39. בני הזוג ממט-מגד סירבו לבצע בדיקה גנטית לצורך הוכחת ההורות ועל כן עתירתם נדחתה. מנגד בני הזוג טבק-אבירם הסכימו בני הזוג לבצע בדיקה גנטית להוכחת קשרי ההורות. לאחר הוכחת קשרי האבהות- ההורות, נרשמה הקטינה במרשמים הפומביים וקיבלה מעמד של אזרחית ישראלית. עם סילוק החשש ממתן מעמד בניגוד לחוק האזרחות, נעתר בית המשפט, בהסכמת המשיב בעתירה - בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, לבקשתם של בני הזוג להכרה בהורותו של בן הזוג הנוסף. הדיון במקרה זה, הציף את הבעייתיות והמורכבות הכרוכה בגישור על הפער שבין הורות ביולוגית או גנטית לבין הורות משפטית. בהחלטה תקדימית, קבע בית המשפט העליון, כי במקום לחייב את בני הזוג לפתוח בהליך אימוץ אותו נדרש היה לעבור עד לאותה העת, ניתן יהיה להכיר בהורותו של בן הזוג הנוסף מכוח מערכת היחסים אותה הוא מקיים עם האב הגנטי. הכרה זו, תיעשה באמצעות "צו הורות פסיקתי" אשר יינתן כפוף להוכחת קיומם של מספר תנאים מצטברים.
40. המסלול של צו ההורות הפסיקתי החל לתפוס תאוצה עד שהביא למעשה, ליצירתו של מודל חדש לקביעת הורות המעניק מעמד בכורה לקשר הזוגי עם בעל או בעלת הזיקה הגנטית. מודל זה המוכר בכינויו כ"זיקה לזיקה", מבטא את ההכרה בהורותו של אדם מתוקף הקשר הזוגי אותו הוא מקיים עם ההורה הביולוגי, ומעניק מעמד לבן או בת הזוג אשר לא תרמו ללידה מבחינה גנטית או פיזיולוגית.
41. במסגרת בע"מ 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים (1.4.2015) מנה כבוד השופט נ' הנדל את ארבעת האדנים אשר על בסיסם, מכיר הדין הישראלי בהורות (עמודים 11-14 לפסק הדין סעיפים 7-8). זיקה גנטית, זיקה פיזיולוגית, הליך אימוץ ועיקרון ה"זיקה לזיקה", קרי, קיומו של קשר זוגי עם בעל או בעלת הזיקה הגנטית. וכלשונו של כבוד השופט נ' הנדל: "באשר לזיקה לזיקה, ישנה הכרה חברתית במעמדה של הזוגיות ובקשר ההדוק של אותו אדם עם בעל הזיקה הגנטית. קשר זה משליך גם על בן או בת הזוג אשר לא תרמו ללידה מבחינה גנטית או פיזיולוגית".
42. מספר שנים לאחר מכן פורסמה ביום 8.2.2018 עמדת היועץ המשפטי לממשלה ביחס לצווי הורות פסיקתיים. בתוך כך, נקבעו מספר קריטריונים לשם מתן צוו הורות פסיקתי כאמור:
א. קיום קשר זוגי במשך 18 חודשים לפחות הכולל משק בית משותף;
ב. לבני הזוג מלאו 21;
ג. בני הזוג הם תושבי ישראל;
ד. לא חלפו 90 יום מיום הלידה;
ה. הבקשה נתמכה בתצהיר בדבר היעדר הרשעה בעבירות אלימות או מין, שמפאת חומרתן או נסיבותיהן מקימות חשש לפגיעה משמעותית בטובת הילד;
ו. לפני בית המשפט יונחו תסקיר או חוות דעת של שרותי הרווחה כפי שימצאו לנכון.