טענות הצדדים בערעור
18. במסגרת הערעור שבפנינו טענה המערערת, כי בית הדין האזורי שגה שעה שקבע כי מצגיה השגויים של המדינה לא מנעו מהמערערת את האפשרות ליטול חלק בהשתלמויות נוספות, וכי לא הוענק משקל הולם למסכת המצגים ה"מבלבלים והבלתי עקביים" כלשונה של המערערת, באיזון שערך באשר להפחתת גובה החוב. לדידה של המערערת, מחדליה של המדינה מלברר באופן סופי את הגמולים להם הייתה זכאית, בזמן אמת, גם לאחר המכתב שנשלח אליה בחודש פברואר 2013, גרמו לה לאי-וודאות באשר לצורך האפריורי בביצוע השתלמויות נוספות. כן נטען כי בית הדין האזורי שגה עת קבע (בסעיף 18 לפסק הדין) כי "ההשתלמות האחרונה שהתובעת עברה הייתה בשנת 2012, התובעת פרשה חמש שנים מאוחר יותר...", כלומר, כאילו מועד פרישתה של המערערת היה בשנת 2017. שכן, המערערת פרשה מהעבודה בשנת 2015, אך שלוש שנים בלבד, לאחר ביצוע ההשתלמות האחרונה, ויתכן – כך לשיטת המערערת - כי בית הדין האזורי סבר בשוגג כי למערערת היו חמש שנים נוספות לביצוע השתלמויות עד למועד פרישתה, וכאמור לא היה זה כך. גם אם יש לראות בחודש פברואר 2013 את המועד שבו הודע למערערת כי אינה זכאית ל- 16 גמולים, הרי שעד לפרישתה לגמלאות בשנת 2015 לא עמד לרשותה פרק זמן מספיק לצבירת גמולים. המערערת הוסיפה כי מכל מקום עת הוחלה רפורמת "אופק חדש", בשנת 2009, הרי שביצוע השתלמות היה מותנה בקבלת אישור, שייתכן וכלל לא היה ניתן לה. כמו כן, המערערת חלתה בסרטן ואף עברה טיפולים קשים בתקופה הרלוונטית, ולא יכלה להשתתף בהשתלמויות גם מטעם זה. לאור האמור, יש לזקוף לחובת המדינה את העובדה שהמערערת לא יצאה להשתלמויות, נוכח העובדה שהסתמכה על כך שהיא זכאית ל- 16 גמולים, ולקבוע כי היא זכאית ל- 16 גמולים.
19. המערערת הוסיפה וטענה כי המדינה לא החזירה את סכום החוב במלואו, שכן הוחזרו רק הכספים שנגרעו ממשכורתה, אולם לא הוחזרו הכספים שנגרעו מקרנות השתלמות וקרן הפנסיה.
20. אשר לחיוב המערערת בהחזר 35% מהחוב, טענה המערערת כי עצם הקביעה שעליה להחזיר סכום כלשהו הינה שגויה, נוכח העובדה כי המדינה כלל לא הגישה כתב תביעה מטעמה להשבתו של סכום החוב. סכום החוב שחויבה בו על ידי בית הדין האזורי אינו לוקח בחשבון נכונה את המשקל שיש לייחס למחדלי המדינה, ולא ערך את האיזון הראוי בהתחשב במחדלי המדינה.
21. על יסוד האמור עתרה המערערת לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, לקבוע כי יש לחשב את שכרה של המערערת על יסוד זכאות לתואר ראשון, כפל תואר ו- 16 גמולים כפי שהיו טרם מכתב המדינה מחודש פברואר 2013, ובהתאם לערוך התחשבנות בנוגע לכל זכויותיה של המערערת (שכר, פדיון ימי מחלה וחודשי הסתגלות ו"המשכורת הקובעת" לגמלה); לקבוע כי אין לחייב את המערערת להשיב למדינה כספים שקיבלה בשל תואר שני, ודאי לא בשיעור של 35%.
22. מאידך, המדינה טענה כי יש להותיר את פסק הדין של בית הדין האזורי על כנו, וכי טענותיה של המערערת הינן טענות ממוחזרות, התוקפות את קביעותיו העובדתיות של בית הדין, ואין הצדקה לחרוג מהכלל ולהתערב בהן.
23. בכל הנוגע לזכאות המערערת לחישוב שכרה על בסיס זכאות ל- 16 גמולים וכפל תואר, טענה המדינה כי כפי שהוכח המערערת זכאית לתשלום שכר על בסיס 10 יחידות גמול השתלמות + כפל תואר + תואר BA החל משנת 2009; טעותה של המדינה בחישוב שכרה של המערערת לאורך השנים אינה יכולה להצמיח לה זכאות לשכר שלא בהתאם להוראות הדין וההסכמים הקיבוציים החלים עליה. לפיכך, אין להנציח את הטעות, והמדינה הייתה לא רק רשאית אלא חייבת לערוך את התיקונים הנדרשים בשכרה של המערערת.
לעניין השתלמויותיה של המערערת טענה המדינה כי ממועד בו ביצעה את השתלמותה האחרונה, קרי במהלך 2012, ועד למועד פרישתה כשלוש שנים לאחר מכן, הייתה המערערת עשויה להתקדם בדרגה שלמה, ככל שהייתה מבצעת השתלמויות נוספות, ובכך הייתה עשויה להגדיל את שכרה ב-7.5%. המדינה חזרה והדגישה כי המערערת בחרה מרצונה שלא לבצע השתלמויות נוספות ואף לפרוש מרצון לגמלאות באופן מוקדם, ולא לשמור על רצף לימודי הדרוש לפי רפורמת "אופק חדש".
24. בכל הנוגע לסכומים שהשיבה המדינה למערערת, טענה המדינה כי הפגמים בהתנהלות המדינה תוקנו בראשיתו של ההליך, עת הופסק הניכוי משכר המערערת, והוחזרו לה הכספים שנוכו.
25. לעניין סמכותו של בית הדין לפסוק סעד של השבה, אשר לכאורה לא נדרש על ידי המדינה, טענה האחרונה כי המדובר בהרחבת חזית, שכן לאורך ההליך כולו "שבה ועלתה סוגיית השבת הכספים ששולמו ביתר". כך, כבר מראשיתו של ההליך, עת הגישה המערערת המרצת פתיחה, הסעד שנדרש בו היה, בין היתר, לעצור "את השבת הכספים על ידי המשיבה"; בית הדין דן באופן מעמיק בסוגיית ההשבה, וקבע כי על המערערת להשיב רק 35% מהחוב בשל התנהלות המדינה, תוך עריכת איזון ראוי בנסיבות המקרה, ואין מקום להתערב בקביעתו.
26. על יסוד כל האמור לעיל, עתרה המדינה כי בית הדין ידחה את הערעור.