482. בעדותו, שינה שי באופן חד את גרסתו וטען כי נושא ההנחות אכן עלה בפגישה (בעמוד 1195 לעדותו). לטענתו, לא הסכים לדבר מה בעניין זה (בעמוד 1203). לגרסתו, לא היה יכול להסכים, שכן מדובר בנושא בו לא עסק (שם). ברוח דומה טען שי כי היה "איזה שהוא ניסיון מצדם לקבוע איזה שהוא רף הנחות לבתי ספר. זה עבר מעליי. אני לא התעסקתי בנושאים האלה. אני לא חושב שאני התייחסתי לזה בכלל" (בעמוד 1140). לטענתו, "זה לא משהו שאני באמת התעמקתי בו, זה היה שמישהו זרק באמת איזה שהוא מספר באויר שאני לא זוכר אותו אפילו וזהו... זה לא היה תחומים שבכלל אני הייתי בכיוונים האלה, אני לא זוכר בכלל ..." (בעמוד 1195). הוא הוסיף, כי המספר שנזרק "זה הרף שצריך לתת לבתי הספר, אבל לא הייתה איזה שהיא הסכמה ... לא זכור לי משהו על זה" (שם). ובהמשך, "אני לא מבין איך הם קובעים את הרף הנחות, אין לי מושג, אני לא מתעסק עם זה ולכן זה גם עבר מעל הראש שלי קצת, ואני לא יכול להגיד לך מה באופן עמוק יותר היה שמה" (בעמוד 1196; ראו, לדברים דומים, בעדותו של מר כהן, בעמוד 954).
483. אין בידי לקבל גרסה זו. מדובר בגרסה שנכבשה שנים ארוכות. לכבישת הדברים לא ניתן הסבר מניח את הדעת. שי טען, כי גרסתו ברשות נבעה מחשש לנקמה של מי מהסיטונאים אם יפליל אותם (בעמודים 1194, 1204). קשה לקבל הסבר זה כסביר. בחקירתו ברשות הוצגה לשי גרסתו של מר קרלינסקי על הפגישה. הוצגה לו גם גרסתו של מר כהן, אביו של שי, אודות דיווחיו של שי עצמו על הפגישה האמורה. בנסיבות אלה, נחלש עד מאד הרציונל של חשש מפני הפללה של מי מהמשתתפים בפגישה. טענתו של שי, כי לא האמין לחוקר אינה מתקבלת על הדעת, באין לה הדים בהודעותיו. לא ברור גם מדוע לא ביקש שי לעיין בהודעות שהוקראו לו, אם אכן חשש שמדובר בשקר. בתוך כך, לא ידע שי להסביר את הפער בין התנהלותו הנטענת לעניין זה, לבין התנהלותו בחקירה, עת דרש לשמוע במלואן הקלטות טרם יתייחס אליהן (בעמוד 1194 לעדותו). יוצא, כי לא זה ההסבר לאופן פעולתו של שי, כי אם רצונו לחלץ את עצמו מחשד למעורבות בתיאום בנושא הנחות. לא למותר להעיר, כי מעדותו של שי עולה כי ידע ש"דיבור על הנחות" הוא "בעייתי" (בעמוד 1192). על רקע זה, אין בידי לקבל את גרסתו הנוכחית של שי. אני מעדיף על פניה את הראיות מזמן אמת, ואת עדותו של מר קרלינסקי.
484. זאת ועוד. כמתואר לעיל, שי דיווח לאביו בזמן אמת על חלק זה של הישיבה. צודקת המאשימה בטענתה כי מכך עולה, ששי ראה את הנושא כעניין בעל חשיבות.
485. בסיכומיו, טוען שי כי לא מדובר בזיכרון סלקטיבי שלו, כטענת המאשימה, אלא בבעיות זיכרון. מן המתואר לעיל עולה בבירור, כי מדובר באי אמירת אמת ביודעין. כך עולה מדבריו של שי עצמו בעדותו, בהם הסביר את התנהלותו בחקירה (בעמוד 1141) כי "הבנתי קודם כל שדיון ביניהם בין הסיטונאים האחרים על הנחות זה בעייתי וכל מה שאני ראיתי לנגד עיניי זה שאני מדבר על המעשים של אריה ואיתמר והם כבר ידאגו להגיש חשבון ליש הפצות לאבא שלי ואני הרגשתי שזה עליי ואני יכול לגרום לקריסה של העסק של אבא שלי". על רקע זה הוסיף ואמר, כי "זה היה טעות לא להגיד אמת בחקירה". נוכח דברים ברורים אלה, המטילים צל לא קל על אמינותו של שי, הטענה העולה עתה לא יכולה להתקבל.
486. אשר לקשיי הזיכרון הנטענים אוסיף, כי מדובר באדם צעיר יחסית, כבן 30 בעת החקירה. לא הוצג כל תיעוד רפואי או מקצועי העשוי ללמד על לקות קלינית שלו בתחום הזיכרון. במצב זה, אין בידי לייחס משקל רב לטיעון האמור.
487. שי מפנה בסיכומיו לטעויות שונות שלו בחקירה, למשל בנושא מועד הקמתה של יש הפצות (פרוטוקול, עמוד 1141); השמטה של אחד המפיצים (מדע) מרשימת השמות שנתן בחקירה (שם, בעמוד 1142); אזכור רכגולד כמפיץ שיש הפצות שימשה כקבלן משנה שלו במסגרת מכרז מרמנת (שם); ומסירת שם שגוי של יעד אליו נסע אביו לחו"ל במועדים הרלוונטיים לאישום השישי (שם, בעמוד 1143). שי מפנה גם לכך שבתשובה לשאלה לעניין מועד נישואיו מסר בעדותו שנה לא נכונה (בעמוד 1158).
488. אינני שולל על הסף את האפשרות, שבשל לחץ כזה או אחר, טעה שי בפרטים שוליים מסוג זה, אשר אינם עומדים בלב המחלוקת. אין בכך כדי ללמד על פתולוגיה בתחום הזיכרון, עליה ניתן לעמוד באופן בלתי אמצעי בלא חוות דעת מקצועית בנושא. אין בכך כדי לגרוע גם מדבריו הברורים של שי, לפיהם לא אמר בחקירתו אמת, במודע, בסוגיות ליבה הנוגעות לכתב האישום. במצב זה, גם אינני מקבל כי שי התקשה לזכור בחקירתו אירועים שהתרחשו זה מקרוב, למשל ביחס לאישום השישי.
489. ההגנה מבקשת להיבנות מן הטענה ששי לא זכר בעדותו את שיחתו עם מר קרלינסקי, הנזכרת בשיחה ת/341. לטענת ההגנה, מדובר בשיחה מזכה, אשר חשיבותה גדולה. טענה זו אינה יכולה לסייע לשי. השיחה עצמה לא הוקלטה. אין תשתית המלמדת כי מדובר בשיחה ארוכה יותר מן השיחות הקצרות יחסית שניהלו מר קרלינסקי ומר מן-דעלי עם סיטונאים אחרים באותה עת. מדיווחו של מר קרלינסקי על השיחה עולה כי שי מסר ש"נראה לי" כי יש הפצות תפעל באופן דומה למדע (היינו, לא תיגש למכרז; ת/314, בעמוד 1). מר קרלינסקי הוסיף ודיווח כי ביקש משי שיעדכן אותו או את מר מן-דעלי "אחרי שהוא מדבר עם אבא שלו מה הם החליטו.... שיעדכן אותנו אם הם גם בדעה של לא לגשת" (שם). בהתחשב ברוח הדברים שקלט מר קרלינסקי משי, עליהם דיווח בזמן אמת, ובתשתית הראייתית הנוגעת לשיג ושיח בין הסיטונאים טרם השיחה האמורה, הכחשתו של שי בחקירה את השיחה האמורה עם מר קרלינסקי (ראו ת/32, בעמודים 5 – 7), מתיישבת היטב עם מגמתו הבולטת להרחיק עצמו מכל דבר אשר עלול לסבכו. גם העובדה שבשלב מסוים בחקירה שינה את גרסתו מהכחשה החלטית ("לא") ועקבית של שיחתו עם מר קרלינסקי, ל"לא זכור לי", אינה מועילה לו.
490. בתוך כך, יש ממש בטענת המאשימה, כי השתתפותה של יש הפצות בפגישה האמורה אינה עולה בקנה אחד עם הניסיון להציגה כאאוטסיידרית. צודקת המאשימה בטענה, כי אין להניח שהסיטונאים היו מרגישים בנוח להגיע לסיכום מן הסוג הנדון בנוכחותו של מי שאינו חלק מן החוג הרלוונטי לגיבושו.
491. הודעת ועדות אודי. אודי מסר בחקירתו ברוח דומה, כי בפגישה השלישית הסיטונאים דיברו על זה "שלא משתוללים בהנחות" (ת/15, 27.5.13 (יממה לאחר הפגישה השלישית), בעמוד 18). מדבריו עולה, כי מדובר בסיכום המשקף את האינטרס של הסיטונאים הקטנים יותר, כמו ספר לכל. אודי הסביר כי המפיצים הגדולים יכולים לתת לחנויות ולבתי ספר את אותה הנחה שהם נותנים לסיטונאים הקטנים, ובכך לא לאפשר לסיטונאים אלה להתחרות (בעמודים 18 – 19). בשל כך, הסביר, "אנחנו ספר לכל והמפיצים הקטנים האחרים יש ומדע דואגים שהמפיצים הגדולים לא יתנו הנחות שאי אפשר לעמוד בהן בענף" (בעמוד 19).
492. בתחילה הכחיש אודי כי סוכם שיעור הנחה מסוים (בעמוד 19 להודעה הנ"ל). מיד אחרי כן השיב בחקירתו כי סוכם שלא לעבור את הרף של 5% הנחה "שנשאר להרוויח" (שם). דברים אלה תואמים את דבריו לעיל של מר קרלינסקי. בתשובה לשאלה אם כל המשתתפים הסכימו לכך, השיב אודי בחיוב: "כולם אמרו שיעמדו בזה" (שם).
493. אודי מסר דברים דומים בעדותו, שם השיב, לאחר שהוצג לו כי הסיטונאים סיכמו בפגישה השלישית שההנחות יהיו עד 12%, כי "אמרנו שנשתדל שההנחות לא יהיו מעבר ל – 12%, יכול להיות שנאמרו דבר כזה בפגישה, נאמר דבר כזה בפגישה, אני לא יודע. זה לא היה סיכום, אמרו כמו שכל פעם אומרים שישתדלו..." (בעמוד 1840; ראו גם בעמוד 1790 לעדותו, שם מסר כי בפגישה דיברו המשתתפים "לא לעבור רף").
494. בהקשר זה, יש ממש בטענת המאשימה כי לא מדובר בהסכמה אנכית בין הסיטונאים הגדולים לבין הסיטונאים הקטנים יותר, אודות המחיר בו יספקו הסיטונאים הגדולים לסיטונאים הקטנים יותר ספרים בהם יש להם בלעדיות. מדובר בהסכמה אופקית בין מתחרים, אודות המחיר בו כל הסיטונאים יספקו לבתי הספר. אכן, נושא זה הוא שעמד ברקע הפגישה בין הסיטונאים (ראו השיחה ת/89, הנזכרת לעיל (פסקה 469)). לא למותר להעיר, כי מעדותו של אודי עולה כי בפגישה פנו "כל הסיטונאים הקטנים" (היינו, גם יש הפצות, אשר יוצגה בפגישה על ידי שי), בבקשה מן המפיצים הגדולים "שלא ישתוללו בהנחות" לבתי הספר (בעמוד 1853). ברי, כי מדובר בדין ודברים אשר התקיים לא בציר היחסים האנכי של ספק (סיטונאים גדולים) – לקוח (סיטונאים קטנים), כי אם בציר היחסים האופקי שבין הסיטונאים לבין עצמם, כמי שמספקים, כולם, לבתי הספר (ראו בהקשר זה גם בשיחה ת/90, הנזכרת לעיל (פסקה 442) ; ראו גם בעמוד 1165 לעדותו של שי; ראו גם בהודעותיו של מר זלוף ת/1 (בעמוד 8), ות/5, בעמוד 21). העובדה שברקע מצויים יחסים אנכיים בין הצדדים, אינה משנה מכך.
495. לא נעלם מעיניי כי אודי טען בחקירתו, כי כל שנה הסיטונאים מדברים, אבל בסופו של דבר כל אחד פועל באופן עצמאי כדי למשוך אליו לקוחות (בעמוד 19; ראו ברוח דומה בעדותו, בעמוד 1840). ברי, כי דברים אלה אינם גורעים מן הראיות הברורות בדבר הסכמה שגובשה בפגישה. ברי גם, כי יש להעדיף דברים שאמר אודי בחקירתו, סמוך מאד לקיומה של הפגישה השלישית.
496. בכל הנוגע לאמינות טענה זו של אודי, מאלף להפנות בהקשר זה, על דרך ההדגמה, לשינויים התדירים בגרסתו בתוך קטע קצרצר בעדות (בעמודים 1840 – 1841). תחילה אמר, כי הפגישה הייתה "בקטע של העברת מידע". מיד אחרי כן הוסיף שמטרת הפגישה היא "לנסות שאנשים יישארו במקום מסוים", היינו, קביעת רף מוגדר להנחות. באותה רוח הוסיף מיד, "רצו לקבוע". כאן מיהר לסייג, "אבל לא קבענו שום דבר". כאן באה נסיגה נוספת, "גם לא רצו לקבוע, רצו להגיד, כל אחד רצה להגיד מה שיהיה לו טוב וכל אחר אמר מה שלו יהיה טוב".
497. שינויי הכיוון התכופים, ומגמתם הבולטת לנסות ולמזער את שאירע בפגישה, מקשים עד מאד לסמוך על ניסיונו של אודי לשוות לדברים מראית עין תמימה. בין כך ובין כך, כפי שהוסבר לעיל, אין חשיבות רבה לטכניקה בה מושג הסדר כובל. הדבר החשוב הוא, שבפגישה הושגה הסכמה על שיעור הנחה של 12%, בין אם הסכמה זו תכונה אווירה, החלפת דעות, העברת מידע, או כל כינוי "מכובס" אחר. מהותם של הדברים היא הקובעת, ולא הכינוי אשר מבוקש להצמיד להם.
498. נוכח טענות שעלו יש להבהיר כאן, כי מכלל העדויות עולה המסקנה, כי ההסכמה שגובשה בישיבה כוללת גם את יש הפצות. מעדותו של אודי עולה, כי ההסכמה גובשה בהמשך לפניה של הסיטונאים הקטנים, ובכלל זה יש הפצות. בתמיכה לכך, עולה מן השיחה ת/341 הנ"ל כי מר קרלינסקי השיב, בתשובה לשאלה האם "כולם" יעמדו בשיעור ההנחה של 12%, כי "כך הם אומרים" (בעמוד 1). מראיות אלה עולה בבירור, כי יש הפצות הסכימה באופן פוזיטיבי להסדר שנקשר בישיבה האמורה, ואף הייתה חלק מן היוזמה לגיבושו. נוכח הקשיים המהותיים בגרסתו של שי, הכחשתו (בעמוד 1209 לעדותו) כי אמר שיש הפצות תעמוד בסיכום, אינה יכולה להתקבל. מעבר לנדרש אזכיר, כמוסבר בפרק המסגרת הנורמטיבית, כי לצורך גיבוש עבירה של צד להסדר כובל, די בהסכמה בשתיקה להסדר. על פי עדותו שלו, שי לא התנגד לדברים שנאמרו בעניין זה (שם, בעמוד 1209). במצב דברים זה, הונחה תשתית מספקת להשתת אחריות על נאשמי קבוצת יש הפצות בגין העבירה של צד להסדר כובל, גם על יסוד ההסכמה הראשונה שגובשה בפגישה השלישית.
499. עדות מר זלוף. תמונה דומה עולה מעדותו של מר זלוף (בעמוד 2150), שם אישר ("הסכימו") כי בפגישה השלישית הושג סיכום על שיעור הנחה של 12%. זאת, אף כי לטענתו אינו מאמין למילה של הסיטונאים האחרים (שם; ראו בהקשר זה גם בעמודים 2085 – 2086, בהן לא הצליח מר זלוף להסביר מדוע מסר בחקירתו ברשות כי אמר בפגישה האמורה כי אינו יכול לתת הנחה בשיעור גבוה מ – 12%. ראו גם בעמוד 2088, שם אישר כי אמר את הדברים).
500. מעניין לציין, כי בהודעתו ת/1 נמנע מר זלוף להזכיר את הפגישה השלישית כאשר נשאל מתי נפגש לאחרונה עם סיטונאים אחרים (ראו בעמודים 12 – 16). מהמשך הודעתו עולה, כי בפגישה נדון עניין ההנחות שייתנו הסיטונאים ללקוחות, וכי הוא עצמו מסר כי יוכל לתת הנחה בשיעור של עד 12% (בעמוד 19). אשר לסיטונאים אחרים, טען מר זלוף כי הם אמרו ש"יחשבו ויתנו תשובה" (בעמוד 20). ברם, בהמשך התכחש מר זלוף לדברים אלה (שם), וטען כי אינו זוכר מה אמרו משתתפים אחרים. האופן בו התפתחה גרסתו של מר זלוף, כמו גם השוני המהותי בין ההודעה לבין העדות, מקשים לסמוך על הדברים שנמסרו בהודעה.
501. ממארג הראיות עליו עמדתי עולה כי הוכחה, ברמת הוודאות הנדרשת לשם הרשעה בפלילים, ההסכמה הראשונה לה טוענת המאשימה. מסקנה זו עומדת בעינה גם על רקע טענות נוספות שהעלתה ההגנה, אליהן אדרש עתה.
502. טענות הגנה. הגב' חבז טענה בעדותה (בעמודים 2995, 3351) כי נושא ההנחה של 12% התמסמס נוכח דבריו של חיים בישיבה לפיהם אינו יכול לתת הנחה פחותה מ – 15% ביחס להוצאת "השבחה". נוכח קשיים רבים בעדותה של הגב' חבז, כמו גם באופן בו התפתחה גרסתה, אני מתקשה לקבל דברים אלה.