טענות הצדדים בערעור
18. במסגרת הערעור שבפנינו טענה המערערת, כי בית הדין האזורי שגה שעה שקבע כי מצגיה השגויים של המדינה לא מנעו מהמערערת את האפשרות ליטול חלק בהשתלמויות נוספות, וכי לא הוענק משקל הולם למסכת המצגים ה"מבלבלים והבלתי עקביים" כלשונה של המערערת, באיזון שערך באשר להפחתת גובה החוב. לדידה של המערערת, מחדליה של המדינה מלברר באופן סופי את הגמולים להם הייתה זכאית, בזמן אמת, גם לאחר המכתב שנשלח אליה בחודש פברואר 2013, גרמו לה לאי-וודאות באשר לצורך האפריורי בביצוע השתלמויות נוספות. כן נטען כי בית הדין האזורי שגה עת קבע (בסעיף 18 לפסק הדין) כי "ההשתלמות האחרונה שהתובעת עברה הייתה בשנת 2012, התובעת פרשה חמש שנים מאוחר יותר...", כלומר, כאילו מועד פרישתה של המערערת היה בשנת 2017. שכן, המערערת פרשה מהעבודה בשנת 2015, אך שלוש שנים בלבד, לאחר ביצוע ההשתלמות האחרונה, ויתכן – כך לשיטת המערערת - כי בית הדין האזורי סבר בשוגג כי למערערת היו חמש שנים נוספות לביצוע השתלמויות עד למועד פרישתה, וכאמור לא היה זה כך. גם אם יש לראות בחודש פברואר 2013 את המועד שבו הודע למערערת כי אינה זכאית ל- 16 גמולים, הרי שעד לפרישתה לגמלאות בשנת 2015 לא עמד לרשותה פרק זמן מספיק לצבירת גמולים. המערערת הוסיפה כי מכל מקום עת הוחלה רפורמת "אופק חדש", בשנת 2009, הרי שביצוע השתלמות היה מותנה בקבלת אישור, שייתכן וכלל לא היה ניתן לה. כמו כן, המערערת חלתה בסרטן ואף עברה טיפולים קשים בתקופה הרלוונטית, ולא יכלה להשתתף בהשתלמויות גם מטעם זה. לאור האמור, יש לזקוף לחובת המדינה את העובדה שהמערערת לא יצאה להשתלמויות, נוכח העובדה שהסתמכה על כך שהיא זכאית ל- 16 גמולים, ולקבוע כי היא זכאית ל- 16 גמולים.
19. המערערת הוסיפה וטענה כי המדינה לא החזירה את סכום החוב במלואו, שכן הוחזרו רק הכספים שנגרעו ממשכורתה, אולם לא הוחזרו הכספים שנגרעו מקרנות השתלמות וקרן הפנסיה.
20. אשר לחיוב המערערת בהחזר 35% מהחוב, טענה המערערת כי עצם הקביעה שעליה להחזיר סכום כלשהו הינה שגויה, נוכח העובדה כי המדינה כלל לא הגישה כתב תביעה מטעמה להשבתו של סכום החוב. סכום החוב שחויבה בו על ידי בית הדין האזורי אינו לוקח בחשבון נכונה את המשקל שיש לייחס למחדלי המדינה, ולא ערך את האיזון הראוי בהתחשב במחדלי המדינה.
21. על יסוד האמור עתרה המערערת לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, לקבוע כי יש לחשב את שכרה של המערערת על יסוד זכאות לתואר ראשון, כפל תואר ו- 16 גמולים כפי שהיו טרם מכתב המדינה מחודש פברואר 2013, ובהתאם לערוך התחשבנות בנוגע לכל זכויותיה של המערערת (שכר, פדיון ימי מחלה וחודשי הסתגלות ו"המשכורת הקובעת" לגמלה); לקבוע כי אין לחייב את המערערת להשיב למדינה כספים שקיבלה בשל תואר שני, ודאי לא בשיעור של 35%.
22. מאידך, המדינה טענה כי יש להותיר את פסק הדין של בית הדין האזורי על כנו, וכי טענותיה של המערערת הינן טענות ממוחזרות, התוקפות את קביעותיו העובדתיות של בית הדין, ואין הצדקה לחרוג מהכלל ולהתערב בהן.
23. בכל הנוגע לזכאות המערערת לחישוב שכרה על בסיס זכאות ל- 16 גמולים וכפל תואר, טענה המדינה כי כפי שהוכח המערערת זכאית לתשלום שכר על בסיס 10 יחידות גמול השתלמות + כפל תואר + תואר BA החל משנת 2009; טעותה של המדינה בחישוב שכרה של המערערת לאורך השנים אינה יכולה להצמיח לה זכאות לשכר שלא בהתאם להוראות הדין וההסכמים הקיבוציים החלים עליה. לפיכך, אין להנציח את הטעות, והמדינה הייתה לא רק רשאית אלא חייבת לערוך את התיקונים הנדרשים בשכרה של המערערת.
לעניין השתלמויותיה של המערערת טענה המדינה כי ממועד בו ביצעה את השתלמותה האחרונה, קרי במהלך 2012, ועד למועד פרישתה כשלוש שנים לאחר מכן, הייתה המערערת עשויה להתקדם בדרגה שלמה, ככל שהייתה מבצעת השתלמויות נוספות, ובכך הייתה עשויה להגדיל את שכרה ב-7.5%. המדינה חזרה והדגישה כי המערערת בחרה מרצונה שלא לבצע השתלמויות נוספות ואף לפרוש מרצון לגמלאות באופן מוקדם, ולא לשמור על רצף לימודי הדרוש לפי רפורמת "אופק חדש".
24. בכל הנוגע לסכומים שהשיבה המדינה למערערת, טענה המדינה כי הפגמים בהתנהלות המדינה תוקנו בראשיתו של ההליך, עת הופסק הניכוי משכר המערערת, והוחזרו לה הכספים שנוכו.
25. לעניין סמכותו של בית הדין לפסוק סעד של השבה, אשר לכאורה לא נדרש על ידי המדינה, טענה האחרונה כי המדובר בהרחבת חזית, שכן לאורך ההליך כולו "שבה ועלתה סוגיית השבת הכספים ששולמו ביתר". כך, כבר מראשיתו של ההליך, עת הגישה המערערת המרצת פתיחה, הסעד שנדרש בו היה, בין היתר, לעצור "את השבת הכספים על ידי המשיבה"; בית הדין דן באופן מעמיק בסוגיית ההשבה, וקבע כי על המערערת להשיב רק 35% מהחוב בשל התנהלות המדינה, תוך עריכת איזון ראוי בנסיבות המקרה, ואין מקום להתערב בקביעתו.
26. על יסוד כל האמור לעיל, עתרה המדינה כי בית הדין ידחה את הערעור.
הכרעה
המחלוקת:
27. בחינת טענותיה של המערערת מעלה כי בשלב הערעור אינה חולקת על עמדת המדינה בנוגע לתחשיב זכויותיה על פי הוראות ההסכמים הקיבוציים וההסדרים החלים עליה. דהיינו, שמאז שנת 2003 הייתה זכאית לשכר על בסיס תואר BA ולא MA; כי לא הייתה זכאית לכפל תואר מכוח לימודיה לתואר BA שכן היה מדובר רק בלימודי השלמה לתעודת הוראה, וזכאותה לכפל תואר קמה רק מיום 1.9.2009, על פי בקשתה להמיר שבעה גמולים לכפל תואר; וכי נוכח בקשתה להמיר שבעה גמולים לכפל תואר הייתה זכאית מאותו מועד, 1.9.2009, לתשלום עשרה גמולים בלבד.
טענתה של המערערת כי יש לחשב את שכרה על בסיס דרגת BA, כפל תואר ו- 16 גמולים מבוססת על כך שעקב העובדה שהסתמכה על המצג המטעה של המדינה שלפיו היא זכאית ל- 16 גמולים לא יצאה להשתלמויות נוספות, ובכך שינתה את מצבה לרעה. נוכח האמור, אין לגרוע מתנאי שכרה כפי שהיו עובר לחודש פברואר 2013, למעט הזכאות לדרגת MA. כמו כן טענה כי נוכח התנהלות המדינה, והעובדה שתשלומי היתר בעד תואר שני MA שולמו עקב טעותה של המדינה לבדה, מבלי שהייתה שותפה לה, היא אינה חייבת בהשבת כספים כלשהם למדינה.
המדינה מצדה אינה חולקת על כך שהיא אחראית לטעויות שנפלו בחישוב שכרה של המערערת, וכן כי היו קשיים בהתנהלותה גם לאחר שנתגלתה הטעות, אך לטענתה ערך בית הדין האזורי את האיזון הראוי בסוגיית ההשבה, עת חייב את המערערת להשיב 35% מהשכר ששולם לה ביתר.
נוכח האמור, השאלה העומדת להכרעה בערעור היא – מה הוא האיזון הראוי בנסיבות שבהן שולמו למערערת תשלומים ביתר שלהם לא הייתה זכאית, אולם התשלומים ביתר נבעו רק ממחדליה של המדינה והמערערת לא תרמה לטעותה של המדינה, וזאת בהתייחס לשתי תקופות: האחת – התקופה שעד לגילוי הטעות; השנייה – התקופה שלאחר גילוי הטעות.
אפנה תחילה להוראות החוק והפסיקה הרלוונטיות, ובהמשך ליישומן במקרה הנדון.
חובת ההשבה – הוראות החוק והפסיקה:
28. הוראות חוק עשיית עושר הרלוונטיות לענייננו, מצויות בסעיפים 1 ו- 2 לחוק, שלשונן כדלקמן:
"1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.
2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."
29. אשר לפועלו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר נפסק בעניין קדם [ע"ע (ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושרותי בריאות - לורין קדם [פורסם בנבו] (23.09.2008)] כי –
"בס' 2 לחוק עשיית עושר נמצאת האפשרות הניתנת לבית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה כולה או מקצתה, כאשר אין ההשבה צודקת בנסיבותיו של העניין. עמד על כך בית המשפט העליון, בדעת רוב מפי השופט גרוניס בע"א 3760/03 עמרן נ. צמיר [פורסם בנבו] בקובעו, כי "הוראת הסעיף הינה רחבה ומאפשרת לפטור את הזוכה מחובת השבה במצבים רבים ושונים. לצורך הגדרת מצבים אלו על בית המשפט לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ולאזן בין השיקולים השונים. נסיבות אשר ראוי לבחון במסגרת בחינה זו הן בין היתר, הנזק שיגרם מן ההשבה אל מול הנזק שיגרם בהעדר השבה, האשם היחסי ותום לבם של המעורבים..." (ע"א 3760/03 עמרן - עו"ד צמיר, פד"י נט(5) תשס"ה/ תשס"ו – 2005, עמ' 735, בעמ' 752 ההדגשה שלי ר.ר)."
30. בפסק דין מקיף בעניין עניא [ע"ע (ארצי) 66524-09-14 רשות שדות התעופה בישראל – רון עניא [פורסם בנבו] (9.5.2017)] עמד בית הדין על מבחני העזר ליישומו של סעיף 2 לחוק, בהתחשב בתכליתו המרכזית של סעיף 2 לחוק עשיית עושר – עשיית צדק יחסי בין הצדדים, כשלצד תכלית זו עשויים לעמוד גם שיקולים שהם מעבר לצדדים עצמם, כגון השלכות חברתיות ופיזור הנזק. הודגש, כי "הצדק היחסי בין הצדדים הינו דינמי, ומשמעותו הקונקרטית עשויה להשתנות לאורך ציר היחסים בין הצדדים ... משכך, אין לצמצם את בחינת מבחני העזר השונים לנקודת זמן מסוימת במערכת היחסים, ולעתים יש מקום וצורך בבחינה רחבה של נסיבות המתייחסות להתנהגות הצדדים עובר לקבלת התשלום, במהלך קבלת התשלום ולעתים אף לאחריה, וזאת ככל שחל שינוי בנסיבות במרוצת הזמן".
31. אשר לשיקולים המנחים בקביעת היקפה של חובת ההשבה נפסק, מבלי למצות, כי יש לתת את הדעת לשיקולים אלה:
א. התנהגות הצדדים עובר לקבלת התשלום, דהיינו לפתחו של מי רובץ האשם או הרשלנות שהביאה לתשלום היתר. בתוך כך יש לבחון האם מקבל התשלום היה תם לב או שמעשהו הפסול הביא לטעות. מנגד, יש לבחון את תום לבו של נותן התשלום וכן את מידת התרשלותו במתן התשלום.
ב. מידת הסתמכותו של מקבל התשלום ומידת ההגנה הראויה על אינטרס זה – שיקול זה כולל רכיב עובדתי (האם בפועל שינה מקבל התשלום את מצבו לרעה) ורכיב נורמטיבי (האם הסתמכותו של מקבל התשלום בנסיבות העניין הייתה סבירה). בהיבט העובדתי, על הטוען להסתמכות להציג תשתית עובדתית מפורטת ולהוכיחה. עם זאת, בהקשר זה נפסק בעניין עניא, כי "כאשר עסקינן בחוב הקשור לשכר עבודה שוטף ... יש מקום לשקול במקרים המתאימים הקלה בנטל הבאת הראיה, שכן שכר משמש מעצם טיבו כאמצעי מחייה לעובד ובני משפחתו". עוד נפסק כי עת מדובר בטענת הסתמכות בהקשר לתשלום שכר ביתר יש לבחון מספר נתונים, ובהם גובה שכרו של העובד והנתח שמהווה תשלום היתר בשכרו. בהיבט הנורמטיבי, הרי ש"במוקדו מצוי הבחינה עד כמה ההסתמכות העובדתית הייתה סבירה ולגיטימית, וכפועל יוצא מכך נגזרת מידת ההגנה המשפטית הראויה לה" [ההדגשה במקור – ל.ג.].
ג. שיקול אחר מתמקד בחלוקת הסיכונים ההדדיים בין הצדדים. בעניין זה נקבע כי לחלוף הזמן עשוי להיות משקל מהותי, מקום בו ניתן לייחס לאחד הצדדים שיהוי, ו"במסגרת הצדק היחסי בין הצדדים ראוי שמפר חובת השקידה הראויה לפעול ביעילות ובמהירות – ישא ב'תוספת' הנזק או הסיכון הנובעים ממחדליו". בנוסף, במקרים המתאימים, "עשוי חלוף הזמן להוות אינדיקציה ראייתית- ולא מהותית - להסתמכות".
ד. עוד יש להביא בחשבון שיקולים נוספים, וביניהם השיקול כי "עת הגוף הציבורי הוא נותן התשלום ולא המקבל אותו, אזי יש לתת משקל מסוים במסגרת מארג השיקולים גם לאינטרס הציבורי בשמירה על כספי ציבור".
32. בעניין עניא נדון חיובו של עובד בהשבת תוספת שכר ששולמה לו בשל ביטול אישור השקילות לתואר אקדמי. באותו מקרה נפסק כי שני הצדדים פעלו בתום לב, בהניחם כי אישור השקילות תקף ומבסס זכאות לתוספת שכר, ולא ניתן לייחס למעסיקה רשלנות כלשהי בעצם תשלום תוספת השכר. זאת, בשונה ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה – עניין אסרף [ע"ע (ארצי) 39/99 אסרף יהושע – משטרת ישראל [פורסם בנבו] (11.1.2001)], ועניין קדם, שבהם נוכח העובדה שהטעות שהביאה לתשלום היתר הייתה פרי רשלנותו של המעסיק ניתן פטור מלא לעובדים מחובת ההשבה. היות שני הצדדים תמי לב מהווה שיקול לצד חלוקתו השוויונית של הנטל הכלכלי הכרוך בהשבת תשלום היתר, כך שמקבל התשלום ישיב רק מחצית. בהמשך לכך נבחנו הנסיבות והתנהגות הצדדים במהלך תקופת התשלום ועד להגשת תביעת ההשבה (1998 – 2008), ונקבע כי יש להבחין בין תקופה שבה לא היה לעובד כל יסוד להרהר אחר תוקפו של אישור השקילות, ומשכך הסתמכות העובד על תוספת השכר החודשית היא סבירה ולגיטימית. עוד נפסק כי נוכח חלוף הזמן – ניתן להסתפק באמירתו הכללית בדבר השימוש בכספים שקיבל, ולכן חובת ההשבה בגין תקופה זו ראוי שתהא מצומצמת ומוגבלת. שונים הם פני הדברים ביחס לתקופות מאוחרות יותר, שבהן תחילה הוצב סימן שאלה על תוקפו של אישור השקילות ובשלב מאוחר יותר בוטל אישור השקילות. עוד נפסק כי יש ליתן משקל גם לשיקול בדבר שמירה על כספי ציבור נוכח היות המערערת גוף ציבורי. בהמשך לכך, נקבע כי בתקופה הראשונה, שבה כאמור הן העובד והן המעסיקה פעלו בתום לב, אך עוצמת ההגנה שראוי ליתן לאינטרס ההסתמכות של העובד גבוהה מאד, על העובד להשיב 15% מהשכר ביתר שולם לו על יסוד אישור השקילות.
ומן הכלל אל הפרט:
33. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק, לו דעתי תישמע, דין הערעור להתקבל חלקית, כך שהמערערת אינה חייבת להשיב למדינה סכום כלשהו בגין תשלומי השכר ביתר ששולמו לה בעבר, וכפועל יוצא מכך המערערת זכאית גם לסכום ההפקדות לקופות ולקרנות בגין השכר שנוכה, ככל שאלה טרם שולמו. המערערת אינה זכאית להמשך תשלום השכר ביתר בעתיד, ודין הערעור ברכיב זה להידחות.