23. בהקשר זה, צוין בספרות כי "די בכך שטובת התאגיד היא מטרה עיקרית של העשייה" (מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים "האחריות הפלילית של תאגיד" ספר שמגר חלק ב 33 (2003) בעמוד 98). עוד צוין, כי "אין הכרח שהמעשה היטיב בפועל עם התאגיד. די בכך שהמעשה נועד להיטיב עם התאגיד" (שם). עוד צוין, כי אין לקבל את הגישה, אשר בעבר ננקטה במשפט האנגלי, לפיה תאגיד נושא באחריות פלילית בגין עבירה גם כאשר נעשתה נגדו (שם).
24. להשלמת התמונה, יש להפנות גם להוראת סעיף 4 לחוק התחרות, הקובעת כי
"לא יהיה אדם צד להסדר כובל, כולו או מקצתו, אלא אם כן קיבל מאת בית הדין אישור לפי סעיף 9 או היתר זמני לפי סעיף 13 או פטור לפי סעיף 14, או שכל הכבילות שבהסדר פטורות בהתאם לפטור סוג שנקבע לפי סעיף 15א; היו האישור, ההיתר הזמני, הפטור או פטור הסוג מותנים – לא יהיה להם תוקף, אלא אם כן נתמלאו תנאיהם".
25. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה הנדונה לפי חוק התחרות הוא "מודעות בפועל של עושה העבירה לטיב הפיזי של מעשיו ולקיום הנסיבות שבגדרן נעשו" (עניין בורוביץ הנ"ל, בעמוד 876; סעיפים 19, 34כג לחוק העונשין). לא נדרשת כוונה או מטרה לפגוע בתחרות (פסק הדין הנ"ל בעניין בורוביץ, בפסקאות 92, 96). בהקשר זה, חלה "חזקת המודעות הכללית", לפיה "אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה" (ע"פ 8150/05 חסון נ' מדינת ישראל (6.3.2007), בפסקה 14 לפסק הדין; להנחה העובדתית כי אדם מודע לתוצאה הטבעית הנובעת מהתנהגותו, ראו גם ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין חלק א (1984), בעמוד 544).
26. מקום בו מדובר באחת מן החזקות החלוטות הקבועות בסעיף 2(ב) לחוק התחרות, אין צורך בהוכחת מודעות בפועל לפגיעה הפוטנציאלית בתחרות, להבדיל ממודעות לכך שמדובר בכבילה הנוגעת לאחד הנושאים לגביו נקבעה חזקה חלוטה (כגון מחיר או רווח) (ראו בעניין בורוביץ הנ"ל, בפסקה 92).
27. בתוך כך, מודעותו של הנאשם לכך שבמעשיו יש משום עבירה פלילית אינה יסוד מיסודות העבירה. בעניין בורוביץ, פסק בית המשפט העליון (בפסקה 96), כי היסוד הנפשי הנדרש לגיבוש האחריות הפלילית על פי החוק עשוי להתקיים, "גם כאשר העושה איננו מודע לאופי האנטי חברתי של התנהגותו, או אף מאמין באמת ובתמים שבמעשיו אין פסול" (שם). בתוך כך נקבע, כי האחריות הפלילית על פי החוק אינה מותנית במודעות לקיומו של איסור פלילי. בית המשפט ציין בהקשר זה, כי העלאת דרישה למודעות כאמור "איננה מתיישבת עם הוראת סעיף 34יט לחוק העונשין, אשר ככלל, שוללת את נפקותה של 'טעות במצב המשפטי' לעניין קביעת האחריות, והיא אף סוטה בבירור מלשונו של סעיף 20(א) לחוק העונשין". דברים אלה סבים על העבירה של הסדר כובל לפי סעיף 2 לחוק. הם חלים במישרין גם במקרה הנוכחי.