64. מכאן, שדין התביעה נגד הנתבעת 2 להידחות.
הנתבע 3
65. כאמור לעיל, התובע הציג שלל טענות והאשמות חמורות כלפי הנתבע 3, האשמות הנוגעות לעומק חובותיו המקצועיות של רואה חשבון כלפי לקוחותיו. יש לומר כבר כעת, כפי שיבואר להלן, שלא נמצא כל בסיס בראיות שהביא התובע להאשמות חמורות וקשות אלה, ואם נגדיר את הטענות כ"ספקולציה", נעשה עמן חסד.
66. יש לומר, כי חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט מלמדת, כי המומחית לא מצאה כל ליקוי או תקלה בעבודתו של הנתבע 3, ולא מצאה כל ראיה לחריגות שנטענו ביחס אליו.
חוות הדעת אף קבעה כי במסגרת בדיקות ההמחאות שנטענו כמשיכות פרטיות - כולן התבררו ככאלה שנרשמו לכרטסת על שם המוטב בהמחאות והעוברו ליעדם. בנוסף, נקבע כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה לטענות "רישום חשבוניות פיקטיביות" ולא הציג אסמכתאות המעידות על כך שאין המדובר בהוצאות של החברה.
67. רוצה לומר, שמחוות דעת המומחית עולה כי תביעתו של התובע כנגד הנתבע 3 היא תביעת סרק, המהווה שימוש לרעה בהליכי משפט שכן היא כללה את הנתבע 3 בכל הסכסוך הכספי שבין השותפים (התובע והנתבעים 2-1) מבלי שיש לו קשר אליו.
68. שנית, גם אם הייתה מוכחת הטענה כי נמשכו כספים שלא כדין מקופת החברה, וכי העסק הגיש חשבוניות פיקטיביות למע"מ (טענות שכאמור בחוות דעת המומחית, לא הובאו להן כל תימוכין), אזי היה על התובע להוכיח כי מעשים חמורים אלה נעשו בידיעתו של הנתבע 3, וכנטען – תוך שיתוף פעולה שלו. טענות חמורות אלה לא הוכחו ולו בראשית ראיה.
69. שלישית – גם אילו הוכחו הטענות האמורות (ואדגיש פעם נוספת – הן לא הוכחו, ולא הובאה כל ראיה המאפשרת לראות בהן אפילו שמץ של אמת), גם אז – זכות התביעה בהקשר זה נתונה לחברה, ולא לתובע, אשר כשל, גם בעניין זה, מלהוכיח איזו זכות אישית קמה לו לתבוע.
מאחר שהנתבע 3 הוא איש מקצוע, אשר התביעה שהוגשה נגדו מטילה דופי בהתנהלותו המקצועית, חשוב לשוב ולהדגיש: התובע לא הביא ולו ראשית ראשיתו של בדל ראיה שיש בו כדי להצדיק את הטענות הקשות שהטיח בנתבע 3. לא הוכחה קנוניה, לא הוכחה מרמה, לא הוכחה אפילו ראשיתה של רשלנות.
מכאן, שדין התביעה כנגד הנתבע 3 להידחות במלואה, לאחר שהתובע לא הביא כל ראיה המצדיקה את טענותיו החמורות.
70. טרם סיום החלק של התביעה העיקרית, אציין כי התובע, כבעל מניות ומי שרשום כדירקטור יחיד בחברה, מבקש להרחיק את עצמו בתביעתו מהתנהלותה של החברה, ולשיטתו לא יודע דבר על אודות התנהלות החברה, שאת עסקיה ניהל.
עיון בחומר הראיות שהוגש מלמד, כי מצג זה שמנסה התובע להציג רחוק מהמציאות, ומשקף הסתכלות תועלתנית, שאינה אמת.
מעיון בחומר שלפני עלה כי התובע הוא מי שנדרש לאשר את הוצאות של החברה והוא שחתם על שיקים שמשכה החברה (למעט אלה שנמשכו, לטענתו, ללא ידיעתו, וכפי שציינה המומחית מטעם בית המשפט – גם שיקים אלה שימשו לתשלום הוצאותיה של החברה). אם הרגלו של התובע הוא לחתום על שיקים בתאגידים שהוא מנהל מבלי לוודא את מהות ההוצאה – עניינו הוא; אולם מי שניהל את החברה וחתם על שיקים מטעמה אינו יכול להישמע בטענה שהחברה התנהלה "ללא ידיעתו".
התביעה שכנגד
71. כאמור, הנתבע 1 הגיש תביעה שכנגד, ובה העלה בין היתר טענות הנוגעות להפסדים של החברה והן: עניין ביטול החוזה עם עיריית תל אביב; סירוב לפעול לגביית שיקים של "לה פמיליה"; שימוש בכרטיס האשראי של החברה לצרכיו הפרטיים של התובע (תשלומי בגין דלק לרכב); השכירות מול חברת קסם הכרמל.
משנדחו טענותיו של התובע ביחס לנזקיה של החברה מכוח עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ממילא יש לדחות גם את כל הטענות שהעלה הנתבע 1, המשקפים נזקים שסבלה החברה, ככל שסבלה. ההנמקה המשפטית לכך מופיעה לעיל, ואינני רואה צורך לחזור עליה. משלא הוצג התקנון, ומשנקבע שהתחשבנות בכרטסת הנהלת החשבונות היא התחשבנות מול החברה – הדברים חלקים על התביעה שכנגד ממש כמו על התביעה העיקרית.
72. הנתבע 1 העלה בתביעה שכנגד אף טענות נוספות והן: סירוב התובע לפעול להגיש הדוח של שנת 2015; חילוט שיק של עמותת בית בסרביה; שיקים עודפים שנמשכו על ידי התובע; תביעה שהוגשה על ידי עובד החברה באשמתו של התובע והלוואה שניתנה לתובע מחברה שבבעלותו ולא הוחזרה.
כל הטענות המופיעות לעיל, לא הופיעו בסיכומי הנתבעים 2-1, ומכאן שהן נזנחו על ידי הנתבע 1 ודינן להידחות. למעלה מן הצורך אציין, כי הנתבע 1 לא הוכיח את טענותיו בדבר תשלומים ששילם מכיסו, וככל שמדובר בכספים שנתנה חברה אחרת לתובע – גם בעניין זה לא הורם הנטל, ולא בוססה יריבות.
73. הטענה האחרונה שעלתה בתביעה שכנגד היא בעניין לשון הרע. הנתבע 1 טען כי התובע פעל להפיץ לשון הרע והשמצות עליו הן בשיחות עם מנכ"ל המלון שמולו הוא עובד, והן בשיחות עם לקוחות חברה שבבעלותו וזאת מתוך רצון להזיק ולפגוע בו ובעסקיו.
הנתבע צירף לתצהירו התכתבות עם התובע, בה מציין התובע כי שלח לגורמים שונים בדבר גניבות שביצע, לכאורה, הנתבע 1 (ראו עמ' 39 לתצהיר הנתבע 1). אני סבור, כי התכתבויות פרטיות אלו שבין התובע ולנתבע 1 אכן אינן נעימות, אולם אין בהן את יסוד לשון הרע ואף הנתבע 1 לא הוכיח שהן הגיעו לצד שלישי כך שלא מתקיים בהן יסוד הפרסום הנדרש שיגיע לאדם נוסף מעבר לנפגע.
74. בהעדר הוכחה לכך שהתקיים "פרסום" לגורם שלישי – ממילא לא מתקיימת עילה על פי חוק איסור לשון הרע, ודין התביעה שכנגד להידחות גם בהיבט זה.
סוף דבר
75. מכל הטעמים שהובאו לעיל, התביעה העיקרית והתביעה שכנגד – נדחות במלואן.
76. משנדחתה התביעה שכנגד, אזי במערכת היחסים שבין התובע והנתבעים 1 ו-2, לא ייעשה צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.
77. בנוגע לנתבע 3 – כאמור לעיל, הנתבע 3 נדרש להתמודד עם תביעה שהעלתה כלפיו האשמות קשות וחמורות, הנוגעות לליבת עיסוקו המקצועי, כך שהוא נדרש להגן על המוניטין המקצועיים שלו ועל שמו הטוב. משהוברר שאין כל בסיס לטענות שהועלו נגדו, זכאי הנתבע 3 להחזר הוצאות ריאליות שהוציא בניהול הגנתו.
על כן, אני מחייב את התובע לשאת בחלקו של הנתבע 3 בשכרה של המומחית מטעם בית המשפט במלואו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם למומחית ועד לתשלום המלא בפועל; ובנוסף לכך לשאת בהוצאות המשפט בסך 10,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 35,000 ₪, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, א' כסלו תשפ"א, 17 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.
עמית יריב