47. במקרה הנוכחי, הטענה למרמה מתבטאת בהסתרת קיומו של תיאום מוקדם, בעת הגשת הצעה במכרז. בבסיסו של הליך המכרז עומדת התחרות החופשית וההוגנת בין הצדדים. תיאום מוקדם בין הצדדים שומט את עיקר הבסיס למכרז. בנסיבות אלה, עצם ההשתתפות במכרז, בלא יידוע של הרשות אשר הוציאה את המכרז, אינה יכולה להתפרש אלא כמצג בדבר היעדר תיאום מוקדם כאמור.
48. גם המונח "דבר" שבהגדרת העבירה הוגדר באופן רחב, הכולל "מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה". לא נדרש כי ה"דבר" המתקבל יתבטא "ביתרון או בהישג חומריים" (ראו ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539 (1992), בעמוד 563). בהקשר זה פסק בית המשפט העליון בעניין ברזל (בעמוד 555), כי "לא יכול להיות ספק, כי אדם, אשר רק מניח דעתו של אחר במירמה, לא קיבל 'דבר'. כדי שהנחת הדעת תיכנס לגדרו של "דבר" לפי סעיף 414 לחוק, עליה להיות כרוכה בטובת הנאה". עם זאת, על רקע העיקרון לפיו טובת ההנאה אינה חייבת להיות חומרית, ועל רקע הערך החברתי העומד ביסוד העבירה, נקבע שם כי
"ההגנה על הערך החברתי האמור ודאי שהיא יפה לגבי הנחת הדעת במירמה של מי שהוא בעל סמכות לפעול על-פי דין, כשהסמכות מוענקת כדי לשרת את האינטרס הציבורי. כשמניח אדם במירמה את דעתו של בעל סמכות אשר כזאת, לגבי עובדות שהן רלוואנטיות בעניינו (של המרמה), משבש הוא את שיקול הדעת וההכרעה של המרומה בהפעלת הסמכות ובמיצויה. שאם היו נפרשות בפני המרומה כל העובדות לאשורן, אפשר שהיה פועל, או שחייב היה לפעול, באותו עניין, במסגרת סמכותו, אחרת מכפי שפעל. סיכון זה ביקש המרמה, מטעמיו שלו, להסיר מעצמו, ומשהשיג את מבוקשו, זכה בכך בטובת הנאה ממעשה המירמה. במלים אחרות, על-ידי 'הנחת הדעת' קנה המרמה לעצמו שקט נפשי מפני הסיכון כי יעמוד בפני החלטה שלטונית שונה, ממנה ביקש לחמוק על-ידי המירמה"
דברים אלה רלוונטיים במישרין למקרה הנוכחי, בו טוענת המאשימה כי הדבר שנתקבל הוא הנחת דעתן של הרשויות אליהן הגישו נאשמים שונים הצעות בהליכים תחרותיים, בלא לגלות את התיאום בו היו נגועות אותן הצעות.
49. בית המשפט העליון מיין עבירה זו כעבירת תוצאה, במובן זה שנדרש כי בעקבות המרמה יתקבל הדבר (ראו ע"פ 1242/06 צור נ' מדינת ישראל (13.6.2007), בפסקה 33 לפסק הדין). הרכיב התוצאתי בהגדרת העבירה הוא "הדבר" (שם, בפסקה 33). נדרש כי יוכח קיומו של "קשר סיבתי" בין המרמה לקבלת הדבר – שהוא התוצאה. לעניין הקשר הסיבתי פסק בית המשפט העליון, כי ניתן להסיקו "מהעובדות המוכחות", וכי ישנם "מצבים בהם הוא עולה מנסיבות העניין והתנהגות הצדדים" (עניין צור הנ"ל, בפסקה 33). בתוך כך, עשויה להתגבש אחריות בעבירה של קבלת דבר במרמה גם אם קיים ספק אם מצג השווא של הנאשם היה בבחינת גורם בלעדי לפעולתו של המרומה, ודי בכך שלמצגי השווא היה תפקיד ניכר בכך (פסק הדין הנ"ל בעניין צור, בפסקה 37). ברוח דומה נפסק, כי "בבחינת קיומו של הקשר הסיבתי בגדרה של העבירה לא נדרש שמצג השווא יהיה הסיבה היחידה שהובילה לקבלת הדבר, אלא די בכך שיהווה גורם בעל השפעה ממשית לכך" (ע"פ 4190/13 סמואל נ' מדינת ישראל (18.11.2014), בפסקה 79 לפסק הדין).