בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4891/20
לפני: כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופט ע' גרוסקופף
המערערת: West Face Capital inc corporation
נ ג ד
המשיבים: 1. עו"ד חיות גרינברג, מנהלת מיוחדת
2. כונס נכסים הרשמי
3. מדינת ישראל – משרד המשפטים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק פרק 065524-02-18 שניתן ביום 10.06.2020 על ידי כבוד השופטת עירית וינברג-נוטוביץ
תאריך הישיבה: ט"ו בשבט התשפ"א (28.01.2021)
בשם המערערת: עו"ד דיבון פרקש, עו"ד שירה מרקוביץ-בוקעי
בשם המשיבה 1: בעצמה
בשם המשיב 2: עו"ד מיכל דלומי
בשם המשיבה 3: עו"ד נעמי זמרת
פסק דין
השופט י' עמית:
העובדות הצריכות לעניין
1. ביום 7.11.2017 הוגשה נגד המערערת תביעה בסך של 450 מיליון דולר קנדי לבית המשפט באונטריו, קנדה, על-ידי חברת Catalyst Capital Group Inc. (להלן: קטליסט), בין היתר, בעילות של לשון הרע וגרימת הפסדים ונזקים באמצעים לא חוקיים.
ביום 29.12.2017 הגישה המערערת לבית המשפט בקנדה תביעה שכנגד בסך של 550 מיליון דולר קנדי, נגד קטליסט ו-9 נתבעים נוספים, ביניהם אינוופ בע"מ (להלן: החברה שבפירוק או החברה), חברה ישראלית שעסקה במתן שירותי מודיעין עסקי ותעשייתי, ולגביה נטען שהייתה מעורבת בריגול עסקי נגד המערערת.
2. ביום 28.2.2018 נפתח בעניינה של החברה הליך פירוק בבית משפט קמא, והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) מונתה כמנהלת מיוחדת. ביום 30.4.2018 ניתן צו לפירוק החברה. ביום 25.5.2018 הגישה המערערת בקשה להצטרף כצד להליך הפירוק בהתאם לתקנה 73 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987. במסגרת הבקשה עתרה המערערת לעיין במסמכי החברה ולהורות כי מלבדה לא תינתן לאיש מלבד המשיבה והמשיב 2, כונס הנכסים הרשמי (להלן: המשיב, וביחד: המשיבים) גישה למחשבים, למסמכים ולראיות שבבעלות החברה, אלא בצו של בית משפט. ביום 17.6.2018 התיר בית משפט קמא למשיבה למכור את הציוד של החברה בכפוף לגיבוי המידע שעל שרתיה, וביום 21.6.2018 דחה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.
ביום 12.7.2018 קיבל בית משפט זה (החלטת חברי השופט גרוסקופף ברע"א 4964/18) בקשת רשות ערעור על ההחלטה שלא לעכב את מכירת המחשבים. נקבע כי אין למכור את המחשבים עד להשלמת ההתדיינות הנוגעת לאופן הגיבוי שלהם ולראיות המצויות בידי המשיבה; וכי על המערערת להפקיד 200,000 ₪ בבית משפט קמא להבטחת הנזקים שעלולים לנבוע מעיכוב הביצוע.
3. ביום 17.7.2018 הורה בית משפט קמא על מחיקת בקשת המערערת להצטרף כצד לתיק הפירוק. ביום 18.7.2018 הודיעה המערערת לבית משפט קמא כי ביום 20.6.2018 הוציא בית המשפט בקנדה בקשה לסיוע משפטי בין מדינות, שבמסגרתה התבקש בית משפט קמא להורות למשיבים לנקוט צעדים לגיבוי "מחמיר" של המידע שבמחשבי החברה, ואשר עשוי להיות רלוונטי להליכים המתנהלים בקנדה. בהחלטתו מיום 20.6.2019 הורה בית משפט קמא כי מחשבי החברה יישמרו במצב הקיים, כדי לאפשר בירור הטענות ביחס לעיון במסמכים.
4. ביום 4.11.2019 הודיעה המערערת כי הוגשה בקשה נוספת מטעם בית המשפט בקנדה למתן סיוע משפטי (להלן: בקשת העיון או הבקשה). בבקשה צוין כי יש צורך בכל המסמכים הרלוונטיים להליך הקנדי המצויים בחזקתם או בשליטתם של החברה או המשיבים, ולכן, בכפוף לכל חיסיון שחל עליהם מתבקשת העברתם לצרכי ההליך בקנדה. בבקשה פורט מתווה רצוי להעברת המידע, שלפיו, בתמצית, ימונו עורך דין ישראלי עצמאי ומומחה מחשבים, ששמותיהם פורטו בבקשה, כנאמנים של בתי המשפט בישראל ובקנדה, לשם איתור המידע הרלוונטי במחשבים, שיועבר לעורך דין קנדי שיופקד על הטיפול בכך.
5. ביום 17.12.2019 הורה בית משפט קמא לצדדים להודיע עמדתם ביחס להעברת הדיון בבקשת העיון לבית משפט השלום. זאת, לנוכח בקשה – שנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד קבעה כי תידון בבית משפט השלום – שהוגשה על-ידי הרשות השיפוטית בקנדה מכוח חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק העזרה המשפטית) לביצוע חיקור דין של מספר עובדים לשעבר של החברה בפירוק. המערערת הותירה את שאלת הסמכות העניינית לשיקול דעת בית המשפט, בעוד שהמשיבים התנגדו להעברת הדיון ועמדו על כך שהסמכות לדון בבקשת העיון מסורה לבית משפט של פירוק.
פסק דינו של בית משפט קמא
6. בית המשפט ציין כי הבקשה לעיון במסמכי החברה אינה נסמכת על אמנות בינלאומיות וכי אין הסכם בין ישראל לקנדה שמסדיר את הסוגיה. עם זאת, חוק העזרה המשפטית מלמד על שאיפה לסייע כל הניתן לבתי משפט זרים בביצוע בקשות מטעמם, לנוכח עקרון ה-Comity שחל בין מדינות ובתי משפט לסיוע בניהול הליכים משפטיים.
7. בית המשפט קבע שהסמכות לדון בבקשה לעיון נתונה לבית משפט של פירוק. הבקשה הוגשה בהמשך לדיונים בסוגיית הגיבוי, שכבר נדונה לעומק על-ידי בית משפט קמא; הבקשה הופנתה על-ידי המערערת ובית המשפט בקנדה ישירות לבית משפט של פירוק, כדי שיפעיל את סמכותו בהתאם לדיני חדלות הפירעון כלפי המשיבים, המשמשים ידו הארוכה; כי למעשה הצדדים אינם חלוקים על סמכות בית משפט קמא; וכי אמנם סעיף 9 לחוק העזרה המשפטית קובע שבית משפט השלום הוא המוסמך לפעול לפי החוק, אך בפסיקה נקבע שלבית משפט של פירוק סמכות רחבה ובאפשרותו לדון גם בסוגיות שבסמכות ייחודית של בתי משפט אחרים, ככל שלסוגיה יש השלכה על ענייני החברה שבפירוק, כבענייננו.
8. לגוף הדברים, נקבע שהסעד המבוקש אינו בגדר "פעולה מותרת" בישראל, כמשמעות המושג בסעיף 8(ב) לחוק העזרה המשפטית, לפיו "לא תיעשה פעולה בישראל על פי בקשה לעזרה משפטית של מדינה אחרת, אלא אם כן הפעולה מותרת על פי הדין בישראל".
ראשית, נקבע שהיעתרות לבקשה תפר את הוראות סעיף 18ג(ה) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: סעיף 18ג(ה) ו-הפקודה בהתאמה) – שחל גם על חברה חדלת פירעון מכוח סעיף 353 לפקודת החברות – לפיו "קיבל הכונס הרשמי או מי מטעמו מידע או מסמכים, לא יעשה בהם שימוש ולא יגלה אותם לאחר, אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו, תוך הגנה על פרטיותו של החייב ושל כל מי שנמסר לכונס הרשמי מידע לגביו, או לפי צו של בית משפט". נקבע כי מסעיף 18ג(ה) נובע שאין להיעתר לבקשה לעיון במסמכים שנאספו במסגרת תיק פשיטת רגל או פירוק, אם המידע המבוקש אינו נדרש להליך עצמו או נועד לצורך ביצוע הוראות פקודת פשיטת רגל. לענייננו, נקבע שהגילוי המבוקש לא נועד לביצוע הוראות פקודת פשיטת הרגל או לביצוע תפקיד המשיבים, אלא לצורך הליך חיצוני שמתנהל בקנדה.
עוד נקבע, שהמערערת לא זכאית לעיין במסמכי החברה לפי סעיף 286 לפקודת החברות, לפיו "לאחר מתן צו לפירוק בידי בית המשפט רשאי בית המשפט להורות על מתן אפשרות לנושים ולמשתתפים לעיין בפנקסי החברה שבהחזקתה ככל שייראה לצודק, והם יהיו רשאים לעיין לפי הוראה כאמור ולא בנוסף עליה ולא בדרך שונה". נקבע כי הסעיף מאפשר רק לנושים ומשתתפים לעיין בצמצום בפנקסי החברה, לפי הנחיות בית המשפט בלבד, בעוד שהמערערת לא הגישה תביעת חוב נגד החברה ואינה נושה שלה.
בית המשפט הפנה לסעיף 267 לפקודת החברות, הקובע כי "משניתן צו פירוק, או שנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה שלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שנקבעו". נקבע, כי משהגישה המערערת את התביעה נגד החברה לבית המשפט בקנדה והמשיכה לנהלה מבלי שקיבלה רשות מבית משפט קמא – הרי שפעלה בניגוד לדין בישראל, ולכן אין לה מעמד לעתור לסעדים בתיק הפירוק. מאחר שהמערערת ידעה שהחברה בפירוק חסרת כל, לרבות אמצעים להתגונן, הרי שהותרתה כצד להליך בקנדה מותירה את הרושם שהדבר נעשה רק כדי לנסות ולקבל גישה למסמכים שבמחשביה.
עוד נקבע שבנוסף לחיסיון הספציפי שחל על גופים חדלי פירעון, חל גם חיסיון כללי מכוח סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), הקובע שלגוף ציבורי – ובענייננו, המשיבים – אסור למסור מידע, "זולת אם המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה".
9. בית המשפט בחן אם בקשת העיון הולמת את סעיף 8(א) לחוק העזרה המשפטית, הקובע כי "פעולה בישראל על פי בקשה לעזרה משפטית של מדינה אחרת, תיעשה בדרך שנעשית פעולה מסוגה בישראל, ויחולו עליה הוראות הדין החלות בישראל על פעולה מסוגה, אלא אם כן נקבע אחרת בחוק זה או על פיו". נקבע כי הפעולה המבוקשת אינה עולה בקנה אחד עם הדרך שבה נעשית פעולה מהסוג המבוקש בישראל.
נקבע כי המערערת חסרה בסיס עובדתי ומשפטי לסעד המבוקש, שהוא קיצוני וחריג ודומה יותר לצו "אנטון פילר" מאשר לצו לגילוי ועיון במסמכים. זאת, באשר מתבקש לתפוס את כל מסמכי החברה, מבלי שהמערערת יודעת מה תוכנם ואם בכלל קיימים מסמכים רלוונטיים להליך שבקנדה, כשרק לאחר עיון מקיף בחומרים שבמחשבים הרבים של החברה ניתן יהיה לבחון את הרלוונטיות שלהם.
כמו כן, נקבע כי בקשת העיון אינה הולמת את תקנות 122-112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), שמסדירות את סוגיות הגילוי והעיון, וגם לא הולמת את ההלכות שנקבעו בעניינן. ראשית, נקבע שהבקשה אינה עומדת בתנאי לפיו הגילוי מתבקש ביחס למסמכים הנוגעים "לעניין שבנדון", שכן בעוד שהעיון מתבקש במסגרת הליך הפירוק, הרי שהמסמכים דרושים להליך אחר, כשהמערערת משתמשת בחברה כמכשיר לאיסוף ראיות נגד צדדים אחרים. הודגש כי בניגוד להלכות בנושא, המערערת לא הצביעה על מסמכים מסוימים או סוג מסוים של מסמכים שמתבקש לגלות, וכי אין להיעתר ל"מסע דיג" שנועד לאסוף ראיות לצורך משפט אחר.
עוד נקבע, בין היתר, כי קרוב לוודאי שבמחשבי החברה מצוי חומר פרטי וחסוי ביחס ללקוחותיה – מעבר לחומר הנוגע לקטליסט, שלטענת המערערת הסכימה לחשוף מידע שמצוי במחשביה – שזכאים לטעון בפני בית המשפט, אך המערערת לא צירפה אותם או הציגה עמדתם; כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שהמידע המבוקש נחוץ באופן המצדיק פגיעה בצדדים שלישיים; כי ככל שקיימים מסמכים הקשורים בקטליסט, יש להניח שאלה מצויים גם בידיה; וכי היעתרות לבקשה תחייב את החברה שבפירוק לבחון את כל מסמכיה ולהשקיע משאבים שאין ברשותה, באופן שיכביד על המשיבים.
10. מכאן הערעור שלפנינו, שהוגש לצד בקשה למתן סעד זמני האוסר על כל שינוי במחשבי החברה שבפירוק וכל פגיעה במידע שבהם עד להכרעה בערעור. בהחלטתה מיום 4.8.2020 קיבלה השופטת ברק-ארז את הבקשה, בכפוף להפקדת 300,000 ₪, וקבעה כי מדובר ב"מקרה 'קלאסי' שבו החלטה שלא להורות על מתן סעד זמני יכולה להפוך את הערעור לתיאורטי".
טענות הצדדים
11. המערערת טענה כי סעיף 18ג(ה) לפקודה אינו מונע היעתרות לבקשה, שכן עניינו רק במידע שהושג במסגרת חקירות של בעל תפקיד בהליכי הפירוק; וכי אפילו ניתן לפרש את הסעיף כחל גם על מידע שהתקבל במסגרת הליכי פירוק לצורך ביצוע הוראות פקודת החברות, הרי שהמידע שבמחשבים "מצא דרכו" להליכי הפירוק רק משום שהיה במחשבים כשנתפסו על-ידי המשיבה, אך אין הוא רלוונטי להליך הפירוק.
12. באשר לסעיף 286 לפקודת החברות, המערערת טענה כי הסוגיה הועלתה לראשונה בפסק הדין באופן שפגע בזכות הטיעון שלה; כי עסקינן בהליך גביית ראיות ביוזמת בית משפט זר, ולכן קשה לבחון את הבקשה באספקלריה של זכויות "נושה" או "משתתף". לגוף הדברים, נטען כי סעיף 286 מסדיר עיון בפנקסים שחברה מחויבת לערוך לפי חוק החברות, שנוגעים לניהולה התאגידי, אך לא עוסק באפשרות לעיון במסמכים אחרים, כבענייננו. המערערת הוסיפה שעל אף שלא הגישה תביעת חוב בישראל, לנוכח מצב קופת הפירוק, הרי שהיא נושה "מהותית" של החברה בפירוק.
13. באשר לסעיף 267 לפקודת החברות, המערערת טענה כי לא הייתה צריכה לקבל מבית המשפט של פירוק היתר לניהול תביעתה בקנדה; כי אין קשר בין מעמדה לעתור לסעדים בתיק הפירוק לשאלה אם בקשת העיון מותרת לביצוע לפי הדין הישראלי; וכי לנוכח חוק העזרה המשפטית, גם אם החברה שבפירוק לא הייתה צד להליך בקנדה ניתן וצריך להיעתר לבקשת העיון. המערערת הדגישה שלא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת במועד הגשת התביעה בקנדה שהחברה תהיה בתוך זמן קצר בפירוק, וכי היא "חסרת כל"; כי התביעה בקנדה לא נועדה לתפוס את מסמכי החברה; וכי בית המשפט בקנדה הוא שהחליט שהמידע דרוש וביקש את הסיוע הבינלאומי, ואין להסיג את גבול שיקול דעתו.
14. ביחס לקביעת בית משפט קמא לגבי סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות, טענה המערערת כי נשללה ממנה זכות הטיעון; כי הסעיף עוסק רק במידע אישי ופרטי שמצוי במאגר מידע של גוף ציבורי, בעוד שלא הוצגה תשתית ראייתית מינימלית לכך שהמידע המבוקש הוא "אישי ופרטי", ולא מדובר במאגר מידע של גוף ציבורי; וכי גם אם הסעיף חל, הרי שקטליסט, הנתבעת שכנגד, מסרה הסכמתה לבקשת העיון.
15. המערערת הדגישה כי הדין הישראלי מאפשר לבצע את פעולות הסיוע המבוקשות, למשל מכוח סעיפים 17-16 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999; תקנה 124 לתקסד"א; סעיף 38 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; וסעיף 75 לחוק בתי המשפט; וכי בית משפט קמא עצמו קבע שהבקשה דומה לצו "אנטון פילר", המוכר במשפט הישראלי, מה גם שבקשת העיון אינה מרחיקת לכת כצו מסוג זה.
16. באשר לקביעות בית משפט קמא ביחס לסעיף 8(א) לחוק העזרה המשפטית, נטען שגם אם הליך מסוים היה מתבצע בישראל באופן אחר מזה שנתבקש, אין בכך כדי להוות צידוק לסירוב למתן עזרה משפטית כאמור.
17. המערערת הוסיפה כי לבית משפט קמא לא הייתה סמכות לדון בבקשה; כי השאלות שעמדו להכרעתו לא נגעו במישרין לחברה שבפירוק, שכן המידע שבמחשבים לא נאסף במסגרת הליך הפירוק אלא התקבל רק משום שהחברה נכנסה לפירוק; וכי בשום שלב לא נטען שהמידע דנן הוא נכס של החברה שבפירוק.
18. עוד נטען, בין היתר, כי חוק עזרה משפטית מאפשר לבצע כל פעולה משפטית הקשורה לעניין אזרחי, ולכן לא היה מקום לדחות את בקשת העיון על בסיס תקנות 112-122 לתקסד"א, בהסתמך על כך שהמידע המבוקש לא נדרש לצורך הליך הפירוק; כי חוק העזרה המשפטית לא מטיל חובה לצרף צדדים שלישיים שיש להם זיקה למידע דנן, מה גם שהמערערת אינה יודעת מי הם; כי לא היה מקום לקבוע שהמערערת הייתה צריכה להוכיח שלא תוכל להשיג את המסמכים בדרך אחרת; וכי הבקשה אינה מכבידה, שכן המערערת התחייבה לשאת בכל העלויות הכספיות הכרוכות ביישומה.
19. המערערת הדגישה כי מתן סיוע משפטי נרחב למדינה זרה לא מותנה בחתימה על אמנה; וכי לא כל פסקי הדין שבהם התקבלו בקשות לסיוע משפטי עסקו בבקשות ממדינות שהן צד לאמנת האג. המערערת עתרה כי בית המשפט יצהיר "בקול רם וצלול" כי ישראל מכבדת ערכאות משפט מערביות אחרות ועושה ככל שביכולתה לסייע להן, פן עקרון ההדדיות יחייב לדחות בקשות ממערכת המשפט בישראל. עוד נטען כי בקשת העיון נדחתה רק משום שבית משפט קמא החיל בשגגה הוראות מדיני הפירוק והחברות, שאינן רלוונטיות; וכי יש במחשבים מידע רלוונטי להליך בקנדה, שרק חשיפתו מתבקשת.