20. המשיבים תמכו יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט קמא, ועל כן לא אאריך בפירוט טענותיהם. המדינה, המשיבה מס' 3, הצטרפה אף היא לעמדה זו. המדינה ציינה כי המערערת הסתמכה על פסקי דין שבהם נדונו בקשות לעזרה משפטית ממדינות שהן צד לאמנת האג בדבר גביית ראיות בחוץ לארץ בעניינים אזרחיים או מסחריים, אמנה שקנדה אינה חברה בה. כמו כן, המדינה הדגישה כי לפי פסיקת בית משפט זה, בית המשפט שדן בבקשה לעזרה משפטית צריך להפעיל שיקול דעת רחב ואין מקום להיעתר "אוטומטית" לצו ממדינה זרה.
דיון והכרעה
הסמכות העניינית
21. סעיף 9(א) לחוק העזרה המשפטית קובע כלהלן:
סמכות בית משפט ורשות שלטונית
בית המשפט המוסמך לעשות פעולה לפי חוק זה, הוא בית משפט השלום, וזאת גם אם הפעולה המבוקשת אינה בתחום סמכויותיו, אלא אם כן נאמר בחוק זה אחרת.
לטענת המערערת, מכוח סעיף זה, היה על בית משפט קמא להותיר את הדיון בסוגיה להחלטתו של בית משפט השלום.
22. ככלל, לבית המשפט של חדלות פירעון "מבט-על" לשיקולים ולאינטרסים השונים הקשורים לגוף חדל הפירעון שבטיפולו, ורשאי הוא לברר גם מחלוקות עם צדדים שלישיים החיצוניים להליך. הדבר אף יכול להיעשות במסגרת בקשה למתן הוראות (ראו, לדוגמה, רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן, פסקה 5 (26.3.2007); רע"א 2728/19 ארגמן נ' עו"ד זעירא, פסקה 7 (11.6.2019); ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק), פסקאות 29-28 לפסק דינו של השופט מינץ; פסקאות 4-2 לפסק דינו של השופט פוגלמן (29.10.2017) (להלן: עניין גני חב"ד)).
בעניין גני חב"ד נקבע בדעת רוב, מול דעת המיעוט של חברי השופט מינץ, כי תקיפה של החלטת רשות מינהלית צריכה להיעשות בהליך נפרד לפני בית המשפט בעל הסמכות העניינית לדון בתקיפה ישירה של החלטה כזו (וראו כיום סעיף 279(א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018), אולם איני סבור כי ניתן להקיש מעניין זה לענייננו. בית המשפט של חדלות פירעון רשאי לדון במסגרת בקשה למתן הוראות במחלוקת עם צד שלישי, מחלוקת שעשויה לכלול בקשה לצו מניעה שבסמכות בית המשפט המחוזי עם תובענה כספית שבסמכות בית המשפט השלום. לכן, איני רואה מניעה עקרונית כי בית המשפט של חדלות פירעון, שמכיר מלפני ולפנים את התיק ואת הנפשות הפועלות, הוא שידון בבקשה לעזרה משפטית שמופנית כלפי חברה חדלת פירעון שבטיפולו.
עם זאת, איני רואה לטעת מסמרות בסוגיה זו, מאחר שדין טענת חוסר הסמכות להידחות מטעם אחר.
23. הסוגיה של הסמכות העניינית הועלתה בבית משפט קמא, והמערערת הותירה את הנושא לשיקול דעתו של בית משפט קמא. לכן, מנועה המערערת מלהעלות טענת חוסר סמכות עניינית בערכאת הערעור. מכל מקום, הלכה עמנו כי:
"...ככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית-משפט דן בעניין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון" (ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדאן, פ"ד נ(5) 820, 829 (1997))
(וראו גם ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2), 669, 675-676 (1997); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002); רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי (1.2.2004); רע"א 11220/04 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (19.4.2005); רע"א 7513/15 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ נ' פלונית, פסקה לט (21.3.2016); רע"א 2750/11 באיבסקי נ' י.ע.ש.ב.ד. בע"מ, בפסקה 6 (2011); סטיבן גולדשטיין וערן טאוסיג "הפחתה במעמד שאלת הסמכות בבתי המשפט הכלליים" עלי משפט ג 279 (תשס"ג)).
ובקיצור, משהתנהל ההליך בפני בית משפט קמא עד תום, אין מקום להידרש בשלב הערעור לסוגית הסמכות העניינית (רע"א 4024/14 אפריקה ישראל נ' כהן, בפסקה 22 (26.4.2015)).
לאור זאת, אותיר אפוא בצריך עיון את שאלת הסמכות העניינית במקרה של "התנגשות" בין בית משפט של חדלות פירעון לבין בית משפט השלום בדונו בבקשה על פי חוק העזרה המשפטית.
ומכאן, לעיצומה של מחלוקת. אך קודם לכן, מספר הערות מקדמיות.
חובת הסודיות של הכונס הרשמי ובעל תפקיד
24. סעיף 18ג(ה) לפקודה קובע כלהלן:
חקירה על ידי הכונס הרשמי וחובת מסירת מידע ומסמכים
18ג. (א) [...]
[...]
(ה) קיבל הכונס הרשמי או מי מטעמו מידע או מסמכים, לא יעשה בהם שימוש ולא יגלה אותם לאחר, אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו, תוך הגנה על פרטיותו של החייב ושל כל מי שנמסר לכונס הרשמי מידע לגביו, או לפי צו של בית משפט.
איני מקבל את טענת המערערת כי הסעיף מדבר אך ורק במידע שהגיע לידי הכונס הרשמי או בעל התפקיד כתוצאה מחקירות, בדיקות ודרישות שערך. על בעל התפקיד לתפוס ולאתר את נכסי החברה, וכל מידע או נכס שהתקבל אצל בעל התפקיד מוקנה לו, ואין נפקא מינה אם המידע היה קיים ערב מינויו כבעל תפקיד. נכסי החברה עשויים לכלול מידע על החברה חדלת הפירעון, או מידע שיש לחברה על אודות צדדים שלישיים. איננו צריכים להרחיק את עדותנו. המשיבה מונתה כמפרקת של החברה, ובמסגרת תפקידה תפסה כמאה מחשבים ניידים ששימשו את עובדי החברה בעבודתם. במחשבים אלה שמורים סודות מסחריים ומקצועיים של צדדים שלישיים, והמשיבה, בתוקף תפקידה, אמורה לשמור ולהגן עליהם מפני עיניים זרות. יחד עם זאת, פשיטא כי אין הסעיף יוצר איסור על העברת המידע לפי צו שיפוטי, כפי שנקבע במפורש בסעיף. מכאן שאין הוא מונע היענות לבקשה שלפנינו.
25. בפרק ד לחוק הגנת הפרטיות, שכותרתו "מסירת מידע או ידיעות מאת גופים ציבוריים", אנו מוצאים את סעיף 23ב הקובע כלהלן:
איסור על מסירת מידע
23. (א) מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה.
(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע מרשות בטחון כמשמעותה בסעיף 19 לקבל או למסור מידע לשם מילוי תפקידה, ובלבד שהמסירה או הקבלה לא נאסרה בחיקוק.
וסעיף 23 מגדיר "גוף ציבורי":
(1) משרדי הממשלה ומוסדות מדינה אחרים, רשות מקומית וגוף אחר הממלא תפקידים ציבוריים על פי דין;
(2) גוף ששר המשפטים קבע בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, ובלבד שבצו ייקבעו סוגי המידע והידיעות שהגוף יהיה רשאי למסור ולקבל;
בית משפט קמא הסתמך על סעיף זה, מאחר שראה את המשיבים כמי שפועלים כזרועו הארוכה של בית המשפט. כשלעצמי, אני סבור כי המחוקק ביקש להסדיר בפרק ד' של חוק הגנת הפרטיות את נושא השמירה והעברת המידע המצוי במאגרי מידע של גופים ציבוריים ורשויות ציבוריות, ולא את אופן פעולתם של נושאי תפקיד הממונים על ידי בית המשפט (השוו, לדוגמה, בג"ץ 8078/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, פ"ד נח(4) 842 (2004); עע"מ 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' מנגל, פ"ד סו(1) 116 (2012). מכל מקום, לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש לטעת מסמרות בשאלה זו.
גילוי ועיון אל מול חסיונות ואינטרסים נוגדים לנוכח הצו שהתבקש
26. הנושא שלפנינו "נופל" לשלוש משבצות משפטיות עיקריות: דיני גילוי ועיון במסמכים; דיני חדלות פירעון; וחוק העזרה המשפטית. החברה היא חדלת פירעון ולכך יש משקל מסוים, אך השאלות נושא דיוננו רלוונטיות גם לבעל דין שאינו נמצא בהליכי חדלות פירעון. לכן, לא אדרש לנפקותה של העובדה שלא נתקבל היתר מבית המשפט של פירוק להמשיך בהליכים כנגד החברה. אף לא אדרש לשאלה אם צד שלישי שאינו נושה או משתתף רשאי לדרוש מידע מהחברה לאור סעיף 286 לפקודת החברות.
27. במשבצת של גילוי ועיון במסמכים, לא אדרש לנושא ההכבדה. אכן, הצו שהתבקש מחייב שעות עבודה רבות בעלות גבוהה. אולם, בהינתן שהמערערת הצהירה שהיא נכונה לממן את כל ההוצאות הכבדות הכרוכות בבדיקה, בסינון ובעיבוד של טרה-בתים (TB) ופטה-בתים (PB) של מידע שמצוי בעשרות המחשבים, איני סבור כי החברה יכולה להיתלות בטענת ההכבדה.
28. המערערת התמקדה בהוראת סעיף 8(ב) לחוק העזרה המשפטית, ולשם הנוחות, נחזור ונעמיד את נוסח הסעיף מול עיננו:
כפיפות להוראות הדין
8. (א) פעולה בישראל על פי בקשה לעזרה משפטית של מדינה אחרת, תיעשה בדרך שנעשית פעולה מסוגה בישראל, ויחולו עליה הוראות הדין החלות בישראל על פעולה מסוגה, אלא אם כן נקבע אחרת בחוק זה או על פיו.
(ב) לא תיעשה פעולה בישראל על פי בקשה לעזרה משפטית של מדינה אחרת, אלא אם כן הפעולה מותרת על פי הדין בישראל.
(ג) הפעולה המבוקשת תיעשה בדרך התואמת את בקשתה של המדינה המבקשת, כל עוד מותרת הפעולה על פי הדין בישראל.
(ד) היתה הפעולה המבוקשת בקשר לענין פלילי, יחולו הוראות חוק זה כאילו העבירה שלגביה מבקשים את הפעולה נעשתה בישראל.
לטענת המערערת, כל עוד הפעולה המבוקשת מותרת, בית המשפט בישראל חייב להיעתר לבקשה.
29. גישתה של המערערת היא מרחיקת לכת, באשר היא הופכת את בית המשפט בישראל ל"זרועו הארוכה" של בית משפט במדינות הים, מעין זרוע ביצועית, כמעט ללא שיקול דעת. חוק העזרה המשפטית מבטא את רצונה של המדינה לסייע למדינות זרות, גם כאלה שאינן חתומות על אמנת האג והתקנות על פיה ("אמנה בדבר גביית עדות בחוץ-לארץ בענינים אזרחיים או מסחריים", כתבי אמנה 899, כרך 26, עמ' 689)). הציפיה של המדינה היא להדדיות, על מנת שכאשר מדינה שקיבלה סיוע על פי חוק העזרה המשפטית תתבקש לסייע למדינת ישראל, היא תנהג באופן דומה ותושיט למדינה סיוע.
עם זאת, בית המשפט בישראל נדרש להפעיל שיקול דעת בבואו לבחון בקשה של בית משפט זר. הדין הישראלי אינו מסולק מהשולחן אך ורק מאחר שניתן צו על ידי בית משפט זר. קשה להלום כי בית המשפט בישראל יורה למלא אחר צו שכבית משפט בישראל הוא לא היה נותן מלכתחילה, אך ורק מאחר שאותו צו הוצא על ידי בית משפט במדינה זרה. ודוקו: מאחר שהדין המהותי והדיוני שונה ממדינה למדינה, אין לדרוש כי הצו שהוצא על ידי בית המשפט הזר יהיה חופף במלואו לדין הישראלי (השוו לדיני הסגרה, שם לצורך קיום התנאי של פליליות כפולה (Double Criminality), נדרשת זהות עניינית-מהותית בלבד בין העבירות, להבדיל מזהות פורמאלית-טכנית – ראו, מבין רבים, ע"פ 459/12 אמארה נ' מדינת ישראל, בפסקה 32 (13.3.2013)). הבחינה היא מהותית, ובית המשפט בישראל לא ייעתר לצו שהוצא על ידי בית משפט זר, מקום שבו הצו שניתן סותר מושכלות יסוד או פוגע בזכויות מהותיות על פי הדין הישראלי. שיקול הדעת הסופי מסור לבית המשפט בישראל, ועליו לאזן בין האינטרס לסייע למדינה הזרה לבין אינטרסים נוגדים של הצד הישראלי שנדרש למסור מידע (וראו החלטתו המקיפה של השופט א' גורדון בבית משפט השלום במסגרת בקשה לעזרה משפטית – חד"א (שלום י-ם) 13721-02-14 הרשות המוסמכת בארה"ב נ' מובילאיי טכנולוגיות ראייה בע"מ (14.9.2014) (להלן: עניין מובילאיי)).
30. בעניין מובילאיי, דחה בית המשפט בקשה למסירת מידע שהוחזק על ידי מובילאיי, שלא הייתה צד לדיון שבין מבקשות הגילוי. מטבע הדברים, דרישה לקבלת מידע מצד שלישי אינה עניין של מה בכך, הגם שהיא אפשרית (השוו: ע"א 1604/19 מדינת ישראל נ' פלונית (26.1.2021). להרחבה ראו: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי שער שלישי פרק מ"ג: הליכי גילוי ומעורבות של צדדים שלישיים (עתיד להתפרסם, 2021)). במקרה דנן, החברה היא אמנם בעל דין, אך מעיון בכתב התביעה התקשיתי להבין את המיוחס לה. על פני הדברים, החברה היא בעל דין שולי וזניח בתביעה שכנגד שהגישה המערערת, ולא ברור מה היריבות בינה לבין המערערת. דומה אפוא כי יש בסיס להנחה של בית משפט קמא, כי החברה צורפה מלכתחילה כנתבעת על מנת שניתן יהיה לדרוש ממנה מידע במסגרת הליכי גילוי מסמכים.
31. זאת ועוד. הצו שניתן על ידי בית המשפט בקנדה, הוצא לבקשתן המוסכמת של המערערת ושל קטליסט, מבלי שהתאפשר לחברה להביע את עמדתה, הן מאחר שנכנסה להליכי חדלות פירעון והן מאחר שלנושים אין אינטרס לממן ייצוג משפטי לחברה בהליכים שמתנהלים בקנדה. הלכה למעשה, לא נערך דיון בבית המשפט בקנדה, והצו שניתן אינו פרי יוזמתו של בית המשפט בקנדה אלא נחתם על פי הנוסח שהוגש לו על ידי הצדדים. במצב דברים זה, יש לראות את הצו שניתן על ידי בית המשפט בקנדה כהחלטה שניתנה במעמד צד אחד, תוך ניצול מעמדה החלש של החברה שבפירוק.
32. ועיקרו של דבר.
הצו שניתן הוא צו גורף ביותר, שאין לו שיעור לא למעלה ולא למטה ולא לצדדים, בבחינת מסע דיג במימי החברה ולא במימי התביעה. לא נתבקשו מסמכים ספציפיים ואף לא סוגי מסמכים. המערערת אפילו לא חצתה את התנאי המקדמי של רלוונטיות, תנאי שבלעדיו לא יינתן צו לגילוי ועיון במסמכים. אף לא הוצגה שמץ של ראייה לכאורית שעשויה לקשור בין המידע שבמחשבי החברה בפירוק לבין בעלי הדין בהליכים בקנדה.
הצו שביצועו התבקש דומה לצו "אנטון פילר", שמא אף מרחיק לכת יותר, באשר אפילו מילות חיפוש מוסכמות לא נקבעו בצו. מכל מקום, לאור עיסוקה של החברה במתן שירותי מודיעין עסקי, ברי כי המידע שנמצא במחשביה כולל מידע עסקי ומסחרי שחשיפתו עלולה לפגוע בצדדים שלישיים שאינם צד לדיון, הן בהיבט של פגיעה בפרטיות והן בהיבט של פגיעה בסודות מסחריים שלהם. בדין הפלילי, בפרשה הידועה במקומותינו כפרשת "הסוס הטרויאני", דחה בית המשפט את בקשת ההגנה להעתיק חלקים מחומר החקירה, והורה כי העיון ייעשה במשרדי הפרקליטות בלבד, על מנת להגן על מידע עסקי סודי ועל פרטיותם של קורבנות העבירה (ראו בש"פ 6640/06 קרוכמל נ' מדינת ישראל (7.9.2006). עוד לספיחי הפרשה ולהחלטה השוללת את העתקת החומר ראו ב"ש (מחוזי ת"א) 90901/06 מנולוביץ' נ' מדינת ישראל (18.6.2006). בית המשפט הדגיש בהחלטה זו כי כל הנתונים שהיו מצויים במחשבי הקורבנות הועתקו, לרבות שמות לקוחות מכּל רחבי העולם, פירוט של הנכסים המנוהלים עבוּרם בכל רחבי העולם, סיסמאות גישה סוֹדית של הלקוחות לחשבונות בנק שלהם, עסקאות בהתהוות, סודות מסחריים ומידע אישי חסוי הנוגע לעסקים שונים המנוהלים על ידיהם, כך שמסירת החומר לידי באי כוח הנאשמים והוֹצאתו אל מחוץ למשרדי הפרקליטות עלולה לסכּן באופן ממשי את נפגעי העבירה). אכן, בפרשת "הסוס הטרויאני" בית המשפט התיר את העיון בחומר, להבדיל מהעתקתו, אך זאת לנוכח האינטרס של חקר האמת והזכות של נאשם בפלילים למשפט הוגן. מטבע הדברים, הרף הנדרש במשפט אזרחי על מנת שבית המשפט ייעתר לצו גורף כמו הצו שלפנינו, הוא רף גבוה יותר.