67. לא יכול להיות חולק כי פניית וואן פויינט לגב' פיטון נעשתה בהמשך ישיר לעבודתה אצל אליעם והעובדה שוואן פיוינט ידעה לפנות לגב' פיטון מעידה כי היא ידעה שגב' פיטון ממשיכה לעבוד באותו התחום בחברה אחרת. יתרה מזו, אין ספק כי וואן פוינט לא היתה מעבירה את החומר לגב' פיטון לולא הסדירה את נושא התגמול עם בנקסטקול קודם לכן.
68. מר כהן העיד כי לאחר שניתן צו המניעה שוחח עם מר אריק נציג חברת וואן-פוינט ואריק סיפר לו שמר שמלה פנה אליו על מנת לעבוד איתו (עמ' 52 ש' 32 –עמ' 53 ש' 1 לפרוטוקול). על פי דבריו, בשלב זה אריק רצה לנהל משא ומתן היות שלא התאפשר לו לעבוד עם בנקסטקול אך המו"מ לא צלח (עמ' 52 ש' 16-17; עמ' 54 ש' 18-20 לפרוטוקול).
69. מהתמונה הכוללת שהוצגה בפני שוכנעתי כי לא זו בלבד שהנתבעים הודיעו לאקטאוס ולוואן-פוינט על סיום עבודתם אלא שהם פעלו להמשך העבודה עימם במסגרת החברה החדשה שאליה עברו ואף דאגו ליצור בסיס להמשך העבודה באופן שוטף.
ד. חובת תום לב וחובת האמון - האם הופרו?
70. ביום 13.6.18 פנתה התובעת למר שמלה באמצעות בא כוחה ודרשה ממנו לחדול ממעשי שידול לקוחות והעברתם מאליעם לחברת בנקסטקול. ביום 17.6.18 נשלחו מכתבי אזהרה לגב' פיטון ולגב' גולדברג (נספחים טו' ו-יז' לכתב התביעה).
71. כאמור, דרישתה הראשונה של התובעת היתה להורות על הגבלת התקשרותם של הנתבעים עם לקוחותיה. בפרשת צ'ק פוינט, קבע בית הדין הארצי באילו נסיבות ניתן להגביל, במסגרת חוזה עבודה, את עיסוקו של אדם. נסיבות אלה כוללות עניינים הנוגעים לזכויות מעין קנייניות של המעסיק כגון קיומו של סוד מסחרי, השקעה והכשרה מיוחדת שניתנה לעובד על ידי המעסיק ותמורה שקיבל העובד כנגד הסכמתו להגבלת העיסוק וכן מכח עקרונות בסיסיים של התנהלות תום לב וקיומם של חובות אמון ונאמנות. וכך נקבע בפרשת צ'ק פוינט:
"... בטרם יגביל בית-הדין את עיסוקו של העובד, עליו לבחון את הנסיבות שלהלן:
(א) סוד מסחרי: ...
(ב) הכשרה מיוחדת: ...
(ג) תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק: ....
(ד) חובת תום-הלב וחובת האמון: יש ליתן משקל לתום-לבם של העובד ו/או המעסיק החדש. בין עובד לבין מעביד קיימים יחסי אמון. חובת האמון שחב עובד כלפי מעבידו מטילה עליו נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום-לב. דוגמה להפרת חובת האמון היא התקשרות עובד בזמן עבודתו עם אנשים אחרים כדי להעתיק את תהליך הייצור של מעסיקו (ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשיית שוקולד וסוכריות בע"מ ואח' נ' סרנגה ואח').
בהקשר זה נציין, כי חובות האמון המוטלות על בעלי תפקידים בכירים רחבות יותר בהשוואה לעובדים זוטרים יותר. מחובת האמון המוטלת על עובד נגזרות חובות רבות, שרובן מתייחסות לפרק הזמן בו מתקיימים יחסי עובד-מעביד. עם זאת, חובת האמון מתקיימת גם בתום יחסי העבודה, ובדרך כלל קשורה לנושא התחרות של העובד עם מעסיקו הקודם (ראה ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח').
באשר לשלושת הנסיבות האחרונות, כאשר הן אינן מוגנות בחוק כלשהו, בית-הדין יגביל את חופש העיסוק של עובד, רק אם קיימת תניית הגבלת עיסוק בחוזה העבודה שנחתם בין העובד לבין מעסיקו הקודם. יש לציין, כי החובה לנהוג בתום-לב וחובות האמון חלות על העובד אף ללא תניה חוזית מפורשת" (הדגשה שלי –י.א.ש).
72. בפרשת עמיחי נקבע כי נקודת המוצא בהליך שעניינו הגבלת חופש העיסוק היא כי שלילה בפועל או הגבלה של האפשרות לעסוק בעבודה או במשלח-יד מהווה פגיעה בחופש העיסוק, אשר מהווה זכות יסוד של הפרט (ע"ע 292/99 עמיחי - חברת יוסי גולדהמר בע"מ, פד"ע לה 204 (17.7.00); להלן: פרשת עמיחי). ואכן, פסקת ההגבלה מתירה פגיעה בחופש העיסוק ואולם מתירה פגיעה זו רק באמצעות חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו (סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק). כמו כן, ניתן לאזן זכות יסוד זו אל מול כל זכות יסוד אחרת.
73. אשר לזכותו של אדם להתפטר מעבודתו נקבע כי:
"ראש וראשון נקדים ונאמר, כי זכותו של אדם בישראל לעבוד וכחלק מהותי הימנה קמה אף זכותו להתפטר. אלה הן זכויות יסוד חברתיות ובסיסיות הנגזרות מהזכות החוקתית לאוטונומיה אישית של העובד ומן הזכות לכבוד והמעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק. לפיכך, אין מונעים מאדם להתפטר ולסיים את יחסי העבודה בינו לבין המעסיק.
עמד על כך בית המשפט העליון משכבר הימים בפרשת אלקו מפי השופט ברנזון:
'אין מחלוקת לגביי העקרונות המשפטיים החלים על התפטרות של עובד: זוהי זכות הנתונה אישית לעובד. זכות שאינה ניתנת לערעור, באשר אין אוכפים יחסי עובד ומעביד.'
והוסיף והטעים השופט שמגר באותה פרשה:
'זכות ההתפטרות מן העבודה, הינה זכותו של העובד לפרוק מעצמו עולו של הקשר החוזי אותו כרת עם המעביד, היא מחירויות היסוד של הפרט ואין לשללה או להגבילה, כל עוד לא נקבע בדבר חקיקה אחרת...'" (סק"כ 722-09-11 מדינת ישראל - ההסתדרות הרפואית בישראל, סעיף 25 לחוות דעת הנשיאה דאז ארד, 4.9.2011; ראו גם 14501-12-11 אינטל אלקטרוניקה בע"מ - אלכסנדרה מרסון, 21.12.2011; להלן: פרשת מרסון).
74. יודגש כי זכות העובד להתפטר, אינה שוללת את זכותו של המעסיק להגן על קניינו ובתוך כך לדרוש את הגבלת עיסוקו של העובד כאשר מתקיימות הנסיבות המצדיקות זאת. עוד יצוין, כי לצד הנפגע מהפרת ההסכם עומדות תרופות שונות ובהן תביעה לפיצויים שנגרמו כתוצאה מהפרת התחייבויות העובד.
75. בענייננו, מצאתי כי הנתבעות 2-3 חתמו על הסכם סודיות לתקופה של שנה. הסכם זה לא כלל הגבלת עיסוק אלא אך שימוש במידע שהגיע לנתבעות 2-3 במסגרת עבודתן. אמנם הסכם סודיות של מר שמלה לא הוצג בפני אך מר שמלה הודה כי הוא היה אחראי על החתמת העובדים על התחייבות שכזו ומדין קל וחומר יש להחיל זאת גם עליו. יתרה מכך, בפרשת הדקה ה-90 נקבע:
"יחסי העבודה כיחסי שיתוף מתמשכים, דורשים מידה מוגברת של אמון, נאמנות, הגינות ותום לב בתקופת קיומם, ולאחר סיומם. חובות הנאמנות ותום הלב החלות על העובד הן חובות עצמאיות שקיומן אינו תלוי בתניה חוזית מפורשת בין הצדדים ... כאשר מדובר בעובד בכיר, מוטלות עליו חובות אמון ונאמנות מוגברות כלפי מעסיקו (פרשת הדקה ה-90; פרשת צ'ק פוינט)
76. עמדת התובעת אינה כנגד פנייתם של הנתבעים לעבודה בחברה הנותנת שירות דומה והיא אף לא מבקשת את הגבלת עיסוקם בתחום. כל טענתה היא כנגד גזילת לקוחותיה, דהיינו, התובעת אינה מבקשת להגביל את עיסוקם של הנתבעים אלא רק למנוע את העברת לקוחותיה אליהם.
77. באשר לחובת האמון - קבע בית המשפט העליון בפרשת ורגוס:
"יש לתת את הדעת לאינטרס הציבורי להצבת נורמה של התנהגות המאופיינת בהגינות ובתום לב. בעיקרון, מחייב איזון כזה כי עובד שפרש ממקום העבודה, ישמור על הסודות המסחריים של מעבידו הקודם, יקיים את חובת האמון שלו כלפיו ולא יתעשר על חשבונו שלא כדין" (ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ נ' כרמקס בע"מ, (14.4.97)).
בפרשת גירית, הוסיף בית הדין הארצי וקבע כי בשל ייחודו של חוזה העבודה כחוזה יחס מתמשך, חוזה לשיתוף פעולה המושתת על יחסי אמון ועל חובת נאמנות החלה על הצדדים לו, יש לתת משקל הולם לשיקולים של הגינות, נאמנות ותום לב, כאשר הפרה של חובות אלה יש בה משום פגיעה באינטרס הציבור ובתקנת הציבור אשר אין להתירה. הובהר כי הפרת חובות אלה, אף מקום שבו לא קיימת תנייה חוזית של הגבלת עיסוק, מהווה בסיס להגבלת העיסוק במקרים המצדיקים זאת (ע"ע 189/03 גירית בע"מ - מרדכי אביב, (18.12.03); כן ראו: ע"ע 62/08 הדקה ה-90, (27.12.09); ע"ע 1828-10-11 ורד זפרן גני - האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל" (28.11.12)).
ובפרשת הארה שבה נדונה פעילותם של המשיבים להקמת חברה מתחרה בעת שעבדו אצל המערערת, תוך התקשרות עם לקוחותיה, והגם שלא נמצא קשר סיבתי ישיר בין פעולות העובדים לכך שהלקוחות לא המשיכו להתקשר עם החברה, נקבע כי פעילותם זו מהווה הפרה של חובות תום הלב והנאמנות שחבו המשיבים כלפי המערערת. וכך נקבע:
"אף אם אין מקום לראות במשיב 1 עובד 'בכיר', אין בכך כדי להפחית מחובות האמון הבסיסיות שאותן חב עובד למעבידו, וחובות אלה מוטלות על כל עובד מעצם קיומם של יחסי העבודה המקימים חובות תום לב ונאמנות מוגברים" (ע"ע 1688-11-11 הארה תוכניות העשרה בע"מ - אליעזר פיין (4.12.12), הדגשה שלי – י.א.ש; וראו שם גם את עמדת המשפט העברי המחמירה אף יותר בחובת הנאמנות של עובד למעסיקו).
בפרשת קנאטרי פלורס נקבע לעניין חובות תום הלב וחובת נאמנות שחב עובד למעסיקו גם לאחר סיום יחסי עובד-מעסיק:
"חובת תום הלב המוטלת על עובד במסגרת יחסי העבודה נקבעה בשורה של פסקי דין ומקורה בניסיון ליצור מערכת חברתית ועסקית המושתתת על יחסים הוגנים וכללי תחרות אשר בבסיסם יושרה אשר מאפשרת קיומה של חברה שבה "אדם לאדם - אדם" (ע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז(1) 533 (1982)). מכח חובה זו מוטלות על העובד חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות. חובה זו אינה נגזרת מהוראותיו של חוק ספציפי אלא מנורמות התנהגות הנפרשות על פני מערכת יחסי עובד-מעסיק המוטלות על כל עובד וביתר שאת על עובד בכיר" (ע"ע 35403-12-11 קאנטרי פלורס - נחמני (29.11.16); הדגשה שלי – י.א.ש.).
78. מהדברים שהובאו בפני ונפרשו בהרחבה בפסק דין זה שוכנעתי כי הנתבעים ובראשם מר שמלה פעלו במכוון תוך הפרת חובת האמון לגזילת לקוחות התובעת בתכנון מראש ותוך שימוש במידע שעמד לשימושם במסגרת עבודתם אצל התובעת והעולה כדי מידע סודי. יודגש, כי אין מדובר במידע שהוא מסוג הכישורים הנרכשים והוא נחלתו ומיומנותו של העובד עצמו אלא במידע הנוגע ללקוחות ספציפיים, להתנהלות מולם, לתמורה המתקבלת ולאופן הפעולה המותאמת לאותם לקוחות. יתרה מזו, הנתבעים פעלו תוך העלמת האמת מהתובעת וגם כאשר פנתה אליהם, בחרו לכזב בה. בהתנהלותם זו הפרו הנתבעים את חובת האמון המוטלת עליהם וגרמו נזק לתובעת.
ה. הפיצוי
79. התובעת עותרת לפיצוי בשני מישורים. נזק ממוני בגין הנזקים הישירים שנגרמו לה ונזק לא ממוני בגין הפרות החוק וחובות הנתבעים כלפיה.
80. אשר לנזק הממוני - התובעת הציגה חוות דעת רואה חשבון מומחה שממנו היא מבקשת ללמוד על הפסדיה. כעולה מהעדויות, במהלך השנה עזבו את התובעת לקוחות נוספים וכפי שציינו הצדדים בתחום זה ישנה תחלופה מסוימת. מכאן, כי למעט הלקוחות שהוכח בבירור שהנתבעים פעלו להעברתם לחברת בנקסטקול (אקטאוס וואן פוינט), לא הוכיחה התובעת נזק ישיר.
81. מחוות הדעת שהוצגה מטעם רואה החשבון עולה שציין כי המחזור הממוצע משתי החברות עומד על כ-120,007 אירו לשנה וכי בניכוי בשיעור 65% ממחזור זה (שחושב כעלות 3.5 עובדים שעבדו עם לקוחות אלה), היינו הסך של 66,833 אירו, עומד אובדן רווחים שנתי על הסך של 53,174 אירו. כעולה מהראיות שהוצגו, במסגרת ההסכמות שאליהן הגיעה בנקסטקול עם אקטאוס ווואן פוינט, היתה בנקסטקול אמורה לקבל סך של 9,700 אירו לחודש (סעיף 27 לתצהיר גב' מרדג'י; נספחים ג-ד לתצהירה), שהם 116,400 אירו לשנה.
הנתבעים טענו כי לחוות הדעת לא צורף דו"ח רווח והפסד ועל כן לא ניתן להסתמך עליו. לא מצאתי לקבל טענה זו. משהעיד רו"ח מזרחי כי חוות הדעת מהווה סיכום על חומר חשבונאי שהובא בפניו ומשהנתונים שהוצגו אינם שונים בהרבה מהנתונים שהציגה בנקסטקול, לא מצאתי כי טענות התובעת לענין הכנסותיה משתי החברות נסתרו. כך גם לא מצאתי כי הנתבעים סתרו את שיעור ההוצאות שיש להפחית מהמחזור השנתי. על כן, לא מצאתי שלא לקבל את גרסת התובעת בענין זה.
82. במהלך הדיון נעשה נסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה אשר תאפשר את המשך העבודה של הלקוחות עם אחד מהם על מנת להקטין את הנזק ואולם נסיון זה לא צלח. משחובת הסודיות המוטלת על הנתבעים עמדה על שנה הרי שמצאתי לחייב את מר שמלה ובנקסטקול ביחד ולחוד בפיצוי הנזק הממוני לתקופה של שנה ובסך כולל של 53,174 אירו שהם 220,730 ₪ (שער היורו ביום 7.9.18 (יום הגשת התביעה) לפי בנק ישראל הוא 4.1511 ₪). סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.9.18 ועד לתשלום המלא בפועל.
83. אשר לנזק הלא הממוני – משפעלו הנתבעים בחוסר תום לב, במודע ובמכוון לגזילת לקוחות התובעת תוך הפרת חובות האמון המוטלות עליהן ותוך שימוש במידע עסקי בר הגנה של התובעת, ועל רקע עדויותיהם הלא מהימנות, מצאתי כי יש לחייבם בפיצוי בגין הפרות אלה.
זאת ועוד, ביום 16.10.18 ניתן צו מניעה זמני אשר בעיקרו אסר על הנתבעים עצמם או באמצעות צד ג' מטעמם, ליתן שירותים ללקוחות התובעת ו/או לעשות שימוש במידע המסחרי ו/או העסקי ו/או הסודי שלה. על אף הוראות צו זה פעל מר שמלה בהתממות באמצעות הנתבעת 4 (שהצו הופנה גם כלפיה) להמשך ההתקשרות עם אטקאוס ווואן פוינט.
84. משכל אחד מהנתבעים עוול באופן שונה, בבואי להטיל פיצוי מצאתי כי יש להתחשב במידת בכירותם ובמידת תרומתם לפגיעה בתובעת. משכך, הנני מחייבת כל אחד מהנתבעים בנפרד כמפורט להלן:
• מר שמלה יישא בתשלום פיצוי בסך של 80,000 ₪;
• גב' גולדברג תישא בתשלום פיצוי בשיעור של 30,000 ₪;
• גב' פיטון תישא בתשלום פיצוי בשיעור של 20,000 ₪
• חברת בנקסטקול אשר מצאתי כי שימשה כסות למר שמלה, פעלה בניגוד לצו הזמני שניתן וזאת בידיעה ברורה שהיה עליה להמנע מהמשך ההתקשרות עם לקוחות התובעת. במעשיה אלה היא סייעה בידי מר שמלה לעקוף את הוראות הצו הזמני. משכך, יעמוד הפיצוי שאותו היא חייבת לשלם לתובעת על הסך של 80,000 ₪.