חלוקת הדיבידנד ביאסו
טענת התובע בעניין חלוקת הדיבידנד ביאסו היא טענת קיפוח המכוונת כלפי בעלי מניות הרוב ביאסו, אשר קיבלו את ההחלטה בעניין חלוקת הדיבידנד.
מכיוון שהתביעה היא תביעה אישית כנגד הנתבע, הרי שאין מקום לדון במסגרתה בטענות התובע בעניין חלוקת הדיבידנד - שהן במהותן טענות כלפי בעלי רוב המניות ביאסו.
זאת בשונה מטענות התובע כלפי הנתבע בעניין דמי הניהול והמשכורת.
אף אם היה מדובר בתביעה כנגד בעלי מניות הרוב ביאסו, הרי שלא הייתה עומדת לתובע טענת קיפוח בשל טענה בדבר חלוקת דיבידנד בסכום נמוך.
צ. כהן, בספרה בכרך ב' עמ' 155-147, דנה בשאלה האם לבעל מניות קמה עילת קיפוח בגין הימנעותה של חברה רווחית מחלוקת דיבידנד. מוסבר על ידה כי בחברה פרטית הצטברות רווחים בחברה אינה גורמת לעלייה בערך המניות. לכן, הימנעות מחלוקת דיבידנד שוללת את יכולתו של בעל מניות להפיק מהן תועלת.
--- סוף עמוד 20 ---
עמדתה של צ. כהן היא כי אי חלוקת דיבידנד, כשלעצמה, אינה יוצרת מעשה העולה כדי קיפוח:
"השקפה זו מעוגנת בכלל שלפיו אין לבעל מניות זכות לקבל דיבידנד גם כאשר החברה רווחית, אלא אם הכריזה החברה על חלוקתו" (כרך ב' עמ' 147).
לשיטת המחברת, האפשרות העומדת לבעל מניות למנוע מצב זה היא לכלול במסמכי יסוד של החברה הוראה המחייבת את החברה, במצב בו מצטברים בקופתה רווחים, לחלק דיבידנד, ולאכוף הוראה זו על פי עקרונות חוזיים רגילים (שכן, מסמכי היסוד של החברה מהווים חוזה בין החברה לבעלי המניות ובינם לבין עצמם): "לפי גישה זו, בעל מניות שלא דאג שתיכלל בחוזה, שהוא צד לו, הוראה המחייבת חלוקת דיבידנד, לא רק שאין לו זכות משפטית לקבלו, אלא שאין להכיר גם בציפייה לגיטימית שלו לקבל דיבידנד במצב זה. בעלי השליטה בחברה רשאים להחליט שאין הם רוצים להוציא את רווחיה ויש בכוונתם להמשיך להשקיעם בחברה, בלי שהדבר יחשב קיפוח המיעוט" (כרך ב', עמ' 148).
צ. כהן מוסיפה, כי אפילו במקרה בו בעלי מניות הרוב מרוקנים את החברה במסווה של שכר, עילת הקיפוח הקמה לבעל מניות המיעוט בגין התנהלות זו אינה בגין אי חלוקת הדיבידנד, אלא בגין ההוצאה הבלתי סבירה על שכרם של נושאי המשרה - אם זה, אכן, עולה על המקובל בשוק (כרך ב' עמ' 151-150).
כאמור לעיל, הנתונים שנמסרו בעניין שכרו של הנתבע ודמי הניהול שקיבל לא נסתרו על ידי התובע, ולא ניתן לקבוע כי הנתבע משך מקופת יאסו שכר בלתי סביר בסכומו או בתנאיו.
חביב סגל מבהירה בספרה, בעמ' 598, כי בחברות פרטיות עלולה אי חלוקת דיבידנד לפגוע באינטרסים של המיעוט, שכן אין למיעוט כל דרך אלטרנטיבית לממש את הרווחים על השקעתו בחברה:
"במילים אחרות כל אימת שבעלי השליטה בוחרים שלא לחלק דיבידנדים לבעלי המניות, הרי שהדבר דומה להיוון חלקו של המיעוט בחברה, בהתאם לנזילותן של המניות".
עם זאת, נאמר על ידה כי בתי המשפט לא הכירו במדיניות אי החלוקה לכשעצמה, כפעולה הכרוכה בקיפוח המיעוט. רק כאשר למדיניות אי החלוקה מצטרפת פעולה המכוונת לחלוקת רווחים בצורה לא שוויונית, יתערב בית המשפט לטובת המיעוט. ההוראות השונות של חוק החברות המטילות על בעל מניות חובה להימנע מלקפח בעלי מניות אחרים, וההוראה המטילה חובת הגינות על כל בעל מניות הנמצא בעמדת
--- סוף עמוד 21 ---
כוח – די בהם "... על מנת למנוע אסטרטגיה של אי חלוקת דיבידנדים, אשר אינה נתמכת בצרכים כלכליים אמתיים של החברה להעביר את רווחיה להשקעות חוזרות" (עמ' 611-612).
בע"א 2718/09 גדיש קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (פורסם בנבו, 28.5.2012) (להלן: "עניין גדיש") נקבע כי "ככלל, הימנעות מחלוקת דיבידנד בחברה מרוויחה איננה טענה שבכוחה לבסס, לכשעצמה, עילת תביעה בגין קיפוח... יחד עם זאת, טענה שעניינה אי חלוקת דיבידנד, עשויה בהצטרפה לגורמים נוספים בעלי משקל משמעותי, להוביל למסקנה כי החברה נוהלה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות או של חלקם..." (ס' 28 לפסק דינה של כב' הנשיאה (בדימוס) בייניש). באותו עניין הייתה אלסינט חברה ציבורית בעלת פעילות עסקית שהקיפה מגוון תחומים.
במקרה שלפניי, נראה כי לא הייתה קמה לתובע טענת קיפוח כנגד בעלי המניות של יאסו בגין חלוקת הדיבידנד הנמוך לשיטתו, ככל שהוא נובע מתשלומים אשר התקבלו על ידי הנתבע.
ראשית, ס' 9.4 להסכם המייסדים של יאסו קובע כדלקמן:
"כן, מוסכם בין הצדדים, כי החברה תאמץ מדיניות חלוקת דיבידנדים לפיה החברה תחלק מדי שנה 10% מרווחיה הראויים לחלוקה, וזאת בכפוף לכך שתזרים המזומנים של החברה יאפשר זאת. יחד עם זאת, ניתן יהיה לקבוע בהסכמה משותפת של הצדדים, כי בשנה מסוימת יחולק דיבידנד בשיעור נמוך או גבוה יותר מפעם אחת בשנה או שלא יחולק דיבידנד כלל".
מהסכם המייסדים עולה כי מדיניות חלוקת הדיבידנד ביאסו גמישה, ונעה בין חלוקת 10% מרווחיה הראויים לחלוקה של יאסו, ועד לאי חלוקת דיבידנד בכלל.
שנית, התובע לא טען כי הדיבידנד שחולק חולק בצורה לא שוויונית, או כי הנתבע מנע ממנו את חלקו בהתאם לאחזקותיו בחברה.
אחרון, אין מחלוקת כי בשנת 2013 חולק דיבידנד, אלא שהתובע טוען כאמור כי דמי הניהול והמשכורות ששולמו פגעו ברווחי יאסו וכתוצאה מכך בחלוקת הדיבידנד.
כפי שציינתי לעיל, מקובלת עלי טענת הנתבע כי המשכורת ששולמה, ככל שהתשלום נוגע אליו, היא סבירה בהחלט ושולמה עבור עבודתו במסעדה. כך גם דמי הניהול ששולמו, ככל שהתשלום נוגע אליו, שולמו לו על מנת שיקדם את יחסי הציבור ביאסו. מכאן עולה כי התשלומים לנתבע, גם אם הביאו בסופו של דבר להקטנת הרווחים
--- סוף עמוד 22 ---
העומדים לחלוקה - בוצעו מתוך מטרה לגיטימית לקדם את פעילות יאסו ולא במטרה לפגוע בתובע או ברווחי החברה.
5. סיכום
כאמור, הגעתי למסקנה כי הונחה תשתית מספקת לקביעה כי החברה היא חברת מעטים, "מעין שותפות"; בחברה כזו ציפיותיו של בעל מניות הן להיות שותף לניהול החברה, בפרט כאשר הוא נמנה עם מקימיה. עוד נמצא, כי מרגע נסיעתו של התובע לחו"ל למשך חודשים ארוכים הצטמצמה מעורבותו בנעשה בחברה לבירורים אקראיים באמצעות הודעות טקסט בלבד.
במצב זה, כאשר הנתבע נכנס לנעליו של התובע כדירקטור מטעם החברה ביאסו בידיעתו של התובע, לא נפל פגם בהשתתפותו של הנתבע בישיבות יאסו כדירקטור מטעם החברה. כמו כן, לא מצאתי כי נפל פגם בגוף ההחלטות שהתקבלו ביאסו באותן ישיבות בהן השתתף הנתבע, או בעבודתו של התובע במסעדה או בקבלת דמי הניהול עבור שירותי יחסי הציבור אותם העניק למסעדה באופן אישי.
עילת הקיפוח היא עילה רחבה. בין היתר, עמד על כך כב' השופט סולברג בתא (י-ם) 7438/05 בתיה אחזקת נכסים ואח' בע"מ נ' קרן טוקטלי ואח' (פורסם בנבו, 4.1.2007): "המונח 'קיפוח' לא הוגדר די צרכו בחוק. הפסיקה, עוד בטרם חקיקת החוק החדש, קבעה כי עילת הקיפוח רחבה היא, והיא עשויה להתאים למקרים שונים שבהם תחושת ההוגנות מורה כי יש לתת סעד לצד הנפגע ממעשיהם של בעלי כח בחברה. יש בה בעילת הקיפוח משום "קביעת נורמה כללית וגמישה להתערבות בית המשפט לשם קביעת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה" (ע"א 2699/92 בכר ניסים נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים פ"ד נ(1), 238, 243 (1996)). באופן כללי נאמר באותו עניין כי "קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה".
על אף רוחב השתרעותה של עילת הקיפוח, כאמור לעיל, טענות התובע לא נמצאו מוצדקות ואינן מביאות למסקנה כי התובע קופח בגין עילה זו או אחרת; באף אחת מהטענות, כשלעצמן, לא היה כדי להקים טענת קיפוח. אף בהצטברן, טענותיו של התובע שנמצאו לא מוצדקות כמפורט לעיל, אינן מקימות לתובע עילה כזו (ראו עניין גדיש).
--- סוף עמוד 23 ---
משלא מצאתי כל פגם בהתנהלותו של הנתבע כמפורט לעיל, אין בידי לקבוע כי הנתבע הפר את חובת הזהירות והאמונים כלפי החברה ולתובע, או כי הנתבע גרם נזק לחברה או לתובע, כנטען בכתב התביעה. ביתר טענות התובע לא מצאתי ממש.
לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.
הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה.
ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ו, 11 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
דניה קרת מאיר