43. בכך לא מסתיים הדיון. הוראות החלק הכללי של חוק העונשין חלות על עבירות שלא לפי חוק העונשין, "באין בחוק הוראה לסתור" (סעיף 34כג לחוק העונשין). על רקע זה עולה השאלה, האם יש בחוק התחרות הוראה לסתור לעניין זה. סעיף 48 לחוק התחרות אינו מתייחס באופן מפורש לעניין זה. לשונו כללית, "עבירה לפי חוק זה". היא אינה כוללת סייגים לעניין יצירת הגבל עסקי בנסיבות מחמירות.
44. עם זאת, מדובר בהוראה שהיא, על פי מהותה, הוראה עונשית. ככזו, חלים עליה כללי הפרשנות הכלליים, לפיהם "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין" (סעיף 34כא לחוק העונשין). במקרה זה, שיקולים של מידתיות בין חומרת המעשה המיוחסת לנאשם, ובין חומרת העונש לו הוא צפוי, מצדיקים לפרש את סעיף 48, הקובע עבירה אשר בבסיסה עומדת התרשלות, באופן שלא יחול על עבירה מסוג פשע. לא עולה מן הדין תכלית חקיקתית ספציפית, המחייבת לפרש את סעיף 48 באופן החל גם על עבירות מסוג פשע. בהקשר זה, שונה ניסוחה של הוראת סעיף 48 מהוראת סעיף 224א לפקודת מס הכנסה, המפרטת ברחל בתך הקטנה את ההוראות העונשיות, לגביהן חלה אחריות של מנהל פעיל, ובכלל זה סעיף 220 לפקודה, הקובע עבירה מסוג פשע. בנסיבות אלה, ובשים לב להוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, מסקנת הדיון היא כי סעיף 48 אינו מאפשר להטיל אחריות בגין עבירה של צד להסדר כובל בנסיבות מחמירות, שהיא עבירה מסוג פשע (ראו בהקשר זה בפסקאות 26 – 29 בעניין בן דרור הנ"ל).
45. קבלת דבר במרמה. בחלק מן האישומים בפניי מיוחסת לנאשמים או מי מהם עבירה של קבלת דבר במרמה. נקודת המוצא לדיון בעבירה זו מצויה בהוראת סעיף 415 לחוק העונשין. הוראה זו קובעת, כי המקבל דבר במרמה, דינו מאסר שלוש שנים. נקבע עוד, כי אם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו מאסר חמש שנים.
46. הערך החברתי המוגן על ידי העבירה של קבלת דבר מרמה הוא חופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של המרומה (ע"פ 8753/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481 (1997), בפסקה 71). משמעותה של פגיעה כזו היא, שאילו היה המרומה מודע לכל העובדות לאשורן, אפשר שהיה פועל אחרת מכפי שפעל (שם, בפסקה 76). המונח מרמה מוגדר בסעיף 414 לחוק העונשין. ההגדרה רחבה ביותר. נקבע, כי מדובר ב"טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". בהקשר זה נפסק, כי מרמה יכולה להיעשות "לאו דווקא על-ידי מצג פוזיטיבי במלה או בכתב, ודי בהתנהגות, שממנה ניתן להסיק על קיומו של מצב דברים מסוים" (ע"פ 593/81 מנדלבאום נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 505 (1983), בעמוד 509). עוד פסק בית המשפט העליון, כי "העלמה זדונית של עובדה, כמוה כהצהרה מפורשת שאותה עובדה אינה קיימת" (ע"פ 201/79 הלמר נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 97 (1980), בעמוד 100; ראו גם בעניין מנדלבאום, בעמוד 509).