עוד נטען כי אף אם היה הנתבע מתנגד להחלטה בעניין חלוקת התמורה או דמי הניהול לשותפים, היא ממילא הייתה מתקבלת באישור של רוב בעלי המניות ביאסו בהתאם להוראות ס' 6.3 להסכם המייסדים.
נטען כי אין ממש בטענת התובע לפיה ההחלטה כאמור הייתה צריכה להתקבל בכפוף להסכמתו של התובע כדירקטור. במקום בו כלל בעלי המניות מחליטים החלטה מתוך הנחה שיש בה כדי לשרת את יאסו, הרי שסירובו של התובע עומד בסתירה למהותה של יאסו ומטרותיה וכמו גם למהותה של החברה.
הנתבע טוען כי התובע לא מספק ולא הסבר אחד מניח את הדעת מדוע מהמועד בו הובאו לתשומת ליבו ההחלטות כאמור, בסמוך לאחר קבלתן ועד היום, לא פנה
--- סוף עמוד 8 ---
התובע לשותפים האחרים או לדירקטוריון ודרש קיום ישיבת דירקטוריון או אסיפה כללית כדי לשנות את ההחלטות. התובע אף לא נקט בכל פעולה אחרת מלבד התביעה שהוגשה כנגד הנתבע.
אין לקבל את טענת התובע לפיה ביקש לזמן ישיבה לקבלת המידע הרלוונטי שכן מדובר בטענה כבושה שאינה נתמכת בראיה כלשהי. לשיטת הנתבע, די באלה כדי לקבוע כי הנתבע לא הפר את חובת הזהירות כלפי החברה ובכך לשמוט את הקרקע תחת התביעה כולה.
עוד נטען כי התובע לא הרים את הנטל להראות כי ההחלטות שהתקבלו בישיבה הראשונה פגעו בחברה. התובע אף לא העמיד תשתית ראויה להערכת שווי החברה כיום לעומת שוויה במועד נטישתו את החברה.
הנתבע טוען כי בחודש אפריל 2013 התברר כי אין וגם לא היה בכוונת התובע לשוב לארץ, בוודאי לא בטווח של שלושה חודשים וממועד זה החלה הדרדרות ביחסים בין הצדדים. אביו של התובע הבהיר לנתבע כי אם לא יצטרף לתביעה אשר התובע מתכנן להגיש נגד השותפים ביאסו - יתבע התובע את הנתבע באופן אישי. מנגד, הנתבע הציע לתובע לפרק את השותפות ביניהם וכי כל אחד ילך לדרכו.
נטען כי בענייננו מדובר בחברת מעטים ולכן גוברת חובת האמון בין בעלי המניות. כמו כן, קיימת ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה. לרוב הפסיקה דנה במקרים בהם בעל מניות אחד מדיר את רגליו של בעל המניות האחר. הנתבע סבור כי הדברים נכונים לא פחות גם במקרה בו צד אחד מדיר את עצמו באופן יזום מניהול ענייניה השוטפים של החברה במקום בו הוא נדרש לכך, כאשר מצופה ממנו לפעול להצלחת החברה, תוך הטלת מלוא הנטל על בעל המניות האחר. הציפייה היא כי בעל המניות השותף יתרום את חלקו ולא יטיל על שותפו את מלוא האחריות כאשר הוא ממשיך לדרוש רווחים ותמורה באופן שווה.
משכך, נטען כי בנסיבות המקרה דווקא התובע הוא שמקפח את הנתבע ומפר כלפיו את חובות הזהירות וחובות אחרות. התובע נטש את החברה ואת חובותיו כלפי יאסו והשותפים האחרים בה, ואינו מעורב בניהול החברה ובניהול יאסו. עוד נטען כי בפועל התובע, כבעל מניות בחברה, מנסה באמצעות תביעה זו לסחוט כספים למען טובתו האישית על חשבון החברה, ולא פועל למען הגנת החברה.
הדברים עולים ביתר שאת כאשר גם לאחר חזרתו לארץ לא ביצע התובע פעולה כלשהי מתוקף תפקידו כדירקטור ובכלל. לכל הפחות, היה מצופה כי התובע יבקר
--- סוף עמוד 9 ---
במסעדה, יבקר במשרדי יאסו, יבקר במשרדי היועץ המשפטי של יאסו, יזמן ישיבת דירקטורים, יזמן אסיפה כללית וכיוצ"ב. התובע לא עשה אף אחת מפעולות אלה.
- המשכורת ודמי הניהול שקיבל הנתבע
נטען כי במהלך חודש יוני 2013 נוצר חסר של אחראי משמרת ביאסו לאור עזיבתו של עובד. מאחר והנתבע ממילא שהה במסעדה במרבית ימי השבוע, הוחלט כי הנתבע יעבוד ביאסו כאחראי משמרת במקום אותו עובד. העבודה בוצעה כנגד אותה התמורה, על פי שעות העבודה בפועל, לפי תעריף שעת עבודה הזהה לזה של אחראי משמרת בסך 40 ₪ לשעת עבודה.
נטען כי במהלך שנת 2013 הנתבע קיבל בעבור עבודתו כאחראי משמרת בחודשים יוני-נובמבר 2013 סך של 24,820.49 ₪ בתוספת מע"מ. בעבור פעולותיו כשותף ביאסו במסגרת יחסי ציבור קיבל הנתבע דמי ניהול בסך מצטבר של 21,956.86 ₪ בתוספת מע"מ.
לשיטת הנתבע, בשנת 2012 התובע בעצמו קיבל דמי ניהול בגין תרומתו בפועל להצלחת יאסו ללא כל הסכם בקשר לכך. לכן, אין יסוד לטענותיו כנגד הנתבע בגין קבלת דמי ניהול מיאסו בשנת 2013 ללא הסכם.
הנתבע מסביר כי כאשר התובע שהה בארץ והיה שותף מלא ופעיל ושווה בקידום והצלחת יאסו, לא היה כל צורך להפריד בין דמי הניהול של התובע ושל הנתבע ואלה שולמו לחברה וחולקו באופן שווה ביניהם. כאשר הבין הנתבע, בחודש אפריל 2013, כי אין ולא היה בכוונת התובע לשוב לארץ, בניגוד להתחייבותו כלפי השותפים ובניגוד להסכם המייסדים ובניגוד לאופי בו פועלת יאסו, הנתבע עשה את המתבקש והפריד בין התשלומים להם זכאית החברה כדיבידנד - לבין התשלומים להם הוא זכאי בגין תרומתו האישית להצלחת יאסו.
הנתבע טוען כי בשותפות כגון החברה, הציפייה הלגיטימית של שני הצדדים היא לשוויון, לא רק ברווחים אלא גם בנטל. דרישת התובע ליהנות מפירות עמלו של הנתבע כאשר במשך למעלה משנתיים התובע אינו תורם במאומה להצלחת יאסו, גם לאחר שחזר לארץ בחודש יולי 2014, הינה בגדר התנהלות פסולה המצביעה על עזות המצח בהגשת התביעה ועל חוסר תום ליבו.
- חשבון העוסק המורשה
הנתבע לא גנב ולא העלים כספים מהתובע. בידי התובע היה לגלות עובדות אלה בזמן אמת בעצמו שעה שרו"ח החברה הוא רו"ח משפחתו של התובע ורו"ח חשבון העוסק
--- סוף עמוד 10 ---
מורשה. עצם הטענה כי הנתבע מבריח כספים באמצעות חשבון עוסק מורשה המנוהל אצל רו"ח של משפחת התובע מופרכת. אם היה הנתבע מבקש להעלים כספים מהתובע באמצעות חשבון קש, כפי שנטען, הוא לא היה עושה כן באמצעות רו"ח של מי שהוא מבקש להעלים ממנו כספים ושל החברה ממנה הוא מונע לכאורה כספים.
הנתבע טוען כי רואה החשבון של החברה, אשר הובא לחברה על ידי התובע עצמו, מספק לתובע מידע ומסמכים מיד כשהוא מתבקש לכך. מדובר ברואה חשבון הנותן שירותים גם לאביו של התובע וגם לחשבון העוסק המורשה לגביו טוען התובע כי באמצעותו הבריח הנתבע כספים. לכן גם ברור מדוע בחר התובע לא לזמן את רואה החשבון של החברה לעדות, ובניגוד לכך זימן לעדות דווקא את רואה החשבון של יאסו.
- חלוקת הדיבידנד ביאסו
הנתבע מסביר כי חלוקת הדיבידנדים מבוצעת מתוך הרווחים ולא מתוך מחזור הפעילות של החברה. לעובדה זו יש להוסיף את הוראות ס' 9.4 להסכם המייסדים הקובע כי חלוקת הדיבידנד תהיה בגובה 10% בלבד מרווחי החברה הראויים לחלוקה.
4. דיון והחלטה
ראשית, יובהר כי התביעה הוגשה כתביעה אישית כנגד הנתבע. בכל הנובע לטענות התובע והסעדים המבוקשים כנגד יאסו, הרי שתביעה אישית זו כנגד הנתבע אינה המקום לבירורן. משכך, יש לדון בטענותיו של התובע כלפי הנתבע בלבד, ואין מקום לדון בטענותיו השונות של התובע כנגד יאסו ובעלי המניות ביאסו.
יוער כי מהתנהלותו של התובע עולה תמיהה באשר להגשת כתב התביעה בעניין הנדון דווקא כנגד הנתבע: התובע פנה לנתבע במטרה שישתתף איתו בהגשת תביעה כנגד יאסו. רק לאחר שנענה בשלילה, הגיש התובע את התביעה נשוא הדיון כנגד הנתבע (ראו העתק התכתובת בין הצדדים מהחודשים אפריל-יוני 2013 המצורף כנספח 7 לתצהיר הנתבע; עמ' 19, ש' 14-17 ו-עמ' 22, ש' 12-27 לפרוטוקול).
גם הסעדים אותם מבקש התובע כנגד יאסו במסגרת התביעה וטענותיו של התובע כנגד יאסו השזורות לאורכם ורוחבם של כתבי הטענות - מעידים כי עיקר המחלוקת, גם לתפיסתו של התובע, היא בינו לבין יאסו ולא בינו לבין הנתבע.
--- סוף עמוד 11 ---
השאלה המרכזית אליה יש להידרש במסגרת הדיון בתביעה שלפניי היא האם זכויותיו של התובע, כבעל מחצית ממניות החברה, קופחו באחת או יותר מהדרכים הבאות: השתתפות הנתבע בישיבות יאסו כנציג החברה; אי מסירת מידע לתובע ומידורו מתהליכי קבלת ההחלטות בחברה וביאסו; פעילות הנתבע עם בעלי המניות של יאסו כדי ליטול מהתובע ומהחברה כספים, לרבות חלוקת הדיבידנד ביאסו.
כמו כן יש להידרש לשאלה נוספת, בדבר קיומם של נזקים ישירים שנגרמו לתובע אשר מוערכים בכתב התביעה בסך של 105,000 ₪. לפי הנטען בסיכומי התובע, מכיוון שלא קיבל מיאסו דוחות לשנת 2014, מדובר אף בסכומים גבוהים יותר אשר נמנעו מהחברה בשנים 2013-2014.
א. טענות התובע בעניין קיפוח המיעוט והפגיעה בזכויותיו – המסגרת הנורמטיבית
טענה בדבר קיפוח של בעל מניות בחברה מתבססת על הוראות ס' 191(א) לחוק החברות הקובע כדלקמן:
"התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה".
סמכותו של בית המשפט למנוע קיפוח מכוח ס' 191(א) לחוק החברות הינה נורמה כללית וגמישה (ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ (פורסם בנבו, 2.6.1996)).
עוד נקבע לגבי ס' 191 לחוק החברות כי "נוסח הסעיף רחב עד מאוד, ומכוחו רשאי בית המשפט לנקוט במגוון רחב של צעדים בהתאם לשיקול דעתו, ואף להורות על פירוק החברה. על אחת כמה וכמה, שרשאי בית המשפט להורות על סעד קיצוני פחות, כגון מכירת נכס של החברה או מכירת כל נכסי החברה בדרך של התמחרות בין בעלי המניות או התמחרות בין צדדי ג'" (ראו פסק דינו של כב' השופט עמית ברע"א 4596/12 נקש נ' מזרחי (פורסם בנבו, 21.10.2012)).
בע"א 8712/13 אדלר ואח' נ' לבנת ואח' (פורסם בנבו, 1.9.2015) (להלן: "עניין אדלר"), הבהיר כב' השופט דנציגר, בס' 65 לפסק דינו כי "הסעד להסרת הקיפוח
--- סוף עמוד 12 ---
מהווה 'הוראת מסגרת' שנועדה 'לאפשר גמישות בהתאמת הדין לתנאים המשתנים ולנסיבותיהם של המקרים הקונקרטיים, העומדים לדיון בפני בית המשפט' [ציפורה כהן בעלי מניות בחברה כרך ב' 93...] מטרת הוראה זו היא להקנות לבית המשפט כלים להתמודד עם מצבים שבהם קיים חשש לחלוקת משאבים בלתי הוגנת בין בעלי המניות, בפרט בין בעלי השליטה לבין בעלי מניות המיעוט [ראו למשל: ע"א 2718/09 גדיש קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ... [פורסם בנבו] ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים בע"מ...[פורסם בנבו] ]. ודוק – ההוראה נועדה להעניק סעד למקופח ולא להעניש את המקפח, ומסיבה זו קביעת קיומו של קיפוח תלויה בשאלה האם התוצאה הינה תוצאה מקפחת ולא בשאלת מניעיו של המקפח (ראו: כהן, בעמ' 131 – 132)".
בעניין אדלר אף נקבע כי לא בכל מקרה בו קיים קיפוח חייב בית המשפט להעניק סעד להסרת הקיפוח: "לא כל אימת שקיים קיפוח, חייב בית המשפט להעניק סעד להסרת הקיפוח. לא בכדי בחר המחוקק, בהתייחסו להענקת הסעד המבוקש, להשתמש במילים 'רשאי בית המשפט' בלשון סעיף 191 לחוק החברות ולהקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב בעניין זה... לא זאת אף זאת, יש לזכור כי סעד להסרת הקיפוח הינו סעד מן היושר... ככל סעד מן היושר, וכפי שצוין בקצרה לעיל, סעד זה לא יוענק למי שנהג שלא בתום לב או הגיש את בקשתו לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים... ניתן גם להעלות על הדעת שורה של תרחישים נוספים שבהם ישקול בית המשפט שלא להעניק סעד על אף שהשתכנע כי אכן היה קיפוח בפועל: כאשר, לדוגמא, אין בנמצא סעד מתאים שבכוחו הן להסיר את הקיפוח והן למנוע פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות בעלי מניות אחרים או כאשר הקיפוח הינו שולי וזניח" (ראו ס' 72 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר).
במקרה שלפני אין להעניק לתובע סעד בגין קיפוח. כפי שנראה להלן, לתובע לא קמה עילת קיפוח בגין אף אחת מטענותיו כנגד הנתבע; לא באשר להשתתפות הנתבע בישיבות יאסו כנציג החברה, לא באשר לאי מסירת מידע לתובע ומידורו מתהליכי קבלת ההחלטות בחברה וביאסו, ולא באשר לכל פעילות של הנתבע לחוד או יחד עם בעלי המניות של יאסו, לרבות ההחלטה בעניין חלוקת הדיבידנד ביאסו.
ב. טיבה של החברה כחברת מעטים והציפיות הלגיטימיות של התובע כבעל מחצית מהמניות
חברת מעטים
--- סוף עמוד 13 ---
לצורך הדיון בטענות הקיפוח של התובע יש להידרש לסוגית טיבה של החברה. לטענת הנתבע, בשל גודלה של החברה והקשרים החבריים שעל יסודם הוקמה, החברה היא חברת מעטים, המהווה "מעין שותפות". לכך, על פי הספרות אליה הפנה הנתבע בסיכומיו, נודעת השלכה על ציפיותיו הלגיטימיות של בעל מניות בה, ומשכך, גם על השאלה אם התנהלות מסוימת כלפיו עולה כדי קיפוח המיעוט בחברה, אם לאו.
גם התובע היפנה בכתב התביעה לפסיקה בדבר חובות האמון המוגברות במקרים של חברות פרטיות קטנות שיש לראות בהן כ"מעין שותפות" והן מתנהלות תוך אמון הדדי.
מן האמור לעיל עולה כי לפחות בעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים. החברה היא אכן חברה קטנה ביותר; התובע והנתבע הם בעלי המניות היחידים בחברה המחזיקים בה בחלקים שווים (50% ממניות החברה כל אחד) ושניהם מכהנים כדירקטורים בחברה. נראה כי הפעילות בחברה, לפחות בתקופה שקדמה לסכסוך בין הצדדים, הושתתה על יחסי אמון בין הצדדים. כך עולה, למשל, מהעובדה שלא נחתם הסכם בעלי מניות בחברה (ס' 16 לתצהיר התובע); מכך שהחלטות התקבלו על ידי הצדדים ללא עיגונן בהסכמים בכתב ולא במסגרת ישיבות דירקטוריון מסודרות (ראו חקירתו הנגדית של התובע בעמ' 11 לפרוטוקול); מכך שעד לנסיעתו של התובע לחו"ל הסכימו הצדדים כי התובע ישתתף כדירקטור מטעם החברה בישיבות הדירקטוריון של יאסו; עוד הסכימו הצדדים כי מקום מושבה של החברה יהיה בביתו של הנתבע (ס' 17-18 לתצהיר התובע).