43. מכאן, שחוות הדעת מעלה את הממצאים הבאים:
א. מבדיקות בספרי החברה לא נמצא דבר המעיד על כך שהם אינם משקפים את מצבה הפיננסי האמיתי של החברה, או שנפל פגם בעריכתם או בניהולם, והתובע לא הציג אסמכתאות המעידות אחרת;
ב. כל ההמחאות שנטענו על ידי הצדדים כמשיכות פרטיות – התבררו ככאלה שנרשמו לכרטסת על שם המוטב בהמחאות ולא הוכח על ידי התובע שאינן מהוות הוצאות של החברה, או משיכות בעלים שלא נרשמו בספרי החברה;
ג. התובע לא הרים את נטל ההוכחה בכל הקשור לטענות רישום חשבוניות פיקטיביות, שכן לא הציג את האסמכתאות המעידות על כך שאין מדובר בהוצאות החברה;
ד. טענות התובע למשיכה של דמי ניהול על ידי הצדדים, בסכומים שאינם זהים, התבררה כלא נכונה (פרט להפרש לא מהותי);
ה. בהתאם לתחשיב האיזון, כדי לאזן בין משיכות הכספים שביצעו הצדדים מהחברה, על הנתבעים 2-1 לשלם לתובע סך של 129,480 ₪.
44. התובע והנתבעים 2-1 הגישו למומחית שאלות הבהרה לחוות הדעת. ביום 16.12.2019 הגישה המומחית לבית המשפט את תשובותיה לשאלות הצדדים.
45. מעיון בתשובות המומחית, עולה כי כל מסקנות חוות הדעת נותרות בעינן, מלבד סכום האיזון שעל הנתבעים 2-1 לשלם לתובע, ואפרט.
46. הנתבעים 2-1 טענו במסגרת שאלות הבהרה ששלחו למומחית כי הנתבע 1 שלם מכספו, בין אם באופן אישי ובין באמצעות חברה שבבעלותו, סכומי כסף עבור החברה. הנתבע 1 אף צרף אסמכתאות לביצוע התשלומים. המומחית בחנה את האסמכתאות, ומצאה כי התשלומים ל-"ליאור מרכז הקירור" ול- "ניסים יעיש ובניו בע"מ, קיבלו כבר ביטוי בספרי החברה ונרשמו לזכותו של הנתבע 1.
47. על כן, המומחית במסגרת התשובות לשאלות, ערכה טבלה מעודכנת של תחשיב האיזון, ממנה עולה כי יתרתם של הנתבעים 2-1 קטנה לסך של 99,454 ₪, במקום 129,480 ₪.
48. חוות דעת המומחית, המחזיקה כ-19 עמודים, ניתנה כאמור לאחר בדיקה מקיפה של כל טענות הצדדים, המסמכים, הראיות והאסמכתאות שהוגשו לה על ידי הצדדים. הכרעותיה של המומחית במחלוקות בין הצדדים נוגעות לתחום החשבונאי בלבד, וזאת על בסיס הערכעתה בהתאם לשיקול דעתה כמומחית, ובכל מקום שנדרשה בו הכרעה במחלוקת משפטית – המומחית ציינה זאת בפירוש.
בנקודה זו אציין, כי גם שאלות ההבהרה שהועברו למומחית – זכו לתשובות מפורטות אשר חיזקו את חוות הדעת, והמומחית נחקרה על חוות דעתה, ועמדה היטב בשאלות הצדדים, באופן שיש בו כדי לחזק מאוד את מסקנות חוות דעתה.
על כן, ולאור ההלכה כי בית המשפט ייטה לקבל את מסקנותיה של מומחית שמינה מטעמו, אני מאמץ את חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, וקובע כי ממצאיה המקצועיים הם סבירים ונכונים – ויש לראותם גם כממצאי עובדה בהליך זה.
49. ודוק: וכפי שציינה המומחית בעצמה, חלק עיקרי מטענות הצדדים נוגע לפרשנות משפטית של הממצאים העובדתיים, טענות שאינם בגדרי סמכותה של המומחית. טוב עשתה המומחית שהצביעה על המקומות שבהם, לשיטתה, היא נעדרת סמכות להכריע, ויש בכך כדי לחזק את משקלה של חוות הדעת.
50. לאחר עיון בטענות הצדדים, הראיות, החקירות, והסיכומים אני סבור כי דין התביעה להידחות, וכך גם ביחס לתביעה שכנגד. להלן יובאו נימוקיי לקביעה זו, בהתייחס לנתבעים כולם.
התביעה נגד הנתבע 1
51. מדובר בעניינו למעשה בתביעה של בעת מניות בחברה בע"מ, כנגד בעת מניות אחר המחזיק במספר שווה של מניות בחברה, בטענה כי הוציא כספים שלא כדין מהחברה. כלומר – התובע מבקש לקבוע כי ביחס לכל סכום כסף שהוצא שלא כדין מהחברה על ידי הנתבע 1– על הנתבע 1 לשלם לו מחצית.
52. אלא שתביעה זו, במהותה, מתעלמת מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ומבקשת "לדלג" מעל מסך ההתאגדות, כך שניתן יהיה לייחס לתובע מחצית מזכויותיה של החברה כלפי הנתבע 1.
53. אלא שמאחר שהכספים הוצאו מחשבונות החברה, ולא מחשבונותיו הפרטיים של התובע, אזי היה על התובע לבסס את זכותו לתבוע כספים אלה, שכן לכאורה – ככל שטענות התובע נכונות, מי שנמצאה חסרה היא החברה.
סוגיה זו הועלתה כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה, וב"כ התובע, כאשר נשאל בעניין זה השיב: "יש כמובן עילה לחברה וגם לבעל המניות כי יש חוזה" (ראו עמ' 2 ש' 13 לפרוטוקול). מהו אותו חוזה? חוזה זה יכול להיות אחד משניים: תקנון החברה או הסכם המייסדים שקדם להקמת החברה. לעניין הסכם מייסדים, התובע ציין בחקירתו כי אינו מכיר את המונח כלל, וממילא – הסכם מייסדים לא הוצג בתיק (ראו עמ' 29 ש' 9-4 לפרוטוקול), ומכאן – שלא ניתן להסתמך על הסכם המייסדים כדי להקים לתובע זכות תביעה ישירה נגד הנתבע 1.
54. בנוגע לתקנון החברה, אכן, על פי הוראות סעיף 17 (א) לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 "דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם", ועל כן – ניתן היה להסתמך על תקנון החברה כדי להראות, שמשיכת כספים מהחברה, ככל שהייתה מוכחת כזו, מקימה לתובע עילה אישית נגד הנתבע 1, במובחן מעילת תביעה של התובע נגד החברה או עילת תביעה של החברה נגד הנתבע 1.
כך, למשל, ככל שתקנונה של חברה פלונית קובע כללי התחשבנות כספית בין בעלי המניות או דרך רישום מסוימת בספרי החברה – עשויה חריגה מהקבוע בתקנות להקים עילת תביעה ישירה של בעל מניות אחד כלפי בעל מניות אחר.
55. התובע מבקש להסתמך על קביעתו של בית המשפט העליון בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ פ"ד נא (2) 312, אולם די אם נצטט את הפסקה שהביא התובע בסיכומיו מפסק הדין שם, כדי להראות, שהתובע כשל בניסיונו להוכיח עילת תביעה:
"לסיכום פרק זה: הכלל הוא, בעיקרון, כי כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה – בדרך כלל – לבעל מניות עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה.
לכלל הנ"ל חריגים מכמה סוגים, וביניהם, נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, או נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט." (עניין מגן וקשת, 326)
קביעה זו של בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן) מלמדת, כי התובע בענייננו לא עמד בנטל להוכיח את עילתו מכמה טעמים.
ראשית, התובע לא הוכיח כי נזקו "בלתי תלוי" בנזק של החברה; נהפוך הוא: הטענה שהעלה התובע היא, כי נזקה של החברה הוא נזקו שלו; שנית, והוא עיקר, אם מדובר ב"נזק שנגרם מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה", מוטל היה על התובע להוכיח, בראש ובראשונה, את עצם קיומה של זכות חוזית.
דרך המלך להוכחתה של זכות חוזית, כשלב ראשון בדרך להוכחת הפרתה של זכות חוזית כאמור, היא על דרך של הגשת החוזה – ובענייננו – תקנון החברה – כחלק מהראיות שהוגשו לבית המשפט, אולם התובע, שהגיש שלל ראיות חשבונאיות ואחרות, לא צירף לכתב התביעה, בתצהיריו או בחקירות העדים, את תקנון החברה. למעשה, לא נשמעה כל טענה ביחס לתקנון החברה (לא בכתבי הטענות, שם מקומה של טענה כזו, ולא במסגרת התצהירים). לא הוכח תוכנו של תקנון החברה, ולא הוכח כי הנתבעים – או מי מהם – הפר את תקנון החברה. על כן, משכשל התובע בהוכחתה של זכות חוזית – ממילא כשל בהפרתה של זכות זו, וממילא כשל בהוכחת קיומה של עילת תביעה אישית שלו נגד הנתבע 1, להבדיל מטענה לזכויות שונות של החברה כלפי הנתבע 1.
56. גם טענות התובע הנובעות מכרטסת הנהלת החשבונות – אינן מקימות לו עילת תביעה ישירה נגד הנתבע 1: הרישומים שהוגדרו "כרטסות אישיות" של בעלי המניות משקפים התחשבנות בין החברה ובין בעלי המניות; קרי – יתרת זכות של החברה כלפי הנתבע 1 בכרטסת הנהלת החשבונות – אינה משקפת זכות של התובע להתחשבנות בין הצדדים, אלא בהתקיים הוראה לעניין זה בתקנון, ויתרת זכות של החברה כלפי התובע בכרטסת – אינה משקפת זכות של הנתבע להתחשבנות בין הצדדים במישרין.
57. פרט להתחשבנות הכספית על בסיס הכרטסות האישיות, כל יתר הנזקים שנגרמו לתובע לטענתו, הם נזקים שנגרמו לחברה, ונובעים מהוצאת כספים של החברה שלא כדין. משכך, התובע משולל זכות תביעה אישית ביחס לנזקים נטענים אלה, משלא הוכיח זכות חוזית המוקנית לו מכוח תקנון החברה או כל חוזה אחר.
58. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אילו סברתי שלתובע יש זכות תביעה אישית ביחס לנזקים אלה (וגם כאן אחריג את ההתחשבנות על בסיס הכרטסות האישיות), גם אז יש לקבוע כי התובע כשל בניסיונותיו להוכיח כי הנתבע 1 הוציא את כספי החברה למטרות שאינן מטרותיה. לעניין זה יש להסתמך על חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, כמו גם על כישלונו המוחלט של התובע להביא ראיות שילמדו ששיקים שסימן כ"חשודים" אכן שימשו להוצאות פרטיות של הנתבע 1, ללא קשר לטובת החברה.
59. בנקודה זו אציין, כי התובע בסיכומיו טען כי תקנון החברה מהווה חוזה בין החברה לבין בעלי המניות שלה ובין בעלי המניות שלה בינם לבין עצמם, ולפיכך הפרת האמון והתנהלות שלא בתום לב בין בעלי המניות – מקימה זכות לתביעה אישית.
60. טענה זו עלתה לראשונה בסיכומים, ועל מנת לדחותה די בעובדה שהתובע לא הביא כל ראיה המלמדת על "הפרת אמון" או על "התנהלות שלא בתום לב בין בעלי המניות". אציין עוד בהקשר זה, כי על פי הפסיקה, בכדי שתקום לתובע כבעל מניות זכות תביעה באופן אישי (מבלי לתבוע בדרך של תביעה נגזרת) עליו לעמוד באחד מהתנאים להלן:
א. נזק שנגרם מהפרת חובות האמון של הדירקטורים ונושאי המשרה כלפי בעל מניות באופן אישי;
ב. נזק שנגרם מקיפוח המיעוט;
ג. נזק שנגרם מהפרת חובות האמון של בעלי השליטה כלפי בעלי מניות המיעוט, או מהפרת חובות תום הלב או חובת ההגינות של בעלי המניות;
ד. נזק מהפרת החובות ההדדיות של בעלי המניות בחברות הדומות במהותן לשותפות;
ה. נזקים מעורבים עד שקשה להבחין אן מדובר בתביעה נגזרת או בתביעה אישית.
(ראו לעניין זה ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר, פורסם בנבו, 14.12.2016, וד"ר א חביב-סגל דיני חברות 680 (2007)).
61. מאחר שהנתבע 1 לא היה נושאי משרה או דירקטור, אין בחברה בעלי מניות מיעוט, והנזקים הנטענים הם נזקים מובהקים של החברה; ומאחר שגם אם ניתן לראות בחברה תאגיד שהוא "מעין שותפות", התובע לא הוכיח מהן אותן "חובות הדדיות" של בעלי המניות זה כלפי זה, לא קמה לתובע עילת תביעה אישית.
הנתבעת 2
62. הנתבעת 2 אינה בעלת מניות או מנהלת בחברה, ומעמדה בחברה היה של עובדת (ראו לעניין זה חוות דעת המומחית, ממנה עולה כי הוצאו לנתבעת 2 תלושי שכר ומשכורתה שולמה בשיקים עליהם חתם התובע). די בכך כדי להביא לדחיית התביעה נגד הנתבעת 2, מאחר שהסמכות הייחודית לדון בתביעה שעילתה ביחסי עבודה מסורה לבית הדין לעבודה.
63. מעבר לכך, ובבחינת למעלה מן הצורך, הטענות שהופנו כלפי הנתבעת 2 לא הוכחו, כשם שלא הוכחו ביחס לנתבע 1, וממילא לא הובהר מדוע הנתבעת 2 אחראית לאשר יוחס לנתבע 1. בהקשר זה יצוין, כי גם הטענה לזכויות מכוח תקנון החברה (טענה שנדחתה, משלא הוצג התקנון כלל במסגרת ההליך), אינה יכולה לעמוד ביחס לנתבעת 2, שכן מאחר שהיא אינה בעלת מניות, היא אינה כפופה להוראות תקנון החברה, ועל כן – אין כל יריבות ישיבה בין התובע ובינה.