עמש (ת"א) 63262-01-14 ד' ע' נ' ל' ע'

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים עמ"ש 63262-01-14 לפני: סגן הנשיאה יצחק ענבר, השופטת יהודית שבח, השופט שאול שוחט המערערים בערעור על ת"ע 25057-05-12 1. ד' ע' 2. ד' ע' 3. ז' ע' 4. ש' ע' 5. ת' ע' ע"י ב"כ עוה"ד ש.הורוביץ ושות' ועוה"ד יוסף מנדלסון ושות' נגד המשיבה בערעור על ת"ע 25057-05-12 המערער בערעור על תמ"ש 25161-06-12 המשיבה בערעור על תמ"ש 25161-06-12 משיבים פורמאליים ל' ע' ע"י ב"כ עוה"ד ד"ר א.קלגסבלד ושות' ועו"ד אפי פרי ד' ע' ע"י ב"כ עוה"ד ש.הורוביץ ושות' ועוה"ד יוסף מנדלסון ושות' נגד ל' ע' ע"י ב"כ עוה"ד ד"ר א.קלגסבלד ושות' ועו"ד אפי פרי ר' ע' ע"י ב"כ עוה"ד גולדפרב זליגמן ושות' ועוה"ד א' זינגר ושות' מנהלי העיזבון הזמניים – עזבון המנוח י' ע' ז"ל עו"ד צבי ואפרת ע"י ב"כ עוה"ד גורניצקי ושות' עו"ד ראובן בכר ע"י ב"כ פישר בכר חן וול אוריון ושות'

פסק דין

השופט שאול שוחט:

--- סוף עמוד 2 ---

"... בעניינה של הורשה (ודומה לה מתנה) המצווה הוא לעצמו: רצונו – ורצונו בלבד – הוא שיכריע. אכן, בכל שאר ענפי המשפט שהזכרנו יש זיקת גומלין – אם תרצה: מגע ומשא, במובנו הרחב של המושג – בין שניים (או יותר): כך בחוזים, כך בעשיית עושר-ולא-במשפט, כך בנזיקין וכך במשפט העונשין. ואילו במשפט הצוואות המצווה הוא לעצמו: הוא לא הישלה איש ואיש לא הסתמך – ולא רשאי היה להסתמך – על מעשה – צוואה שיעשה; הוא לא הזיק לאיש; אין הוא מחזיק תחת ידו רכושו של הזולת; והרי רצונו – ורצונו בלבד – הוא שיכריע"

(ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 722).

המצווה, אותו זכרו לברכה, שהינו נוכח-נפקד בהליך המשפטי בו נבחנת תקפותה של צוואתו האחרונה, הוא הלקוח האמיתי של בית המשפט "ורצונו – רצונו בלבד – הוא שיכריע".

1. בפסק דינו נושא הערעור שלפניי קבע בית משפט קמא, כי צוואתו של המצווה י' ע' (להלן: "המנוח"), מיום 2.11.08, משקפת את רצונו החופשי והורה על קיומה (ת"ע 25057-05-12). לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהונח לפני בית משפט קמא ונתתי דעתי למכלול טענותיהם של הצדדים באתי לידי מסקנה כי אכן כך הם פני הדברים.

2. בתוך כך אמליץ לחבריי להרכב לדחות גם את הערעור על קביעתו הנוספת של בית משפט קמא במסגרת פסק דינו, לפיה יש לדחות את תביעת בנו של המנוח למתן צו הצהרתי לפיו זכאי הוא לקבל מאחותו (בתו של המנוח) מחצית ממניותיו של המנוח בחברות ע' נכסים, אותן ירשה בשלמות מכוח הצוואה שקוימה, וממילא את עתירתו להורות לה לעשות כן (תמ"ש 25161-06-12).

ולפסק הדין בהרחבה.

הצוואה

3. ביום 17.4.08 חתם המנוח י' ל' (להלן: "המנוח") על צוואה. בצוואה זו (להלן: "צוואת אפריל 2008") הצהיר המנוח, כי כוונתו מאז ומתמיד הייתה והינה כי כל מניותיו ב"חברות ע' נכסים" יהיו בידי שני ילדיו, ד' ו-ל', המערער 1 והמשיבה (להלן: "המערער"; "המשיבה" בהתאמה) וכי מניותיו אלה לא יועברו לבעלותו של אדם אחר כלשהו לאחר מותו זולת הם או זולת תאגידים הנמצאים בשליטתם המלאה. עוד הצהיר, כי כוונתו האמורה באה לידי ביטוי גם בתקנוני החברות בהם נקבע במפורש, כי המניות שבבעלותו יקבלו תוקף לאחר מותו רק עם הגיעם לידי ילדיו

--- סוף עמוד 3 ---

או ילדיהם וכי אם, מסיבה כלשהי, עם פטירתו, יגיעו מניותיו לידי אדם אחר כלשהו הן תהיינה חסרות ערך ותוקף ויראו את ילדיו, לכל דבר ועניין, כאילו הגיעו המניות לידיהם.