובת המערערת להשיב 35% מהשכר ששולם לה ביתר עד חודש ינואר 2013, כך שיינתן פטור מלא מחובת ההשבה של השכר ששולם ביתר. ככל שבגין כספים שנוכו משכרה של המערערת לא הופקדו כספים לקופות ולקרנות השונות (קרן דפנה, קרן השתלמות) תשלם המדינה גם כספים אלה למערערת, וזאת בתוך 30 יום, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שבו היה על המדינה להפקידם בקופות ועד למועד התשלום בפועל.