פסק-דין
השופט ד' מינץ:
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) בת"פ 13761-07-17 מיום 30.7.2018 ומיום 14.8.2018, בגדרם הורשע המערער בעבירה של מרמה הפרת אמונים בתאגיד והושת עליו עונש של 8 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 150,000 ש"ח.
הרקע לערעור
1. נגד המערער, ששימש כחבר הוועד הארצי של עובדי בנק דיסקונט (להלן: הוועד ו-הבנק בהתאמה) והיה אחראי על הקשר עם ספקים שנתנו שירותים לעובדי הבנק, הוגש כתב אישום במסגרתו נטען כי ניצל את מעמדו בבנק והתנה שוחד בעד פעולה הקשורה במילוי תפקידו ובכך הפר אמונים אגב תפקידו באופן הפוגע בבנק.
2. על פי עובדות כתב האישום, עובר לשנת 2003 עבד המערער כסוכן ביטוח. במסגרת עבודתו התקשר, בין היתר, עם חברת הביטוח מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: מנורה) ומכר פוליסות ביטוח שלה בתמורה לקבלת עמלות שונות. לאחר שהפסיק לעבוד כסוכן ביטוח, נדרש להחזיר חלק מסכומי העמלות שניתנו לו בעודף, וכתוצאה מכך צבר חוב אשר נכון לשנת 2016 עמד על סך של כ-310,000 ש"ח (להלן: החוב). בשל החוב, פתחה מנורה בהליכי הוצאה לפועל נגד המערער.
3. בשנת 2007 החל המערער לעבוד בבנק דיסקונט ובחודש מרץ 2016 נבחר כחבר בוועד. הוא מונה לתפקיד מרכז פעולות הוועד ועמד בראש ועדת הביטוח שהקים הוועד. עם כניסתו לתפקיד, החל הוועד בבחינת ההתקשרויות של הוועד שקדם לו עם ספקים שונים. במהלך חודש אפריל 2016 החל המערער בקשרי עבודה עם מר דוד רוזנברג, מנכ"ל סוכנות הביטוח "מרוז" אשר נתנה שירותים שונים לעובדי הבנק במשך קרוב לשלושה עשורים (להלן: המתלונן). השירותים לעובדי הבנק היוו כ-30% מעסקיו של המתלונן והתשלום בגינם עמד על מספר מיליוני שקלים בכל שנה.
4. על פי כתב האישום, המערער ניצל את מעמדו בבנק ויכולת השפעתו על המשך ההתקשרות עם המתלונן והתנה את המשך ההתקשרות בכך שהמתלונן יישא בתשלום החוב למנורה. בעקבות כך, פנה המתלונן אל נציגי מנורה והתעניין בהסדר לגבי תשלום חובו של המערער. בהמשך, בתחילת חודש פברואר 2017 העביר המערער לחתימת המתלונן הסכם לסילוק החוב על-פיו הוא מתחייב לשאת בתשלומו בסכום של 196,000 ש"ח, לאחר שמנורה ויתרה על ריביות והפרשי הצמדה שצבר החוב (להלן: ההסכם). ביום 13.2.2017 הגיש המתלונן תלונה במשטרה נגד המערער ובהנחייתה נפגש עם המתלונן וחתם בנוכחותו על ההסכם.
בגין המעשים המפורטים יוחסו למערער עבירות של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 בצירוף סעיף 294(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ומרמה והפרת אמונים בתאגיד לפי סעיף 425 לחוק העונשין.
תמצית הכרעת הדין וגזר הדין
5. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מעבירת השוחד והרשיע אותו בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. בית המשפט סקר באריכות את הראיות שהוצגו לפניו וקבע כי קיים קושי בקבלת מי מגרסאות המתלונן והמערער כאשר שתיהן לא הותירו עליו רושם מהימן. נקבע כי אימוץ גרסתו של המתלונן על ידי המשיבה, לפיה המערער הציב כתנאי להמשך התקשרות הוועד עם המתלונן את תשלום חובו, הביא לשלילת כיווני חקירה נוספים וקיים ספק ממשי האם אכן הציב המערער תנאי זה או שמא היה הדבר ביוזמת המתלונן. במסגרת זו ציין בית המשפט מספר מחדלי חקירה כגון: היעדר תיעוד חזותי של חקירות המערער; תיעוד לקוי של העימות שנערך בין המערער לבין המתלונן; היעדר חקירה של מעורבים נוספים. לאור האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי קיים ספק סביר באשר להתקיימות יסודות העבירה של התניית שוחד וזיכה את המערער מאישום זה.
6. מנגד, נקבע כי נוכח העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת, לפיהן ביום 15.2.2017 חתם המערער על הסכם הקובע כי סוכנות מרוז, אשר התמודדה באותה עת ב"מכרז" לאספקת שירותי ביטוח עבור עובדי הבנק, תשלם את חובו האישי למנורה, עולה כי המערער פעל בניגוד עניינים מובהק בין ענייניו האישיים ובין תפקידו בבנק. בית המשפט קבע כי ניתן ללמוד על דרך ההיקש מחובת האמונים של נושא משרה בחברה, הקבועה בסעיף 254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) האוסרת על נושא משרה בחברה לפעול בניגוד עניינים לעניין עבירת המרמה והפרת אמונים הקבועה בסעיף 425 לחוק העונשין. יתר על כן, בעוד שחוק החברות קובע שורה של אמצעים בהם ניתן לנקוט נגד מפר חובת האמונים, במקרים הקשים של הפרת אמונים יש להחיל את הדין הפלילי. עוד ציין בית המשפט כי חוק החברות מאפשר להכשיר עסקה שבניגוד עניינים המיטיבה עם החברה, כגון עסקאות עם בעלי עניין, בהליך מיוחד, אלא שקשה לראות מצב שבו עסקה פרטית בין חבר ועד עובדים ובין ספק שירותים תיטיב עם העובדים וממילא תיטיב עם החברה. בהגיעו למסקנה זו קבע בית המשפט כי יש לאסור כליל על קיום עסקאות פרטיות בין חברי ועד לבין ספקים ונותני שירותים, למעט במקרים שבהם העסקה נעשית בתנאי שוק ומוצעת באותם תנאים לכלל העובדים.
7. בית המשפט עמד על כוח הקנייה הרב אשר עומד לרשותם של ועדי עובדים גדולים, המאפשר להם לקבל שירותים ומוצרים שונים בהנחות משמעותיות וציין כי על חבר ועד להעדיף את המוצרים הניתנים באיכות הטובה ביותר ובמחיר הזול ביותר לטובת העובדים אותם נבחר לייצג. עריכת עסקאות פרטיות עם ספק מוצרים או שירותים לעובדים מהווה ניגוד עניינים מהותי וניצול כוחו של חבר ועד על מנת לקבל טובות הנאה פרטיות, אשר עולה כדי הפרת אמונים בתאגיד. במקרה זה היה במעשי המערער כדי להביא לפגיעה באמון שרוחשים עובדי הבנק לחברי הוועד, באופן הפוגע במעמדו של הוועד בעיני הבנק. אובדן אמון זה אף הביא לפגיעה בבנק עצמו. לפיכך, המערער הורשע כאמור בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד.
8. בגזר דינו עמד בית המשפט על הקושי בקביעת עונשו של המערער, נוכח העובדה כי במקרה זה פורשה לראשונה עבירת הפרת אמונים בתאגיד בעניינו של חבר ועד בשל קיומה של עסקה פרטית. לאחר שעמד על הערכים בהם פגע המערער – פגיעה כלכלית או תדמיתית בתאגיד וכן פגיעה בעבודה המאורגנת ובאמון העובדים בה – ועל נסיבות ביצוע העבירה ובהן חלקו של המתלונן בחתימת ההסכם וציין את תקדימיות הכרעת הדין, קבע בית המשפט כי יש להעמיד את מתחם העונש ההולם על הטווח שבין מאסר על תנאי וקנס לבין שנת מאסר לריצוי בפועל. כמו כן, גובה הקנס הועמד על הטווח שבין 75,300 ש"ח לבין 400,000 ש"ח.
9. בית המשפט המחוזי עמד על הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, וביניהן העובדה כי המערער פעל לצורך בצע כסף בשעה שאין מחלוקת כי מצבו הכלכלי באותה העת היה טוב והיה ביכולתו לעמוד בתשלום החוב למנורה. כמו כן ציין בית המשפט כנסיבות לקולא כי המערער הושעה מעבודתו וקרוב לוודאי כי לאחר הרשעתו לא יוכל לשוב לעבודתו בבנק או בתחומים הנוגעים לבנקאות ולביטוח בהם התמחה. בית המשפט התחשב גם בכך שהמערער נעדר כל עבר פלילי ושהתנהגות רשויות אכיפת החוק בעת החקירה לוותה במחדלים רבים. לאור האמור, ובעיקר בשל ההיבט התקדימי בהכרעת הדין ובשל מחדלי החקירה שפורטו, קבע בית המשפט כי אין למצות את הדין עם המערער ואין להחמיר עמו. על כן, גזר בית המשפט על המערער את העונשים שפורטו לעיל.
מכאן לערעור שלפנינו, הנסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.
טענות הצדדים
10. לטענת המערער, מדובר בהכרעת דין תקדימית בעלת השלכות רוחב מבחינה משפטית, חברתית וציבורית. לראשונה נקבע כי עצם קיומה של עסקה פרטית בין ספק שירותים לבין חבר ועד עובדים מהווה ניגוד עניינים העולה לכדי הפרת אמונים בתאגיד, כאשר לדידו מדובר לכל היותר בעבירת משמעת.
11. המערער חזר על גרסתו שהציג לפני בית המשפט המחוזי, לפיה הוא נפל קורבן לתלונת מתלונן זדוני ומתוחכם אשר חשש כי פעולות המערער יביאו לפגיעה משמעותית בהכנסותיו ולסיום התקשרותו כמבטח הבלעדי של עובדי הבנק. לטענתו, המתלונן הציע כי ירכוש את תיק הביטוח שלו וזאת בשל עניינו ברשימת הלקוחות בתיק. המערער שב וטען כי לתיק הביטוח היה ערך כלכלי רב עבור סוכנות ביטוח כגון זו שבבעלות המתלונן. לטענת המערער, מחדלי החקירה עליהם הצביע בית המשפט המחוזי תוך הבעת ביקורת על התנהלות היחידה החוקרת וניהול ההליך כולו, אשר הביאו לזיכויו מעבירת שוחד, צריכים להשליך גם על הרשעתו בעבירת המרמה והפרת אמונים.
12. עוד נטען כי גם אם היה במעשיו ניגוד עניינים, הרי שלא נובע מכך כי מדובר בהפרת אמונים. אדרבה, לאורך כל שדירת הראיות שנפרשה בהכרעת הדין, ניכר כי המערער פעל ללא לאות לטובת עובדי הבנק. בית המשפט המחוזי אף האריך בדבר פעולתו החיובית לטובת עובדי הבנק, ושיבח את האופן בו ניהל משא ומתן עם מספר רב של גורמים על מנת להוזיל את עלות שירותי הביטוח הניתנים לעובדי הבנק.
13. המערער טען כאמור גם נגד חומרת העונש שהוטל עליו, ובפרט על רכיב הקנס שבו. לדבריו, מדובר בעונש בלתי מידתי במקום שבו לא קיים טווח ענישה מוסכם. בית המשפט היה ער לכך ואף התייחס בגזר הדין לחשש כי ככל הנראה המערער יאבד את מקור פרנסתו, אך חרף זאת הטיל עליו קנס כספי כבד. לאור כל האמור טען המערער כי יש להקל בעונשו ולהפחית את הקנס או לבטלו כליל.
14. מנגד, לטענת המשיבה, קביעות בית המשפט המחוזי כי המערער פעל בניגוד עניינים מהותי מעוגנות היטב בחומר הראיות ואין מקום להתערב בהן. לשיטתה, בדין קבע בית המשפט כי ההסכם בין המערער לבין המתלונן היה חריג. ההסכם אותו העביר המערער למתלונן כלל רק את כיסוי חובו של המערער למנורה ולא התייחס כלל לרכישת תיק הביטוח. כמו כן, בהסכם צוין כי כל העמלות העתידות להגיע מפוליסות הביטוח יועברו ישירות לחברת מנורה ולא למתלונן. גם בחקירתו התקשה המערער להסביר על אודות ההיגיון המסחרי בכיסוי החוב וברכישת תיק הביטוח.
15. המערער פעל בניגוד עניינים חד ומובהק בשעה שמחד גיסא היה אחראי על בחינת המשך ההתקשרות העסקית של עובדי הבנק עם המתלונן ומאידך גיסא ערך עמו עסקה פרטית בשווי של 196,000 ש"ח לטובתו האישית. בהקשר זה ציינה המשיבה כי תפקידו של המערער בוועדת הביטוח היה דומיננטי והוא זה שהוביל את המגעים עם המציעים השונים. המשיבה אף ציינה כי התנהלותו של המערער מול המתלונן הייתה חשאית ובמסגרתה עשה שימוש בשמות קוד, דבר המעיד על כך שידע כי מדובר בעסקה בלתי כשרה. בעשותו כן, פגע המערער בטוהר המידות ולוּ היו מעשיו נחשפים בזמן אמת, הייתה נגרמת פגיעה מהותית וקשה באמון עובדי הבנק, בחברי הוועד ובאמון הציבור בתאגיד.
16. באשר לתקדימיות ההרשעה, נטען כי עוצמת ניגוד העניינים בה פעל המערער הייתה גבוהה ומובהקת ועל כן הרשעתו עונה על הכללים הרגילים שנקבעו בפסיקה לבחינת התקיימות יסודות העבירה של הפרת אמונים. כמו כן, עבירת הפרת האמונים הינה עבירת "מסגרת" הכוללת מגוון רחב של התנהגויות ומן ההכרח הוא שבכל פעם בו תיושם העבירה על מצב עובדתי שלא עמד בעבר במבחן, יהיה מדובר בתקדים.
17. באשר לחומרת העונש, המשיבה אף סברה כי בית המשפט המחוזי שגה עת קבע כי בשל הרשעתו התקדימית של המערער אין מקום למצות עמו את הדין (על אף שיצוין כי המשיבה בחרה שלא להגיש מצדה ערעור על גזר הדין). לשיטתה, גובהו של הקנס שהושת על המערער אינו מגיע לכדי מלוא טובת ההנאה שאמור היה לקבל אלמלא פנה המתלונן אל המשטרה ועל כן אין מדובר בעונש חמור כלל ביחס לחומרת המעשים בהם הורשע.
דיון והכרעה
18. המערער הורשע כאמור בעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 425 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי קבע כי עריכת עסקה פרטית על ידי חבר ועד עם ספק מוצרים ושירותים הנבחר על ידי הוועד עבור העובדים, או משתתף ב"מכרז" לצורך כך, מהווה עבירה פלילית. נקבע כי מדובר בעסקה חריגה – החורגת מגדרי עסקה הנערכת במהלך העסקים הרגיל ובתנאי שוק המוצעת לכלל העובדים. בכך, קבע בית המשפט, פעל המערער בניגוד עניינים העולה כדי הפרת אמונים בתאגיד. במרכזו של הערעור ניצבת אפוא השאלה האם ניגוד העניינים במקרה זה – הבא לידי ביטוי באמצעות עריכת אותה עסקה חריגה – עולה כדי הפרת אמונים, לעניין סעיף 425 לחוק העונשין.
סעיף 425 לחוק העונשין – כללי
19. סעיף 425 לחוק העונשין קובע כדלקמן:
"מנהל, מנהל עסקים או עובד אחר של התאגיד, או כונס נכסים, מפרק עסקים, מפרק עסקים זמני, מנהל נכסים או מנהל מיוחד של תאגיד, אשר נהג אגב מילוי תפקידו במרמה או בהפרת אמונים הפוגעת בתאגיד, דינו – מאסר שלוש שנים."
למרות שהלשון הפשוטה של הסעיף מובילה למסקנה שמדובר בעבירה תוצאתית ("במרמה או בהפרת אמונים הפוגעת בתאגיד"), נפסק זה מכבר כי מדובר בעבירה התנהגותית, שהיסוד הנפשי הנדרש בה הוא מודעות למרמה או לעובדה שפעולות הנאשם מהוות הפרת אמונים ולכך שקיימת אפשרות כי פעולות אלה יביאו לפגיעה בתאגיד. זאת אף אם המניע למעשים היה טהור (יעקב קדמי על הדין בפלילים: חוק העונשין חלק שני 1123-1120 (התשע"ג); ע"פ 4603/17 אדרי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (16.7.2019) (להלן: עניין אדרי); ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 559 (1992) (להלן: עניין ברזל); ע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 92, 142 (1992)).
20. המושג "הפרת אמונים" אינו מוגדר בחוק העונשין. עיון בפסיקתו של בית משפט זה מגלה שהדיון ביסודות העבירה התמקד בעיקר ב"פגיעה בתאגיד" ולא ב"הפרת אמונים הפוגעת בתאגיד". במסגרת זו שהותוותה די נהיר כי מעמדו, תפקידו ובכירותו של עובד (או מנהל) יצוק תוכן שונה להיקף חובת האמונים שהוא חב בה לתאגיד ומכאן להיקף הפרתה. חובת האמונים החלה על "מנהל" או "מנהל עסקים" המחזיקים בידיהם סמכויות ובידם היכולת להשפיע על התאגיד אינה דומה לחובת האמונים של "עובד אחר" של התאגיד הנעדר סמכויות והשפעה על מהלכי התאגיד.
21. ואכן, השימוש הנפוץ בגדרי סעיף 425 לחוק העונשין נעשה בקשר להפרת אמון שהתבצעה על ידי מנהלי חברה – נושאי משרה ודירקטורים בה (ראו לעניין תחולת הסעיף על דירקטורים: ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקאות 195-189 (31.12.2008) (להלן: עניין הורוביץ); ע"פ 677/14 דנקנר נ' מדינת ישראל, פסקה נ"א (17.7.2014) (להלן: עניין דנקנר)). במסגרת זו, בית המשפט מיקד את הדיון בקיומה של הפרת אמונים בפגיעה בערכים המוגנים העומדים ביסוד העבירה הבאים להבטיח את תפקודם הנאות של מנהלי התאגיד. בתוך כך צוינו הבטחת תפקודם הנאות של מנהלי התאגיד והעדפתו של האינטרס התאגידי על פני האינטרס האישי של המנהלים, מניעת שחיתות בקרב מנהלים, ביסוס אמון בעלי המניות במנהלים והגנה על התאגיד מפני מעילה באמון זה (עניין דנקנר, פסקה נ"ב; עניין הורוביץ, פסקאות 236-235; עניין אדרי, פסקה 16 לפסק דינה של השופטת י' וילנר).
22. נראה כי בראש ובראשונה ביקש הסעיף להגביר את אחריותם של מנהלי החברות ובעלי תפקידים בכירים בה. כך גם בעניין הורוביץ, עמד בית המשפט על הרקע ההיסטורי לסעיף, כאשר צוין כי בהצעת החוק המקורית (הצעת החוק לתיקון פקודת החברות (מס' 13), התשל"ב-1971) אשר במסגרתה הוצע להוסיף את סעיף 9ג לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), התשכ"ג-1963, נוסח הסעיף באופן הבא: "חבר דירקטוריון או מנהל עסקים של חברה המנצל ידיעה שבידו לטובתו האישית או לטובת אדם זולת החברה, דינו – מאסר שנה או קנס 20,000 לירות". במהלך הדיונים שהתקיימו בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת הושמעו עמדות על פיהן יש מקום להחיל את הסעיף גם על עובדים בכירים ועל עובדים בכלל. כך למשל, הובאה הדוגמה של "גזבר החברה" אשר אינו צריך להיות פטור מעונש אם הפר אמונים (פרוטוקול ישיבה מס' 43 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-8, 7-5 (9.12.1974); פרוטוקול ישיבה מס' 44 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-8, 2 (11.12.1974)). בהתאמה, בנוסחו שהתקבל לבסוף, הוחלו הוראות הסעיף, בין היתר, על "מנהל, מנהל עסקים או עובד אחר של התאגיד...".
במהלך הדיונים במליאת הכנסת בטרם אישור הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית, תיאר חבר הכנסת ד"ר זרח ורהפטיג, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, את הרקע לשינוי:
"הצעת החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) (תיקון מס' 3), התשל"ב-1975, באה להבהיר ולהגביר אחריותם של מנהלי חברות ועובדיהן האחראים. גידולן והתרחבות עסקיהן של החברות דורשים הגברת האחריות של המנהלים כדי לחזק אמון הציבור בעל המניות והמשקיעים בחברה. הוועדה הכניסה כמה שינויים חשובים בהצעת הממשלה. בין השאר, הרחבנו את חלותו של החוק המוצע על כל תאגיד, כי אין הבדל מהותי בין אחריותו של מנהל חברה או מנהל תאגיד. בשני המקרים חברי אותו גוף והציבור הרחב סומכים בהכרח על המנהל, ישרו וכשרו... הרחבנו והחלנו אותה גם על עובד אחר, כי כל עובד בעמדה אחראית שבחברה ובתאגיד יכול על-ידי אי מילוי תפקידו לגרום לחברה נזקים גדולים ולפעמים גם להרס החברה" (ד"כ 73, 2005 (התשל"ה) (ההדגשה אינה במקור – ד.מ.)).
הסעיף מבקש אפוא ללכוד את המועל באמון התאגיד, מבלי שיוכל נאשם להתחמק מאימת הדין רק בשל הגדרת תפקידו.
23. בכל מקרה, תהא הגדרתה של "הפרת האמונים" אשר תהא, בענייננו בית המשפט המחוזי, כמו גם הצדדים לדיון שלפנינו, מיקדו את טענותיהם בעניין פעולתו של המערער בניגוד עניינים המהווה הפרת אמונים. כפי שנפסק זה מכבר, המאפיין מצב של ניגוד עניינים הוא הימצאותו של עובד במצב שבו קיים ניגוד בין האינטרס שעליו הוא מופקד לבין אינטרס אחר (ראו למשל: אהרן ברק "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד" משפטים י 11, 13 (התש"ם)). ויש הרואים באיסור ניגוד העניינים אחד מהרכיבים המשמעותיים ביותר לעניין תוכנה של "חובת האמונים" (עמיר ליכט דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי, 33-32, 145 (2013) (להלן: ליכט, דיני אמונאות); רות פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב "דבר העורכים – חובות אמון בדין הישראלי" חובות אמון בדין הישראלי 9, 10 (רות פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב עורכים, 2016)). לפיכך בענייננו ניתן להתמקד רק בהיבט זה של הפרת האמונים ולהותיר את תיחום המושג בכללותו לעת מצוא.
ניגוד עניינים והפרת אמונים
24. הדיון בפסיקה בקשר לניגוד עניינים המהווה הפרת אמונים לפי סעיף 425 לחוק העונשין, נסמך ברובו על הדיון בעניין סעיף 284 לחוק העונשין, וכך גם נהג בית המשפט המחוזי בענייננו. סעיף זה, המקביל לעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, מגדיר את עבירת המרמה והפרת אמונים של עובד ציבור באופן הבא: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים". בפסיקת בית משפט זה הובהר זה מכבר כי לא בכל המצבים שבהם נמצא כי אכן פעל בעל תפקיד בניגוד עניינים, הדבר ייחשב כעבירה פלילית. "חלקם של המצבים נתפס כ'פגם אסתטי' גרידא, שאינו הפרה של איסור משפטי" (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385, 416 (2004) (להלן: דנ"פ שבס)), כאשר "לא כל מצב של ניגוד עניינים, אף אם יש בו פסול מבחינה מינהלית או מבחינה מוסרית, מוביל בהכרח לעבירה פלילית" (ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן עטר, פ"ד נג(4) 695, 700 (1999); ראו גם: ע"פ 846/12 ויטה נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (19.6.2013) (להלן: עניין ויטה)). בדנ"פ שבס גם הובהר לגבי עובדי ציבור, כי רק כאשר ניגוד עניינים מביא לפגיעה מהותית באינטרס המוגן על ידי האיסור הפלילי של הפרת אמונים, הדבר עולה כדי איסור פלילי (עמ' 418-417). באותו עניין גם נקבע כי עוצמת הפגיעה באינטרס המוגן נבחנת בהתחשב בעוצמת ניגוד העניינים, מידת הסטייה מהשורה ובהתחשב בבכירות מעמדו של עובד הציבור (עמ' 422-420).
25. לא כל פעילות של עובד ציבור בניגוד עניינים נחשבת אפוא כעבירה פלילית, ובוודאי שלא כל פעילות בניגוד עניינים בקשר לתאגיד תיחשב ככזה. משמדובר על הפרת אמונים בדרך של פעילות בניגוד עניינים, נראה כי יש גם ליתן את הדעת להבדלים בין אופיו של הכלל בדבר האיסור להימצא בניגוד עניינים בשירות הציבורי לעומת האופן שבו הוא עוצב במשפט הפרטי.
26. רבות דובר על חשיבותו של הכלל בדבר האיסור להימצא בניגוד עניינים במסגרת השירות הציבורי וזאת כנגזרת מחובת הנאמנות של איש ציבור כלפי הציבור (ראו למשל: דנ"פ שבס, עמ' 415; בג"ץ 531/79 סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה נ' מועצת עיריית פתח תקווה, פ"ד לד(2) 566, 570 (1980) (להלן: עניין סיעת הליכוד); בג"ץ 6499/99 המפד"ל – המפלגה הדתית הלאומית נ' הרב בן עזרא, פ"ד נג(5) 606 (1999); עע"מ 4011/05 דגש סחר חוץ (ספנות) בע"מ נ' רשות הנמלים (חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ), פסקה 38 (11.2.2008)). מניעת ניגוד עניינים היא מרכיב משמעותי מאוד במינהל הציבורי, לשם שמירה על טוהר המידות ומניעת שחיתות (ראו למשל: עע"מ 6570/14 ברוך אביסרור חבר מועצת העיר מגדל העמק נ' גלם, פסקה י"א (24.3.2015)). בעניין סיעת הליכוד אף הובהר כי איסור ניגוד העניינים נתפס כאחד מכללי הצדק הטבעיים, וככזה, הוא חל במשפט הציבורי אף בהיעדר התייחסות מפורשת בחקיקה (עמ' 572).
27. ברם, בעוד שתחולתו של הכלל במשפט המנהלי היא גורפת, הרי שבמשפט הפרטי יש מקום לבדוק בכל מקרה בהתחשב בנסיבותיו אם הכלל חל, ובאיזה אופן הוא חל (בג"ץ 2074/95 אגודת טכנאי השיניים בישראל נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד נג(3) 451, 462 (1999); ראו גם: יצחק זמיר "ניגוד עניינים בשירות הציבורי" ניגוד עניינים במרחב הציבורי: משפט, תרבות, אתיקה, פוליטיקה 225, 292-290 (2009); טנה שפניץ ניגוד עניינים במגזר הציבורי למעשה ולהלכה, 63 (2013)).
[עוד ראוי לציין בהקשר זה, במאמר מוסגר, כי לעובדי המדינה נקבע דין משמעתי ייחודי, המוסדר בחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. באמצעות הדין המשמעתי של עובדי המדינה ניתן לטפל במקרים של הפרת חובת אמונים של עובדי ציבור שהם עובדי מדינה שאינה עולה כדי עבירה פלילית. לדין המשמעתי, כמובן, אין מקבילה עבור הציבור הרחב, לגביהם הברירה היא דיכוטומית בין העמדה לדין לבין אי-העמדה לדין.]
28. אם כן, בעוד שעל עובד ציבור חל באופן גורף האיסור לפעול בניגוד עניינים, הרי שלא קיים איסור דומה וגורף על עובד בתאגיד. טווח המצבים שבהם פעילות בניגוד עניינים תיחשב כהפרת אמונים במובן הפלילי יהיה רחב יותר כשמדובר בעבירת הפרת אמונים של עובד ציבור (לפי סעיף 284 לחוק העונשין), לעומת טווח המצבים שבהם פעילות בניגוד עניינים תעלה כהפרה של עבירת הפרת האמונים בקשר לתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין).
29. בהיעדר הוראה מפורשת העוסקת באיסור החל על עובד תאגיד, שאיננו עובד ציבור, להימצא בניגוד עניינים, בית המשפט המחוזי נעזר בענייננו בהוראות חוק החברות על מנת ללמוד על האיסור להימצא בניגוד עניינים כחלק מחובת האמונים אותה נושא עובד חברה גם במישור הפלילי. עם זאת, כבר עתה נציין כי היקש מהגדרות חובות האמונים במשפט האזרחי לצורך קביעת גדריה של עבירת הפרת האמונים הקבועה בסעיף 425 לחוק העונשין, צריך להיעשות בזהירות. זאת, בשל כך שדיני חברות והמשפט הפלילי הם תחומי משפט שונים הנשענים על רציונלים שונים (השוו: ע"פ 5823/14 שופרסל בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה ל"ו (10.8.2015)).
30. נקודת המוצא לדיון היא כי כאשר קיים מונח הזהה בדין האזרחי ובדין הפלילי, יש מקום להנחה מסוימת כי יש לפרש את אותו הביטוי בחוקים שונים באופן הרמוני (ראו למשל לעניין המונח "נושא משרה": ע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל (12.1.2016) (להלן: עניין הבי); וראו גם: יובל קרניאל הפרת אמונים בתאגיד במשפט האזרחי והפלילי, עמ' 170-168 (2001) (להלן: קרניאל, הפרת אמונים בתאגיד)). זאת כאשר הוראות חוק כלליות עשויות לשמש קו מנחה, במידה מסוימת, לבחינת הפרת נורמה פלילית (ראו גם למשל, לעניין הגדרת "עניין אישי" בחוק החברות: ע"פ 3891/04 ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(1) 294, 336 (2005)). עם זאת, אין משמעות הדבר כי תמיד תהא אחידות באופן שבו יתפרש המונח בתחומי משפט שונים, וממילא גם אין משמעות הדבר כי רף האחריות יהיה זהה – בהתחשב בשינויים המחויבים בין הדין הפלילי לבין הדין האזרחי ובעקרונות ובאינטרסים המוגנים על ידי כל אחת מהמערכות (עניין הבי, פסקאות 172-170). כך למשל, נקבע לגבי קביעת קיומה של רשלנות בפלילים, כי מידת הרשלנות הדרושה לצורך הרשעה גבוהה מזו הנדרשת במשפט האזרחי (ע"פ 385/89 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1 (1991); רע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (8.7.2010); רע"פ 9188/06 עדי נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (5.7.2010)). זאת כאשר "אין לגלוש מתחום האחריות האזרחית אל מישור האחריות הפלילית על השלכותיה הקשות, אלא אם כן טובת החברה ושלום הציבור מחייבים זאת, בשל רמת האחריות הגבוהה" (עניין אבנת, עמ' 12; וראו גם בהקשר זה: מרדכי קרמניצר "על הרשלנות בפלילים יסוד נפשי, יסוד עובדתי או שניהם גם יחד" משפטים כד 71, 76-74 (1994)). כמו כן, גם כאשר קיימים מונחים זהים בדין הכללי ובסעיפי חוק עונשיים, אין צורך להוכיח את התקיימות יסודות ההוראה "המקבילה" במשפט האזרחי לצורך הרשעה בפלילים (ראו גם למשל, לעניין עבירת קשירת הקשר בחוק העונשין: ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 33 (2002); ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (20.12.2000); ע"פ 6928/17 מדינת ישראל נ' אסרף, פסקה 2 לפסק דיני (16.8.2018)).
נבחן אפוא את הממשק בין הדין הפלילי – זה המוגדר בסעיף 425 לחוק העונשין לבין הדין האזרחי – זה המוגדר בסעיף 254 לחוק החברות, בענייננו.
סעיף 254 לחוק החברות
31. סעיף 254 לחוק החברות מגדיר את חובות האמונים של נושא משרה בחברה באופן הבא:
(א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה –
(1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;...
על פניו, הסעיף מגדיר את חובת האמונים של נושא משרה בחברה, ואינו מגדיר חובת אמונים של בעלי תפקידים אחרים בחברה. על פי חוק החברות, על בעלי המניות, אשר פועלים לטובת מימוש האינטרסים שלהם כבעלי הון בחברה, מוטלת חובת "תום הלב" בלבד (סעיף 192(א)), בעוד שבעלי השליטה בחברה חבים בחובת הגינות (סעיף 193(א)(1)) שהיא מחמירה מחובת תום הלב, אך מקלה מחובת האמונים בה חבים נושאי משרה בחברה (ע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ (28.12.2016); יוסף גרוס חוק החברות 338-323 (מהדורה חמישית, 2016) (להלן: גרוס, חוק החברות); יוסף גרוס דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי 261-260 (מהדורה חמישית, 2018); ראו גם: ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253 (1984) (להלן: עניין קוסוי), בקשר לחובת אמונים בה חב בעל שליטה המוכר את מניותיו). הנחת היסוד היא כי נושאי משרה חבים בחובת האמון הגבוהה ביותר, כאשר ביסודה של חובת האמונים, התחייבותם כלפי החברה כי האינטרס העליון אשר ינחה אותם בפעילותם יהיה טובת החברה (גרוס, חוק החברות, עמ' 588). נקודת המוצא היא כי נושא משרה בחברה מרכז בידיו כוח רב, כאשר חובת האמונים גובשה כחלק ממערכת הדינים אשר נועדה לרסן כוח זה (ליכט, דיני אמונאות, עמ' 33-32, 145; ראו גם בפסיקה לפני חקיקת חוק החברות: עניין קוסוי, עמ' 279-278; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 334-333 (2003)). לחובת האמונים אותה חב נושא המשרה ייתכנו מובנים שונים אשר ייקבעו על פי נסיבות העניין ובהתחשב באופי המשרה (עניין קוסוי, עמ' 285). האיסור הכללי על פעולה שיש בה ניגוד עניינים מוגדר בקשר ישיר לחובת האמונים של נושא משרה (אם כי מנגנונים ספציפיים נוספים אשר נועדו למנוע ניגוד עניינים חלים על גורמים נוספים בחברה, ראו למשל: סעיפים 270 ו-275 לחוק החברות)).
32. אם כן, אף כי סעיף 254 לחוק החברות מגדיר במפורש פעילות בניגוד עניינים ככזו אשר מהווה הפרה של "חובת אמונים לחברה", לא ניתן להתעלם מכך שהסעיף מעצב באופן מדוקדק את חובת האמונים של נושא משרה בחברה ובהתחשב במרכיבים הייחודים של מי אשר נושא בתפקיד משמעותי בחברה. מכאן כי אף אם היינו מבקשים להקיש מהאופן שבו עוצב המושג "חובת אמונים" בחוק החברות לעניין "מרמה והפרת אמונים" בחוק העונשין, וגם זאת בזהירות המתחייבת ובהתחשב בכך שרף האחריות עדיין עשוי להיות שונה כאמור, הרי שלא היה בכך כדי לסייע לתחימת גבולותיה של ההתנהגות האסורה בענייננו. משאין מדובר בענייננו בנושא משרה בחברה, החובה להימנע מלפעול בניגוד עניינים המוגדרת כחלק מחובת האמונים של נושא משרה, אין בה כדי ללמד על גבולות איסור ה"מרמה והפרת אמונים" בעניינו של עובד החברה, בוודאי עובד שאינו בכיר.
[במאמר מוסגר יוער כי בענייננו מדובר בפעילות בניגוד עניינים בין עניינו של המערער לבין עניינם של העובדים ולא בקשר לפעילות עסקית של החברה. כך שגם אם מדובר היה בנושא משרה בחברה, הרי שקיים ספק בקשר לגדריה של חובת האמונים של נושא משרה בחברה בפעילותו כלפי עובדי החברה. כך למשל, בעניין קוסוי שאלה זו הועלתה מבלי שנדרש להכריע בה ("למי חב המנהל חובת אמון? האם חלה חובה זו כלפי החברה בלבד, או שמא חב המנהל אמון גם לבעלי המניות, לעובדים ואולי אף לאחרים הקשורים לחברה?" (עניין קוסוי, עמ' 280); ראו גם: עמיר ליכט "תכליות החברה" משפט ועסקים א 173, 185-183 (2004)). ובמקרה אחר, נמנע בית משפט זה מלהרחיב את חובת האמונים של נושא משרה גם כלפי נושי החברה (ע"א 10568/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד שחר הררי, מפרק החברה ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ (בפירוק), פ"ד נח(5) 673, 679 (2004); דנ"א 5286/04 עו"ד שחר הררי, מפרק החברה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (24.1.2006))].
33. לסיכום עד כה יש לומר כי לעניין האיסור להימצא בניגוד עניינים, קיים קושי להקיש בין דינו של "עובד ציבור" לפי סעיף 284 לחוק העונשין ובין דינו של "נושא משרה" לפי סעיף 254 לחוק החברות, לבין דינו של "עובד רגיל" בחברה. על כן, בבואנו לתור אחר היקף חובת האמונים החלה על עובד "רגיל" בחברה במסגרת סעיף 425 לחוק העונשין, עלינו להיזהר מלהטיל על אותו עובד את החובות המוגברות החלות על עובד ציבור ועל נושא משרה כאמור. במסגרת זו בענייננו, יש גם להתחשב בעובדה שהמערער מילא במסגרת תפקידו בבנק כעובד "רגיל" תפקיד נוסף כחבר ועד העובדים והנפקויות הנובעות מכך, אם בכלל.
סעיף 425 לחוק העונשין – אמות המידה
34. כאמור לעיל, את האיסור הפלילי יש לפרש באופן שבו גבולותיו יגדרו התנהגות פסולה הפוגעת פגיעה ממשית בערך החברתי המוגן (עניין הורוביץ, פסקה 271). בנושא הפרת אמונים בתאגיד, בעניין דנקנר צוין זה מכבר כי:
" ...על התביעה הכללית לפעול בזהירות ביחס לעבירה זו, ולברור בקפדנות ... באילו נסיבות ראוי להגיש לגביה כתבי אישום. הטעם לעבירה הוא, כי בעולם כלכלי שבו פוטנציאל לכסף גדול עלול לעוור עיני פקחים, והיו דברים מעולם, צריך שיהא כלי ראוי לשימוש במקרים המתאימים. בין אמות המידה לכך יהיו כמובן הנזק שנגרם או עלול להיגרם לתאגיד, אך גם מיהותו של תאגיד, גודלו, משקלו במשק ובכירותו של החשוד" (פסקה נ"ה).
דברים אלה, באשר לזהירות הנדרשת ביחס להרשעה בעבירת המרמה והפרת אמונים, המחייבת בחינה קפדנית של המקרים בהם ניתן להרשיע בה, נאמרו כאמור בעניין נושא משרה, והם נכונים על דרך הקל וחומר כאשר מדובר בעובד "רגיל" כבענייננו. אמות המידה פורטו כמצוטט לעיל בקצרה בעניין דנקנר, ונרחיב כעת בעניינן. אמות המידה האמורות מבוססות במידה רבה על אמות המידה שהוזכרו לעניין סעיף 284 לחוק העונשין, שעניינו מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור. זאת כאשר בעניין דנקנר הובהר כי כאשר עסקינן בתאגיד המספק שירות לציבור, יש מקום להחיל כלפיו את הנורמות הפרשניות הנהוגות ביחס לסעיף 284, ובכלל זה את מימד החומרה המיוחס לעבירה זו, על דרך ההיקש ותוך הבאת כלל נסיבות העניין בחשבון (פסקה ס'). עם זאת, כאמור לעיל, יש להקיש בזהירות רבה מהנורמות הפרשניות הנהוגות ביחס לסעיף 284 – ובמיוחד בהתייחס למימד החומרה שהתעצב בהתייחס לעבירה לפי סעיף זה – בוודאי כשמדובר בעובד "רגיל" (וזאת בשונה מנסיבות עניין דנקנר, שם דובר במי שכיהן בתפקיד בכיר בחברה) וב"הפרת אמונים" בדרך של פעילות בניגוד עניינים, וזאת בשים לב להבדלים עליהם עמדנו לעיל בין דינו של עובד ציבור לבין דינו של עובד זוטר בחברה. יובהר עוד כי אין מדובר ברשימה סגורה, ובוודאי שלא ניתן להגדיר מראש את קשת המצבים הנכנסים בגדרה של עבירה זו, אלא רק לשרטט טווח של שיקולים אשר יש להתאים לנסיבות כל מקרה ומקרה:
(א) הנזק שנגרם או עלול להיגרם לתאגיד ובאמון הציבור בו - ניתן למנות במסגרת זו את ההדים שיכולים להיות למעשה, את האופן שבו הוא עלול להיתפס בעיני הציבור ובעיני ציבור המשקיעים, בהתחשב בין היתר בהיקפם של המעשים, חומרתם ובתדירותם. לא הרי מעשה בודד כהרי פעילות שיטתית ומתמשכת. עם זאת, לעתים מעשה חמור עומד לבדו, ולעתים הפגיעה נובעת רק ממשקלם המצטבר של מספר מקרים יחדיו (ראו למשל בקשר לעובדי ציבור: ע"פ 4985/13 חבר נ' מדינת ישראל, פסקאות 89-87 (20.8.2014) (להלן: עניין חבר)).
בהקשר זה יצוין כי אין חולק כי פגיעה כספית-ממונית ישירה בתאגיד מהווה "פגיעה" בו (וראו גם גישה לפיה יש לתחום את גבולות העבירה רק לפגיעה מסוג זה: קרניאל, הפרת אמונים בתאגיד, עמ' 113). ברם, בפסיקה פורשה אופייה של הפגיעה הנדרשת בתאגיד באופן רחב יותר:
"כבר נקבע לא אחת, כי הפגיעה, שמדובר בה בעבירה של הפרת אמונים, אם כלפי הציבור ואם כלפי התאגיד, איננה דווקא פגיעה, המוצאת ביטויה בהפסד ממון. הפגיעה יכול שתמצא את ביטויה בשלילת עובדות מחברי התאגיד, בהצגת עובדות המעוותות את המצב הנכון של התאגיד ובערעור תדמיתו של התאגיד ומידת הרצינות שהציבור ירחש אליו" (ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 715 (1983)).
עם זאת, בפסיקה מאוחרת יותר הובהר כי גם אם הפגיעה אינה חייבת לשאת אופי כספי דווקא, הרי שאין די בפגיעה בתדמית התאגיד כדי למלא אחרי הדרישה של "פגיעה" בתאגיד, אם זו אינה טומנת בחובה פגיעה נוספת בו (ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663, 697 (1991); ראו גם: עניין הורוביץ, פסקה 238). כאשר מדובר בתאגיד המספק שירות לציבור, הלכה הפסיקה כברת דרך נוספת בהבהירה כי די בפגיעה בתדמיתו הציבורית של תאגיד מעין זה וכתוצאה מכך באמון הציבור בתאגיד, שכן "...חיוניות השירות הופכת את אמון הציבור בתאגיד לערך הראוי להגנה עצמאית, כפי שהגנה זו ניתנת לגופים ציבוריים" (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 556 (1997) (להלן: עניין מרקדו); וראו גם: עניין אדרי, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת י' וילנר; עניין חבר, פסקה 89; עניין דנקנר, פסקאות נ"ט ו-ס"ה).
(ב) מאפייניו של התאגיד – גודלו של התאגיד, מידת ההשפעה שיש לו על הציבור ועל המשק בכללותם, והיכן ניתן למקמו על פני הציר שבין גוף "פרטי" לבין "ציבורי" (בהתחשב בין היתר בסמכויות המוקנות לו, אופי השירות אותו הוא מספק, מידת התחרות הקיימת בינו לבין גופים אחרים וכיו"ב).
(ג) מעמדו של העובד בתאגיד – אמנם, מכוח הסעיף ניתן להרשיע גם עובד בכיר וגם עובד זוטר (עניין הורוביץ, פסקה 191). עם זאת, כפי שצוין לעיל, הפסיקה הצביעה על הערכים החברתיים המוגנים העומדים בבסיס הסעיף ככאלה המתייחסים לפעילותם של מנהלים בחברה, וגם ההיסטוריה החקיקתית מצביעה על מגמה דומה. כאמור לעיל, בכירותו של עובד עשויה לעצב באופן שונה את מידת האמון שהוא חב כלפי החברה, כאשר ככל שמדובר בעובד שתפקידו בכיר יותר, כך גדל החשש שהפגיעה בתאגיד תהיה גדולה יותר (השוו בקשר לעבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין: דנ"פ שבס, פסקה 53 לפסק דינו של הנשיא א' ברק; עניין ויטה, פסקה 72; ע"פ 8080/12 מדינת ישראל נ' אולמרט, פסקה 154 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (28.9.2016)). כמו כן, כאמור לעיל, במיוחד כאשר מדובר בפעילות ב"ניגוד עניינים", יש מקום להבחין בין עובד זוטר בחברה לבין מנהל בה. לגבי מנהל בתאגיד, בעבר נפסק זה מכבר כי בעל תפקיד מסוג זה המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים מפר את חובת האמונים שלו לתאגיד (עניין דנקנר, פסקה ס"ג; עניין אדרי, פסקה 16 לפסק דינה של השופטת י' וילנר; עניין ברזל, עמ' 573). לעומת זאת, פעילות בניגוד עניינים אשר מבוצעת על ידי עובד זוטר אשר אין לו השפעה רבה על מהלכי החברה צריכה להיות משמעותית ובעלת השלכות כדי שתעלה לכדי "הפרת אמונים" המהווה עבירה פלילית. יש גם מקום להבחנה בין חבר ועד לבין יו"ר ועד בהתחשב במידת ההשפעה שיש לאותו ועד על התאגיד ועל הציבור בכללותו (השוו: ע"פ 3817/18 מדינת ישראל נ' חסן, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ג' קרא (3.12.2019) (להלן: עניין חסן)).
(ד) מידת הסטייה מהשורה – בקשר לעבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין בעניין עובדי ציבור, צוין כי ככל שמתקיימת סטייה מהשורה, היינו שהמעשים נעשו בניגוד לכללים ולהוראות החלים על עובדי ציבור, הרי שיש בכך כדי להשפיע על עוצמת הפגיעה באינטרס המוגן (דנ"פ שבס, פסקה 52 לפסק דינו של הנשיא א' ברק; ראו גם: עניין ויטה, פסקה 27; ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל, פסקאות 53 ו-64 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (11.12.2016) (להלן: עניין בר)). מטבע הדברים, שיקול זה רלוונטי בעיקר כאשר מדובר בעובדי ציבור, עליהם חלות נורמות רבות וכללי התנהגות רבים. עם זאת, גם בעניינו של מי שאינו עובד ציבור, בקשר לעבירה לפי סעיף 425 לחוק העונשין, יש ליתן משקל למידת הסטייה מהשורה, אם ישנה, במובן זה של סטייה מהכללים החלים על אותו עובד במסגרת התפקידים שהוטלו עליו בתאגיד. בהקשר זה, נכונים גם הדברים שנאמרו בעניין עובד ציבור: "לא הרי סטייה חמורה מהשורה כהרי סטייה קלה מהשורה; לא הרי סטייה נמשכת כהרי סטייה חד-פעמית" (דנ"פ שבס, שם).
מן הכלל אל הפרט
35. בהתחשב בכל האמור לעיל ובנסיבות מקרה זה, האם ניתן לומר כי בענייננו מתקיימים יסודות העבירה? סבורני שהתשובה לכך היא שלילית. הקביעה בדבר ניגוד עניינים המהווה הפרת אמונים מתייחסת לעסקה הפרטית שערך המערער עם ספק מוצרים ושירותים שהשתתף ב"מכרז" לצורך אספקת שירותים על ידי הוועד עבור עובדי הבנק. גם אם מדובר בהתנהלות אשר אינה ראויה, לא ניתן לומר כי במעשיו חצה המערער את רף האחריות הפלילית החלה עליו. אינני סובר, וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, כי די בהקשר זה בכך שמדובר ב"עסקה חריגה" החורגת מגדרי עסקה הנערכת במהלך העסקים הרגיל ובתנאי שוק המוצעת לכלל העובדים.
36. ראשית, יש לחדד כי בענייננו המערער לא פעל כלל בניגוד עניינים בין אינטרס מובהק של הבנק לבין עניינו האישי, אלא בניגוד עניינים בין טובתו האישית לבין "טובת העובדים" בקשר להטבות מסוימות, אם בכלל. מכאן נשאלת השאלה, האם עצם ההימצאות בניגוד עניינים בין האינטרס האישי של המערער לבין האינטרס של העובדים בחברה, יכולה להיחשב כניגוד עניינים לעניין אינטרס החברה? לצורך דיון בשאלה זו ניתן להידרש בזהירות להוראות חוק החברות העוסקות בתכלית החברה.
"תכלית החברה" מוגדרת בסעיף 11 לחוק החברות באופן הבא: "לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור...". על פי הסעיף האמור, תכלית החברה הינה להביא להשאת רווחיה, בהתבסס על שיקולים עסקיים. אמנם, הסעיף מאפשר לחברה לפעול גם לקיום האינטרסים של מי שאינם בעלי מניותיה – אלו אשר נמנים על מעגל זיקות רחב יותר, כאשר הסעיף נותן ביטוי מסוים לתפיסה על פיה על החברה להתחשב גם בציפיותיהם הלגיטימיות של גורמים נוספים עמם באה החברה במגע מעבר לבעלי מניותיה (ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פסקה 18 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (21.1.2009) (להלן: עניין אפרוחי הצפון); גרוס, חוק החברות, עמ' 127). זאת נוכח אופיו הדואלי של התאגיד העסקי, המודרך על ידי שיקולים עסקיים, אך מחוייב גם לחובות הגינות ותום לב ביחסיו עם הקבוצות השונות עמן הוא בא במגע במסגרת פעילותו העסקית – עובדים, נושים והציבור כולו (עניין אפרוחי הצפון, שם; ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד ברק אבוקרט – מפרק, פסקה 39 (18.11.2010)). עם זאת, קשה למצוא בסעיף עוגן לקיומה של זכות משפטית כללית שהאינטרסים של קהל מסוים יישקלו במסגרת פעילותה של חברה (ראו גם: שטרן, תכלית החברה העסקית, עמ' 379).
יש להבחין גם בהיררכיה המפורשת והברורה שיוצר הסעיף – התכלית היא השאת רווחים. שיקולים עסקיים הם אלה המנחים את פעילותה (ע"א 276/09 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 21 (2.1.2011)), כאשר במסגרת השיקולים השונים "ניתן להביא בחשבון" מעגל זיקות נוסף. לאור לשון מפורשת זו, היו שפרשו את סעיף 11 באופן שבו ניתן לשקול את עניינם של הקהלים השונים הנמנים בסעיף – ובכלל זה עובדי החברה – רק כאשר הוא אינו מתנגש עם המטרה של השאת רווחי החברה (ראו: גרוס, חוק החברות, עמ' 128; זוהר גושן "מבט ביקורתי על חוק החברות החדש: תכלית החברה, הצעות רכש והתובענה הייצוגית" משפטים לב 381, 393-391 (2002); אירית חביב סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש כרך ב 71 (2007); וראו גם גישה אחרת: עמירם גיל "דיני התאגידים כמסגרת לייצוג עובדים" עיוני משפט ל 575, 598-596 (2008); עלי בוקשפן "על חברה וחברה, ועל מעמדו של סעיף 11 לחוק החברות במשפט הישראלי" משפט ועסקים א 229, 262 (2004)).
מכאן אפוא משתמע כי האינטרסים המרכזיים עליהם מצביע חוק החברות בקשר לתכליות החברה, הם אינטרסים הקשורים להשאת רווחים ולקידום פעילותה העסקית. ככל שמדובר באינטרסים של מעגלי זיקות נוספות לחברה (וביניהם עובדי החברה), לא ניתן לומר כי כל פגיעה פוטנציאלית בהם מהווה פגיעה באינטרס החברה. על כן, ובהתחשב ברף האחריות הנדרש להרשעה בפלילים כפי שפורט לעיל, במצב שבו פעילות עובד, גם עובד המכהן בוועד העובדים של החברה, לא מביאה לפגיעה משמעותית בעובדי החברה אשר מובילה בתורה לפגיעה בחברה עצמה (או למצער בתדמית החברה או אמון הציבור בה כאשר מדובר בחברה המספקת שירות לציבור), פגיעה זו לא תחצה את רף האחריות הפלילית. במקרה זה, בהתחשב באופיים של המעשים, לפעילות בניגוד עניינים בקשר להטבות כלכליות מסוימות בלבד שהמערער התמנה להשיג בעבור העובדים, קשה לראות בפעילותו משום "ניגוד עניינים" בין טובתו האישית לבין טובת החברה. לא מדובר במצב שבו הפעילות בניגוד עניינים חתרה תחת אינטרס החברה.
ויודגש, אין צורך להוכיח שניגוד העניינים יצא "מן הכוח אל הפועל". שכן במצב של ניגוד עניינים חמור בין אינטרס אישי לבין אינטרס החברה די בעצם ההימצאות בניגוד העניינים כדי לפגוע בחברה או באמון הציבור בה (ראו גם, למשל: עניין דנקנר, פסקה ס"ה). אלא שבענייננו לא ניתן לומר כי המערער פעל בניגוד עניינים כלשהו בין אינטרס אישי שלו לבין אינטרס של החברה, במובן זה שניגוד העניינים עשוי היה להביא לפגיעה בחברה עצמה, ולא במעגל הזיקות הסובב אותה בלבד.
37. שנית, גם אם היינו בוחנים את "ניגוד העניינים" במבט רחב, בהתייחס לניגוד האינטרסים שנוצר בינו לבין עובדי החברה – אין מדובר בניגוד עניינים העולה כדי פגיעה ממשית בערך המוגן העומד ביסוד העבירה כאמור. זאת בהתחשב בין היתר בקריטריונים שפורטו לעיל – התחשבות בנזק שנגרם או שעלול היה להיגרם לחברה; במאפייני החברה; במעמדו של המערער; ובמידת הסטייה מהשורה של מעשיו. בהקשר זה, כאמור לעיל, לא למותר לחזור ולציין כי מעמדו, תפקידו ובכירותו של עובד (או מנהל) עשויים לעצב באופן שונה את מידת האמון שהוא חב כלפי החברה ומכאן גם את המידה שבה פעילות בניגוד עניינים תהווה הפרה של חובה זו.
38. מדובר בענייננו כאמור בעובד בנק, אשר לא שימש בתפקיד בכיר בחברה. אין לקבל את טענת המשיבה כי אין מדובר בעובד זוטר, נוכח העובדה שהוא נתפס בקרב חברי הוועד כבעל "סמכות מקצועית". אין ספק כי המערער לא נשא תפקיד בכיר בחברה, וגם אם היה לו מעמד בקרב חברי הוועד, אין בכך כדי להצביע על בכירות מעמדו בכל הנוגע לפעילות התאגידית. אף כי המערער שימש כמתאם הפעולות בוועד הארצי של עובדי הבנק, המעשים שביצע במסגרת תפקיד זה, גם אם ניתן לומר שהם "במסגרת מילוי תפקידו", אינם מצויים בליבת הפעילות התאגידית ומכוח ניצול מעמדו של המערער בפעילות התאגידית. זאת ועוד, הקשר עם המתלונן היה חד-פעמי במהותו, גם אם נמשך שבעה חודשים, כאשר היקפם של המעשים הוא שולי מאוד ביחס לפעילותה של החברה. בנוסף, לא ניתן לומר כי נגרם נזק או שעלול היה להיגרם נזק לעובדים ברמה העולה כדי פגיעה בחברה, אף לא במובן זה שאמון הציבור בתאגיד נפגע כתוצאה ממעשי המערער. לא ניתן לומר כי מעצם כך שחבר ועד מעורב במעשה של ניגוד עניינים כגון זה, הדבר עשוי לגרום לירידת האמון בבנק אצל משקיעים או אצל גורמי חוץ שונים.
ענייננו רחוק מאוד מטווח המקרים שבהם בעלי תפקיד – עובדים, מנהלים או דירקטורים – הורשעו בעבר בעבירות מרמה והפרת אמונים בתאגיד בשל ניגוד עניינים ברור וחמור בין אינטרס אישי שהיה להם לבין אינטרס החברה (השוו, למשל: עניין ברזל; עניין מרקדו; עניין אדרי; עניין דנקנר; עניין חבר, פסקה 89; עניין חסן במסגרתו הורשע לאחרונה יו"ר ועד, מהוועדים החזקים במדינה, במרמה והפרת אמונים בתאגיד, בגין ניגוד עניינים חמור, וזאת במקביל להרשעתו בעבירה של מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור).
39. אכן, יש להבחין בין פעילות בניגוד עניינים אשר יש בה "ריח רע", לבין פעילות בניגוד עניינים העולה כדי איסור פלילי, שיש בה "פן מחמיר נוסף". על מנת להרשיע עובד חברה בפלילים לפי הוראת סעיף 425 לחוק העונשין, נדרשת כאמור התנהגות פסולה הפוגעת פגיעה ממשית באינטרס המוגן של התאגיד. אף אם אין צורך להוכיח נזק ממוני ממשי שנגרם לתאגיד, יש להראות שמדובר במעשים אשר יש בהם כדי להביא לפגיעה באמון הציבור בתאגיד. אין די בפגיעה פוטנציאלית ועקיפה מאוד כבענייננו (השוו להתייחסות קצרה: ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (19.11.2007)). תרופתו של מי שנפגע ממעשי המערער, אם נפגע, איננה אפוא במישור הפלילי אלא באכסניה אחרת.
על כן, אם תשמע דעתי, הערעור יתקבל והמערער יזוכה גם מהרשעתו בעבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד לפי סעיף 425 לחוק העונשין.