א. התשלומים ששולמו למערערת ביתר עד חודש ינואר 2013:
34. בענייננו, אין מחלוקת, כי הטעות שהביאה לתשלום ביתר נבעה אך ורק מרשלנותה של המדינה. המדינה היא שקבעה לאחר דיון בעניינה של המערערת את זכויותיה כאמור במכתב מיום 16.11.2011 – דרגת BA, כפל תואר ו- 16 גמולים. יצוין, כי במכתב אמנם הודפס דרגת MA, אך תוקן בכתב יד לדרגת BA, כך שלא הייתה למערערת כל סיבה להעמיד את המדינה על כך שהיא בעלת תואר BA בלבד, שכן המצג שיצר המכתב הוא שהמדינה מודעת לטעות זו ואף תיקנה אותה. המדינה היא גם זו שביצעה את המרת שכרה של המערערת לסולם השכר החדש על פי רפורמת "אופק חדש", ולמערערת לא הייתה תרומה כלשהי לטעותה של המדינה בעת המרת השכר על פי רפורמת "אופק חדש". בהקשר זה קבע בית הדין האזורי כי "מדובר במצב בו כל הטעויות היו אך ורק מצד הנתבעת .. ולתובעת לא היתה כל תרומה שהיא לטעויות בשכרה". יתר על כן. רשלנותה של המדינה נמשכה גם לאחר חודש ינואר 2013, וכפי שקבע בית הדין האזורי, "סכום החוב שהודע לתובעת השתנה ממכתב למכתב", ורק במסגרת ההליך בבית הדין "הצליחה לברר מהם תנאי השכר הנכונים של התובעת, ובהתאם – כימתה באופן סופי את השכר ששולם לתובעת ביתר". בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי נפלו פגמים בהתנהלותה של המדינה גם לאחר גילוי הטעות. כך, כאמור, המדינה לא פעלה בשקידה ובזהירות המתבקשת, ולא בדקה כראוי את הנתונים, וכפועל יוצא מכך בפגישה בחודש מאי 2013 שבה נעשה ניסיון להגיע להסדר מוסכם נמסרו נתונים לא נכונים, ולאחר מכן התברר כי סכום התשלום ביתר גבוה משמעותית; כך, לא הובהר למערערת כי כל פשרה כפופה לאישור חשבת המשרד. זאת ועוד. תחילה קיזזה המדינה כנגד החוב את מלוא שכרה של המערערת, ורק לאחר מכן נשלח למערערת מכתב הסבר. זאת, בעוד שסדר הדברים הראוי הוא (וכמתחייב מסעיף 93(ב) להסכם מיום 29.2.2012 (להלן- הסכם פברואר 2012) החל על הצדדים) כי תישלח לעובד הודעה בכתב מראש לפני ביצוע הניכוי ממשכורתו, כך שיתאפשר לו להעלות את השגותיו לקיומו של החוב הנטען, להעלות בקשותיו בנוגע לאופן הניכוי השכר ששולם ביתר ולהיערך לביצוע הניכוי. כמו כן הפרה המדינה את הוראת סעיף 93(ג) להסכם פברואר 2012, שלפיו יש לנכות את תשלומי היתר "בחלקים שווים משתים עשרה משכורות חודשיות של עובדי ההוראה".
הנה כי כן, בחינת השיקול הראשון, התנהגות הצדדים עובר לקבלת התשלום, דהיינו לפתחו של מי רובץ האשם או הרשלנות שהביאה לתשלום היתר, מביאה חד משמעית למסקנה כי במקרה הנדון האחריות לתשלום ביתר מוטלת כל כולה על המדינה, אשר פעלה ברשלנות בעניינה של המערערת.
35. אשר לשיקול השני – מידת הסתמכותו של מקבל התשלום ומידת ההגנה הראויה על אינטרס זה: התשלום ביתר ששולם למערערת הוא שכר עבודה, עת כאמור תחשיב שכרה של המערערת נעשה על ידי המדינה, והוכח כי המערערת פעלה בתום לב. כפי שנפסק בעניין עניא, עת מדובר בשכר עבודה, המשמש מעצם טיבו כאמצעי מחייה לעובד ובני משפחתו, ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי ככלל, העובד מסתמך על תשלום השכר השוטף, ומשנה את מצבו לרעה עקב הטעות. ויפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעניין קדם:
בנסיבות שלפנינו היחסים שבין העובדת לבין הקרן הם יחסי עבודה. העובדת הייתה סבורה ובתום לב, כי זהו השכר המגיע לה. משזהו השכר, כי אז כרגיל, ומטבע הדברים, עליו היא מתקיימת, ממנו היא מממנת את צרכי מחייתה יחד עם אלו של בני משפחתה. נוכח טעותה של הקרן, שינתה העובדת את מצבה לרעה.
(ההדגשה במקור – ל.ג.)
וראו גם: עניין אסרף, סעיף 18 לפסק הדין.
לטעמי, גם במקרה הנדון, יש ליתן משקל משמעותי לאינטרס ההסתמכות של המערערת, אשר פעלה בתום לב ושינתה את מצבה לרעה נוכח רשלנותה של המדינה. כך, לאחר דין ודברים בין המערערת לבין המדינה בעניין זכאותה לשכר בדרגת BA ומועד הזכאות, נשלחה למערערת הודעה כי עניינה נדון על ידי הוועדה, אשר קבעה את זכאותה לשכר בדרגת BA כפל תואר ו- 16 גמולים. לאחר קבלת הודעה זו, מבחינת המערערת, השכר ששולם לה הוא השכר שהגיע לה, ומטבע הדברים נעשה בו שימוש לצרכים שונים של המערערת ומשפחתה. הסתמכות המערערת על הודעתה של המדינה ועל תשלום שכרה במשך השנים על פי האמור בהודעת המדינה הייתה סבירה ולגיטימית, וככזו ראויה להגנה.
36. אשר לשיקול של חלוקת הסיכונים בין הצדדים: כאמור, הטעות בעניינה של המערערת נבעה מרשלנותה של המדינה. אמנם, מאז משלוח ההודעה למערערת על שכרה (ינואר 2011) ועד למועד הגילוי (החלקי) של הטעות (ינואר 2013) חלפו כשנתיים, אולם מששולם למערערת השכר על פי ההודעה רטרואקטיבית משנת 2003, בהיבט של חלוקת הסיכונים מדובר בדרישה מהמערערת להשיב שכר ששולם בעד תקופה ממושכת. משהמדינה הפרה את חובתה לפעול בשקידה ובזהירות, הן לפני והן אחרי גילוי הטעות, הרי שהכף נוטה לכך שהמדינה היא שתישא בתוספת הסיכון, דהיינו בנזק שנגרם עקב הטעות.
37. כללו של דבר: בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים במקרה הנדון ועריכת האיזון הראוי ביניהם, מביאה למסקנה כי יש לפטור את המערערת כליל מחובת ההשבה, וכי חיוב המערערת בהשבת השכר ששולם לה ביתר, גם אם מדובר בהשבה חלקית בשיעור של 35%, היא "בלתי צודקת". במקרה הנדון, הטעות שהביאה לתשלום ביתר נבעה אך ורק מרשלנותה של המדינה, והמערערת פעלה בתום לב ולא תרמה לטעות זו כלל; הסתמכות המערערת על שיעור השכר ששולם לה הייתה סבירה ולגיטימית, ומשהסתמכה המערערת על תשלום השכר ושינתה את מצבה לרעה עקב טעותה של המדינה, אינטרס ההסתמכות שלה ראוי להגנה; גם בהיבט של חלוקת הסיכונים, משהאשם בתשלום היתר רובץ לפתחה של המדינה, מן הראוי שהיא תישא בנזק הנובע מהטעות. בנוסף, יש מקום להתחשב גם באופן התנהלות המדינה לאחר גילוי הטעות. מעבר לכך שגם לאחר גילוי הטעות המדינה התרשלה ורק במהלך ההתדיינות כימתה באופן סופי את סכום השכר ששולם ביתר, הרי שגם אופן הטיפול שלה בעניין החוב היה בלתי ראוי. כך, המדינה קיזזה את החוב ממלוא שכרה של המערערת, ובחודש ינואר 2013 לא שולם לה שכר כלל, וזאת מבלי שטרחה ליידע אותה על היווצרות החוב ועל כוונתה לנכות את החוב משכרה. זאת ועוד. גם בעת ניהול המגעים עם המערערת בעניין החוב בחודש מאי 2013 פעלה המדינה שלא כראוי, עת לא הבהירה מראש כי הסדר הפשרה כפוף לאישור חשבת המשרד, וכאמור אף לא בדקה כראוי את הנתונים עובר להסכמה על הסדר הפשרה, וחודשיים מאוחר יותר – בחודש יולי 2013 – הודיעה כי שיעור החוב גדול משמעותית.
אוסיף, כי הן בעניין קדם והן בעניין אסרף, שבהם הנסיבות היו דומות, תשלום שכר ביתר עת העובד פעל בתום לב והתשלום ביתר נבע מרשלנותו של המעסיק, נפסק כי יש לפטור את העובד כליל מחובת ההשבה. בענין עניא, שבו כאמור שני הצדדים פעלו בתום לב, המעסיקה לא התרשלה והטעות נבעה מפעולה של צד שלישי, נפסק כי כל עוד לא התעורר ספק בעניין תוקפו של אישור השקילות הסתמכותו של העובד הייתה סבירה ולגיטימית, ונוכח חלוף הזמן מאז התשלום, עצמת ההגנה על אינטרס ההסתמכות של העובד גבוהה מאד, והוא חויב בהשבת סך של 15% בלבד מהשכר ששולם לו ביתר בתקופה זו. מכאן, שהקביעה כי במקרה הנדון האיזון הראוי בין מכלול השיקולים בכל הנוגע לחובת השבת השכר ששולם ביתר בעבר הוא לפטור את המערערת כליל מחובת ההשבה, ואין מקום לחייבה בהשבת סכום כלשהו, ובוודאי לא בהשבת 35% מהשכר ששולם לה ביתר, עולה בקנה אחד פסיקתו של בית דין זה בנסיבות דומות.
38. בהתייחס לחוות דעתם של חבריי, השופטת אופק –גנדלר והשופט שפיצר: אכן, פרק הזמן שבו שולמו למערערת תשלומי היתר עמד על שלוש וחצי שנים, אולם היה מדובר בתשלומים שהתייחסו להפרשי שכר לפרק זמן ארוך בן כעשר שנים, משנת 2003 עד שנת 2013. בהיבט של שיעור סכום ההשבה, כ- 105,000 ₪, מדובר בסכום גבוה יחסית למשכורתה של המערערת, שעמדה על כ- 13,000 ₪, גם אם הסכום עצמו שולם בפרק זמן קצר יותר. בנסיבותיו של המקרה הנדון, בהיבט של הסתמכות המערערת על התשלום ונטל ההוכחה להוכיח הסתמכות, איני סבורה כי יש מקום להבחין בינו לבין עניין אסרף ועניין קדם, בשל העובדה שחלק משמעותי מהסכום שולם בתשלומים חד פעמיים. משמדובר בתשלום הפרשי שכר עבודה (להבדיל מתשלום שהוא במהותו חד פעמי כגון בונוס), ששולמו לאחר דין ודברים ממושך בין המערערת לבין המדינה, קמה למערערת הסתמכות סבירה ולגיטימית כי היא זכאית להפרשי שכר אלה. מעבר לכך, לטעמי בנסיבות המקרה הנדון, יש משקל גדול יותר להתנהלות המדינה. כך, המדינה פעלה הן בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי והן בניגוד להוראות החשב הכללי (נספח א' לתצהירה של גב' אורלי אריה) בעניין החזר תשלומי היתר, ובין היתר לא שלחה הודעה למערערת על היווצרות חוב ולא ניתנה לה זכות הטיעון בטרם קיזוז תשלומי היתר; המדינה קיזזה את תשלומי היתר ממלוא משכורת חודש ינואר 2013, וכאמור ללא שניתנה למערערת הודעה מוקדמת על כך; גם לאחר גילוי הטעות, המדינה התרשלה פעם אחר פעם ורק במהלך ההתדיינות בהליך המשפטי גיבשה את הנתונים הנכונים לעניין שיעור החוב של המערערת; המדינה ניהלה עם המערערת משא ומתן להסדר פשרה ואף סיכמה עם המערערת על הסדר פשרה, מבלי שהבהירה כי ההסדר כפוף לאישור חשבת המשרד, ובסופו של יום חזרה בה מההסדר הפשרה. נוכח כל השיקולים המפורטים לעיל, אני סבורה כי יש לפטור כליל את המערערת מהשבת תשלומי היתר.
39. אשר על כן, לו דעתי תישמע, יתקבל הערעור בעניין חובת המערערת להשיב 35% מהשכר ששולם לה ביתר עד חודש ינואר 2013, כך שיינתן פטור מלא מחובת ההשבה של השכר ששולם ביתר. ככל שבגין כספים שנוכו משכרה של המערערת לא הופקדו כספים לקופות ולקרנות השונות (קרן דפנה, קרן השתלמות) תשלם המדינה גם כספים אלה למערערת, וזאת בתוך 30 יום, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שבו היה על המדינה להפקידם בקופות ועד למועד התשלום בפועל.
ב. זכאות המערערת לתשלום השכר ביתר לאחר חודש ינואר 2013:
40. כאמור, בשלב זה של הליך אין מחלוקת כי האישור שניתן למערערת ביום 16.1.2011, שלפיו היא זכאית לדרגה BA, כפל תואר ו- 16 גמולים החל מיום 1.11.2003 בטעות יסודו, וכי בתקופה הרלוונטית לענייננו, המערערת הייתה זכאית לדרגה BA, לכפל תואר החל מיום 1.9.2009 ול- 10 גמולים. אולם, המערערת טענה כי יש לחשב את שכרה ללא שינוי גם לאחר גילוי הטעות, נוכח העובדה שעקב העובדה שהסתמכה על המצג המטעה של המדינה שלפיו היא זכאית ל- 16 גמולים לא יצאה להשתלמויות נוספות, ובכך שינתה את מצבה לרעה.
41. בית הדין האזורי דחה טענה זו של המערערת וקבע כי אינו מקבל את טענת המערערת כי טעותה של המדינה מנעה ממנה להשתלם ולהשיג קידום נוסף בשכר. התקרה של 16 גמולים כמזכים בתוספת שכר רלוונטית לשכר ב"עולם הישן", טרום רפורמת "אופק חדש", אולם היא פסה מהעולם עם רפורמת "אופק חדש", ששינתה את כל שיטת התגמול בגין השתלמויות של מורים; ההודעות על הטעויות בשכרה לרבות מניין הגמולים נשלחו למערערת במהלך שנת 2013; בנוסף, השתלמות האחרונה שהמערערת עברה הייתה בשנת 2012, והמערערת פרשה חמש שנים מאוחר יותר. בנסיבות אלה אין לזקוף לחובת המדינה את העובדה שהמערערת לא המשיכה לצאת להשתלמויות.
42. בערעורה, שבה המערערת וטוענת כי עקב העובדה שהסתמכה על המצג המטעה של המדינה שלפיו היא זכאית ל- 16 גמולים (עובר להמרת שכרה ל"אופק חדש") לא יצאה להשתלמויות נוספות, ובכך שינתה את מצבה לרעה. בהקשר זה הוסיפה וטענה כי בית הדין האזורי שגה בקשר למועד סיום עבודתה, שכן היא סיימה את עבודתה בשנת 2015 ולא בשנת 2017, כך שפרק הזמן שעמד לרשותה לעבור השתלמויות נוספות היה קצר משמעותית, ובנוסף לכך בפרק זמן זה אף הייתה חולה. אשר לפרישתה המוקדמת לגמלאות טענה כי אולצה לעשות כן, נוכח העובדה שלא שובצה לתפקיד מחנכת כיתה, וכתוצאה מכך היה נפגע שכרה, לרבות משכורתה הקובעת לגמלה; בנוסף, יציאה להשתלמויות במסגרת תכנית "אופק חדש" טעונה אישור, ולא ברור כי הדבר היה מתאפשר לה. לאור כל האמור, אין לגרוע מתנאי שכרה כפי שהיו עובר לחודש פברואר 2013, למעט הזכאות לדרגת MA, והיא זכאית להמשך תשלום השכר בשיעורו עובר לחודש פברואר 2013 – דרגה BA, כפל תואר ו- 16 גמולים.
43. אקדים ואומר כי על תביעה זו של המערערת לא חולשות הוראות חוק עשיית עושר, שכן אין מדובר במצב שבו נדרשת המערערת להשיב כספים ששולמו לה ביתר בעבר, אלא היא תובעת כי המדינה תשלם לה בעתיד שכר וגמלה על יסוד נתונים לא נכונים, דהיינו היא דורשת תשלום תוספת לשכר ולגמלה, שבשלב זה של ההליך אין מחלוקת כי אינה זכאית לה. בעוד שבנוגע לכספים ששולמו ביתר למערערת בעבר הצביעה המערערת על מקור נורמטיבי למתן פטור מלא מהשבה – סעיף 2 לחוק עשיית עושר – המערערת לא הצביעה על מקור נורמטיבי – בחוק או בהסכם – המקנה לה זכאות להמשך תשלום השכר ביתר.
44. אשר למישור ההסכמי, הרי שההיפך הוא נכון. בהסכם פברואר 2012 נקבע במפורש (סעיף 93(א)) כי "נוכח העובדה שתהליך המרת השכר הינו מורכב, ולעיתים קורות טעויות במהלך המרת השכר, אשר בעקבותיהן משולמים תשלומי יתר לעובדי הוראה, מוסכם בין הצדדים כי תשלומי היתר הללו ייחשבו כמקדמות על חשבון שכר עבודה לעניין הוראת סעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958". גם אם קבענו שאין להחיל הוראה זו על המערערת בכל הנוגע לתשלום שכר ביתר ששולם לה בעבר, הרי שמהוראת הסכם פברואר עולה חד משמעית כי עת מדובר בשכר ששולם עקב טעות לא קמה זכאות לעובד הוראה לאותו תשלום, בוודאי שלא בעתיד.
45. בהתאם לפסיקה, ככלל, ככל שמשולם לעובד שכר ביתר, לא קמה לעובד זכאות להנצחת הטעות ולהמשך תשלום שאינו זכאי לו על פי דין או הוראות ההסכמים החלים עליו. לעניין זה נפסק בעניין קדם כי -
"בטעות שטועה מי מן הצדדים ליחסי עבודה אין כדי להקנות זכות משפטית לצד שכנגד להמשך התשלום בטעות, ולהנצחתה. תשלום ששולם לעובד בטעות אינו הופך להיות חלק מתנאי ההתקשרות של העובד עם מעסיקו, שכן נעדר מן התשלום יסוד הכוונה".
וראו גם:
עניין אסרף והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 1086/02 עמוס מימון - רשות הדואר [פורסם בנבו] (25.08.2003) והאסמכתאות שם.
גם אם אין להוציא מכלל אפשרות כי ייתכנו נסיבות שבהן המעסיק יהיה מנוע מלשנות את תנאי השכר, בשל טענת הסתמכות ושינוי מצב לרעה, הרי שהמערערת לא הוכיחה כי מתקיימות בעניינה נסיבות כאלה.
ראשית, למערערת ניתנו מספר הודעות על כך שצברה מעבר ל- 16 גמולים – הודעה מיום 27.10.2010, הודעה מיום 8.11.2010 והודעה מיום 16.1.2011. למרות האמור, ובניגוד לגרסתה של המערערת שלפיה לא יצאה להשתלמויות נוספות שכן צברה את מספר הגמולים המרבי לתשלום, עיון בנספח י"ד לתצהירה של גב' אורלי אריה מעלה כי המערערת יצאה להשתלמויות בשנת 2011 ובשנת 2012, דהיינו לאחר קבלת הודעות אלה. אציין, כפי שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו, כי במסגרת רפורמת "אופק חדש" התקרה של 16 גמולים כמזכים בתוספת שכר פסה מהעולם ולא הייתה רלוונטית יותר, שכן שיטת התגמול בגין השתלמויות השתנתה. ואכן, המערערת המשיכה להשתלם גם בשנת 2012, למרות שעל פי גרסתה לא היה טעם לצאת להשתלמויות לאחר שנת 2010. בכך, נשמט הבסיס העובדתי לטענתה של המערערת כי לא יצאה להשתלמויות נוכח הסתמכותה על הודעת המדינה שלפיה היא זכאית ל- 16 גמולי השתלמות. שנית, אכן, חלו שינויים בגרסתה של המדינה מאז גילוי הטעות בחודש ינואר, אולם במכתב המדינה מיום 17.7.2013, שנתיים לפני פרישתה לגמלאות של המערערת, הבהירה המדינה מה הם הנתונים (הנכונים) לחישוב המרת שכרה של המערערת לשכר ברפורמת "אופק חדש" – דרגה BA, כפל תואר ו- 10 גמולים. השינויים בגרסתה של המדינה לאחר מכן היו לעניין גובה החוב עקב התשלום ביתר, אך לא חל שינוי בגרסה בנוגע לנתונים לחישוב שכרה של המערערת. מכאן, ששנתיים לפני הפרישה המוקדמת לגמלאות של המערערת היה ידוע לה המצב לאשורו. המערערת לא פעלה לצאת להשתלמויות בשנים 2013 ועד לפרישתה המוקדמת לגמלאות בשנת 2015. שלישית, טענת המערערת כי נאלצה לפרוש לגמלאות בפרישה מוקדמת בשנת 2015 הועלתה רק בשלב הסיכומים בבית הדין האזורי, וכפועל יוצא מכך לא הוכחה, ועל כן גם לא ניתן לקבל את טענתה כי יש לדחות את טענת המדינה כי יכלה לבחור להמשיך בעבודתה ולהשתלם, כך שהייתה מקבלת קידום לדרגה אחת נוספת קודם לפרישתה לגמלאות. מכל מקום, אין חולק כי במועד פרישתה לגמלאות ידעה המערערת כי לגישת משרד החינוך אינה זכאית לכפל תואר ו- 16 גמולי השתלמות, וכי הליך בעניין זה תלוי ועומד, ללא ודאות בנוגע לתוצאותיו, והיא בחרה לפרוש פרישה מוקדמת לגמלאות קודם ההכרעה בתביעתה או הגעה להסדר כולל.
על יסוד האמור לעיל, יש לדחות את טענת המערערת כי נוכח הסתמכותה על הודעות משרד החינוך ושינוי מצבה לרעה, היא זכאית להמשך תשלום שכר וגמלה על נתונים לא נכונים, שעל יסודם חושב שכרה עובר לחודש ינואר 2013.
46. סוף דבר – לו תישמע דעתי, יתקבל הערעור חלקית, כך שיבוטל חיובה של המערערת להשיב 35% מהשכר ששולם לה ביתר בעבר, עד חודש ינואר 2013 (לרבות הפקדות לקופות ולקרנות, ויידחה הערעור לעניין שיעור שכרה לאחר ינואר 2013, לרבות חישוב השכר הקובע לפנסיה ויתר הזכויות ששולמו לה עם סיום עבודתה.
47. לאור התוצאה – קבלה חלקית של הערעור, כל צד יישא בהוצאותיו.