38. דא עקא, שעד ליום זה וגם לאחר שהוגשה התביעה דנן, הנתבע 1 לא פעל לרישום מניות התובע, כפי שהוסכם.
39. עד לכתיבת שורות אלה לא מצאתי הסבר המניח את דעתי למחדל זה של הנתבע 1. מדובר בחיוב חוזי ברור, מפורש ובלתי מותנה לרישום מניות התובע בחברה על ידי הנתבע 1, לפי חלקו.
לאור זאת, הרי שמרגע שהודיע התובע לנתבע 1 על סיום הנאמנות ועל דרישתו לרישום המניות, היה על הנתבע 1 למלא אחר הוראת סעיף 6.3 להסכם השותפות, תוך זמן סביר.
40. בעניין זה קובע סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כי:
"חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש".
בע"א 6018/03 אוליאור נ' מסא א.א. ייזום ונהול נכסים בע"מ (פורסם בנבו, 21.1.2007), ציינה כב' השופטת ארבל, בהסכמת כב' הנשיאה דאז בייניש וכב' השופטת פרוקצ'יה, כי:
"סבירות הזמן קשורה באופן הדוק לנסיבותיו של המקרה הקונקרטי והיא משתנה ממקרה למקרה בהתאם לתוכן החוזה ולכוונת הצדדים כפי שהיא משתמעת מהאמור בחוזה ומהתנהגותם לאחר חתימתו".
(שם, פסקה 21).
41. בענייננו, לא מצאתי באיזה מטענות הנתבעים 1 -2, באשר להתנהלות בלתי תקינה מצד התובע במסגרת פעילותו בעסק, טעם אשר יש בו כדי להצדיק מניעה או דחייה של חיוב הנתבע 1 לפעול לרישום מניות התובע בחברה. מלשון סעיף 6.3 להסכם השותפות עולה כי מדובר בחיוב אשר עומד בפני עצמו ואינו מותנה או תלוי בדבר. אם לנתבעים 1-2 הייתה באותה עת טרוניה כזו או אחרת כנגד התובע, היה עליהם לפעול למיצוי זכויותיהם בהקשר זה כנגד התובע ולא לעשות דין עצמי. לטעמי, עם הודעת התובע על סיום הנאמנות, היה על הנתבע 1 לפעול לפי דרישת התובע ולקיים את החיוב החוזי לרישום מניותיו כאמור, תוך זמן סביר.
42. בהימנעותו מלעשות כן עד ליום זה, לפי דרישת התובע שניתנה עוד מיום 22.5.2016, הפר הנתבע 1 את סעיף 6.3 להסכם השותפות – הפרה יסודית. ה"זמן הסביר" לביצוע רישום מניות התובע בחברה, חלף לו זה מכבר. אגדיל ואומר, כי ייתכן שאם הנתבע 1 היה פועל לפי ההסכמות ומבצע את רישום מניות התובע בחברה תוך זמן סביר, לאחר דרישת התובע מיום 22.5.2016, אפשר שתביעה זו לא הייתה באה לעולם, שכן דומה כי רישום חלקו של התובע במניות החברה בעת הרלוונטית, היה מאפשר לו למצות זכויות בשותפות ובחברה.
43. יצוין כי התובע לא עתר לפיצוי בגין הפרת חוזה זו מצדו של הנתבע 1, אך לטעמי התנהלות זו של הנתבע 1 באי רישום מניות התובע, גם לאחר שהוגשה התביעה דנן, צריכה לקבל ביטוי בפסיקת הוצאות לטובת התובע בגין הליך זה, ואדרש לכך בהמשך פסק דיני זה.
44. נוכח האמור, אכן עקרונית התובע היה זכאי לרישום חלקו במניות חברה (1/3) על ידי הנתבע 1, בהתאם להסכם השותפות ובכלל זה לפי סעיף 6.3 להסכם. יחד עם זאת, לאור התוצאה אליה הגעתי כפי שיפורט להלן, לפיה הנתבעים ישלמו לתובע סך השווה ל- 1/3 משווי החברה במסגרת יישוב החשבונות ביניהם, נראה כי סעד זה מתייתר, ונבלע בסעד הכספי שיקבל התובע בגין האמור.
קביעות מקדמיות בנוגע לסעדים הכספיים:
45. השותפות דכאן, אמנם שואבת כוחה מהוראות הסכם השותפות מיום 28.7.2014, אך בד בבד להסכם השותפות חלות על השותפות גם הוראות פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפיות").
46. התובע הציג את התביעה ככזו אשר עניינה הפרת הסכם נאמנות, בעיקר מצד שותפו, הנתבע 1, אשר מחזיק בנאמנות במניות החברה שהוקמה מכוח אותו הסכם שותפות.
נושא הנאמנות קיבל אמנם ביטוי בתביעה כאמור, אך אני מוצאת כי בנוסף לכך מדובר בתביעה שעניינה קבלת סעדים כספיים אשר נובעים מיישוב חשבונות בין שותפים, לאחר סיום יחסי הצדדים ופירוק השותפות.
47. אציין כבר עתה, כי התובע אינו יכול לאחוז את המקל בשני קצותיו ולקבל בתביעה הנוכחית גם את שווי חלקו בחברה וגם רווחים שנוצרו, לרבות שכר, לאחר המועד בו אינו נטל עוד חלק בפעילות העסקית. מדובר בסעדים שאינם יכולים לדור יחד בכפיפה אחת, ולא בכדי התובע עתר לסעדים חלופיים כשהסעד שעניינו קבלת רווחים לא נתבע יחד עם הסעד הנוגע לקבלת חלקו בחברה (ראו סעיפים 61.1-61.3 לכתב התביעה).
48. נקודה נוספת שראיתי לציין, היא התאריך 31.12.2016, אשר נקבע על ידי בהחלטתי מיום 26.11.2018, כמועד שלגביו תתבצע הערכת שווי החברה. יובהר ויודגש – אין מדובר במועד שעד לקיומו יש לבצע חישובים הנוגעים ליישוב חשבונות בין הצדדים, כפי שסבר התובע בסיכומיו, אלא במועד לצורך ביצוע הערכת שוויה החברה – הא ותו לא. טענת התובע בסיכומיו לפיה קבעתי בהחלטתי מיום 26.11.2018, כי את החישובים יש לערוך ליום 31.12.2016 ולפיכך התובע זכאי לרווחים שלא קיבל, החל מחודש 05/16 ועד לחודש 12/12, היא פרשנות אותה יצר התובע אשר אינה עולה בקנה אחד עם הוראת החלטתי מיום 26.11.2016 הנ"ל.
49. אשר לגובה הסכום אשר ביכולתו של התובע לקבל בגין תביעה זו, יש להבהיר כבר עתה כי התובע אינו יכול לקבל לידיו סעדים כספיים מעבר לסך הכספי שנתבע בכתב התביעה ואשר שולם בגינו אגרה – 800,000 ₪. לפיכך, הסך הכספי שנדרש בסיכומי התובע, ממילא אינו יכול להיפסק אלא עד לגובה הסכום שנתבע בכתב התביעה.
פירוק השותפות:
50. סוגיה נוספת, אשר לטעמי לא קיבלה ביטוי מספיק (אם בכלל) על ידי הצדדים בטענותיהם, נוגעת לשאלת פירוק השותפות.
הפכתי והפכתי בטענות הצדדים, אך לא מצאתי טענה בעניין זה מצד מי מהם, על אף שמדובר בסעד חלופי שנתבע על ידי התובע.
בסעיף 64.3 לכתב התביעה, עתר התובע כסעד חלופי, "להורות על פירוק הנתבעת 3 כאמור בסעיף 17 להסכם וחלוקת יתרת נכסיה..."
אין חולק כי כוונת התובע בסעד חלופי זה היא לפירוק השותפות ולא לפירוק החברה, הנתבעת 3, שכן סעיף 17 להסכם השותפות מתייחס לנושא פירוק השותפות ואינו מתייחס כלל לחברה.
51. כפי שיבואר להלן, סבורה אני כי מכתבו של הנתבע 1 לתובע מיום 29.5.2016 בו הודיע הנתבע 1 באמצעות בא כוחו על ביטול הסכם השותפות, הביא למעשה לפירוק השותפות באופן שמקים לשותפים ובכלל זה לתובע, את המנדט ליישוב החשבונות ביניהם, לפי פקודת השותפויות והסכם השותפות.
בהקשר זה יצוין, כי הנתבעים טענו בסיכומיהם שהסכם השותפות בוטל על ידם כדין במכתבו של הנתבע 1 לתובע מיום 29.5.2016, וכי הדבר מקים לתובע סעד של השבה בלבד. מעבר לעובדה שמדובר בטענה שנטענה לראשונה בסיכומי הנתבעים, הרי שלטעמי מכתב זה יצר מציאות משפטית שונה מזו הנטענת על ידי הנתבעים.
כאמור, על יחסי הצדדים חל חיקוק ספציפי בדמות פקודת השותפויות, אשר מסדירה בין היתר גם את התנאים לפירוק שותפות.
בשים לב לסעיף 41 לפקודת השותפויות כפי שיפורט להלן, סבורה אני כי הודעת הנתבע 1 במכתבו מיום 29.5.2016 בדבר ביטול הסכם השותפות, היא בבחינת הודעה מצדו של הנתבע 1 על פירוק השותפות, דבר שיש שגם יש לו משמעות לנושא יישוב החשבונות בין השותפים והסעד אותו זכאי התובע לקבל בגין הליך זה.
אנמק קביעתי זו להלן.
52. התנאים לפירוק שותפות מעוגנים בסעיף 41 לפקודת השותפויות אשר זו לשונו:
"41. (א) שותפות תפורק –
(1) אם נתכוננה לתקופה קצובה – בגמר התקופה;
(2) אם נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי או קיבולת יחידה – בהסתיים העסק או הקיבולת;
(3) אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת – כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות;
והכל בכפוף להסכם שבין השותפים.
(ב) פירוקה של שותפות לתקופה לא מסויימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב תאריך – בתאריך שבו נמסרה ההודעה".
53. מלשונו של סעיף 41(א)(3) הנ"ל עולה כי אחת הדרכים לפירוק שותפות לתקופה לא מסוימת (כבענייננו) היא בהודעה על כך מצד אחד השותפים, בכפוף להסכם השותפות.
מלשונו של סעיף 41(ב) לפקודת השותפויות עולה, כי תאריך פירוק השותפות, בשותפות לתקופה לא מסוימת, הוא המועד שנקב השותף בהודעתו.
54. הוראות בעניין סמכויות, זכויות ויישוב החשבונות בין השותפים עד לפירוק השותפות, מפורטות בסעיפים 49-51 לפקודת השותפויות:
סעיף 49(א) לפקודת השותפויות שענייננו "סמכות השותפים למטרות הפירוק", קובע:
"כוחו של כל שותף לחייב את השותפות ושאר זכויותיהם וחובותיהם של השותפים יעמדו בתקפם לאחר פירוקה של השותפות, במידה שהדבר דרוש לפירוק עניני השותפות ולסיום עסקאות שהוחל בהן ולא הושלמו בעת הפירוק ובמידה זו בלבד, והכל בכפוף לכל צו של בית המשפט".
סעיף 50 לפקודת השותפויות שענייננו "זכותו של שותף בפירוק", קובע:
"בהתפרק שותפות יהיה כל שותף זכאי כלפי שאר השותפים וכלפי כל מי שיש לו מכוחם תביעה בשל זכויותיהם כשותפים, שנכסי השותפות ישמשו לסילוק חיוביה של השותפות, ושהנכסים העודפים ישמשו לסילוק המגיע לשותפים לאחר שינוכה ממנו כל המגיע מהם לשותפות בשל היותם שותפים בה".
סעיף 51 לפקודת השותפויות אשר דן בנושא "יישוב החשבונות בין השותפים", קובע:
"ביישוב החשבונות בין השותפים לאחר פירוק השותפות ינהגו לפי כללים אלה, בכפוף לכל הסכם:
(1) הפסדים, ובכלל זה הפסד וחסר שבהון, ישולמו תחילה מתוך הרווחים, לאחריהם – מתוך ההון, ולאחרונה, אם יהיה צורך, ישלם כל שותף כיחיד סכום יחסי לפי שיעור זכותו בחלק מן הרווחים;
(2) נכסי השותפות, ובכלל זה הסכומים שהכניס כל שותף לכיסוי ההפסד והחסר שבהון, ישמשו בדרך ובסדר שלהלן:
(א) סילוק חיוביה של השותפות למי שאינם שותפים בה;
(ב) סילוק שיעור יחסי של המגיע לכל שותף בעד מקדמות ששילם, להבדיל מהון שהכניס לשותפות;
(ג) סילוק ההוצאות הכרוכות בפירוק עניני השותפות;
(ד) סילוק שיעור יחסי של המגיע לכל שותף בעד הון שהכניס לשותפות;
(ה) חלוקת היתרה הסופית בין השותפים, לפי השיעורים שלפיהם יש לחלק את הרווחים."
55. בע"א 1135/12 שרעבי נ' אזכוריה (פורסם בנבו, 12.12.2013) (להלן: "עניין שרעבי") נדונו סעיפים אלה על ידי כב' השופטים דנציגר, פוגלמן ושהם.
וכך נכתב בפסק דינו של כב' השופט פוגלמן:
"ברירת המחדל הקבועה בסעיף 41(א)(3) לפקודה, שלפיה די בדרישתו של שותף כדי לפרק את השותפות, חלה הן בשותפות שחלה עליה פקודת השותפויות, הן על שותפות במקרקעין (סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). היא נשענת על התפישה שלפיה "כל הנדרש משותף הוא כי יודיע על רצונו בהתרת החבילה. המשפט אין בכוחו להשכין שלום בין שותפים צהובים זה לזה – או אף בין שותפים המתקשים להגיע להבנה זה-עם-זה – ובהיעדר כלים בידו להשכין שלום ביניהם, מקנה הוא זכות-יכולת לכל אחד מן השותפים לבקש פירוק השותפות" (רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי, פ"ד נב(4) 625, 632 (1998))".
(שם, פסקה 12).
בהמשך, ציין כב' השופט פוגלמן שיש להבחין בין "פירוק השותפות" לבין "חיסול עסקי השותפות":
"כאן המקום להבחין בין תאריך פירוק השותפות (“general dissolution”) לבין תהליך חיסול עסקי השותפות (“winding up”). לפי ברירת המחדל הקבועה בסעיף 41(ב) לפקודה, תאריך פירוקה של שותפות לתקופה לא מסוימת יהיה "בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב תאריך – בתאריך שבו נמסרה ההודעה". החל ממועד זה תיחשב השותפות ל"שותפות בפירוק" ויחולו עליה סעיפים 51-49 המסדירים (בהתאמה) את סמכות השותפים למטרות הפירוק, את זכויותיו של שותף בפירוק ואת הכללים ליישוב החשבונות בין השותפים. פירוק השותפות יכול להיעשות, לבקשתו של שותף, באמצעות בית המשפט כאמור בסעיף 47 לפקודה, או על ידי השותפים עצמם וללא מעורבות של בית המשפט. יישוב החשבונות וחיסול עסקיה של השותפות עשוי להיות תהליך ארוך ולכלול את מכירת נכסיה, את סילוק חובותיה לנושים ואת חלוקת העודף בין הנושים לפי זכויותיהם. כל עוד הליך זה נמשך, רשאים השותפים לפעול בשם השותפות כאמור בסעיף 49 לפקודה".
(שם, פסקה 13).
כב' השופט פוגלמן סיכם את הדברים בקבעו:
"עינינו הרואות: מרגע שניתנה הודעה כדין מצד שותף על רצונו לפרק את השותפות, השותפות נכנסת לפירוק באופן שמקים לכל אחד מהשותפים עילה לדרוש מהשותפים האחרים ליישב את החשבונות ביניהם ולחסל את ענייני השותפות. במקרה שמתעורר קושי ליישב את החשבונות, זכאי כל שותף לפנות לבית המשפט בבקשה למתן סעד. תביעה כזו תוגש בדרך כלל כתובענה למתן חשבונות המתנהלת בשני שלבים: בשלב הראשון בוחן בית המשפט את זכותו של התובע למתן חשבונות (ובכלל זה אם הוכיח שהייתה שותפות), וככל שמצא כי הוא זכאי לקבלם, הוא יורה על עריכת החשבונות בדרך שיראה לנכון. בשלב השני, לאחר עריכת החשבונות ובירור הזכויות בין השותפים, יורה בית המשפט לשותפים-הנתבעים לשלם לתובע את הסכום שהוא זכאי לו מתוך נכסי השותפות. לשם כך רשאי בית המשפט לתת הוראות נוספות ואף למנות כונס נכסים".
(שם, פסקה 14).
56. במקרה שלפני, אני מוצאת כי יש לראות בהודעת הנתבע 1 בדבר ביטול הסכם השותפות, כהודעה על לפירוק השותפות, בהתאם לסעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות.
57. במכתבו של הנתבע 1 לתובע מיום 29.5.2016, הודיע ב"כ הנתבע 1 לתובע בסעיף 18.1 למכתב באופן מפורש על ביטול הסכם השותפות, בזו הלשון: "מרשיי מבטלים בזאת את הסכם המייסדים מיום 27/07/2014..."
58. בשים לב להוראות הסעיפים 41(א)(3) ו- 41(ב) לפקודת השותפויות, הרי משמעות הודעה זו היא למעשה ביטול ופירוק השותפות שבין הצדדים. השותפות הרי הוקמה ונולדה מכוח הסכם השותפות. בהודעה זו מיום 29.5.2016 הביע הנתבע 1 על רצונו לסיים את השותפות על ידי ביטול הסכם השותפות, ומכאן שזהו המועד הקובע אשר ממנו והלאה השותפות מצויה בפירוק.
59. למען שלמות התמונה, אציין כי הפריזמה המשפטית אשר הונחה לראשונה על ידי הנתבעים בסיכומיהם, לפיה מכתב הנתבע 1 מיום 29.5.2016 מהווה הודעה על ביטול הסכם השותפות, ומכאן שלכל היותר זכאי התובע לסעד של השבה – אינה הולמת ומתאימה ליחסי הצדדים דכאן. כאמור, לפנינו הסכם שותפות בין שותפים. על מערכת יחסים זו חל חיקוק ספציפי בדמות פקודת השותפויות אשר מסדירה בין היתר גם את אופן ההיפרדות ויישוב החשבונות בין השותפים. לאור זאת, לא די לבחון את מערכת היחסים שבין הצדדים לפי דיני החוזים "הרגילים" ויש ליתן בכורה לדין הספציפי החל – פקודת השותפויות.