17. לשון סעיף 107 לחוק היא ברורה וחדה. ניתן "לחלץ" ממנה משמעות אחת, בהירה ופשוטה. אין מדובר בלשון דו-משמעית או כזו הטומנת בחובה מספר משמעויות שונות. המחוקק קבע כי המנהל רשאי להאריך "כל מועד" שנקבע בחוק. על פי פשוטו של מקרא, המילה כל משמעה מלוא המידה מושא העניין הנמדד. סך כולל של כל הפריטים הכלולים במניין. לא חלק, לא מיעוט, אלא שלם. על כן שעה שמושא העניין הנמדד הוא מועדים, המושג כל כולל בחובו את המועדים כולם. המחוקק לא סייג וקבע כי מועדים מסוימים הקבועים בחוק אינם ניתנים להארכה. אכן, חרף האמור, טענת המערער היא כי לשונו של הסעיף סובלת פרשנות מצמצמת, על פיה המחוקק כיוון רק למועדים פרוצדורליים ולא למועדים הקובעים "התיישנות מהותית". ברם, טענה זו נעדרת כל עיגון בלשון החוק. גם ניסיון המערער להצביע על מועד אחר הקבוע בחוק שסעיף 107 לא חל לגביו, בהתאם לפסיקה, לא צלח.
18. הינה כי כן, המערער ביקש להקיש מהלכות שנקבעו בבית משפט זה, בקשר להוראות חוק שונות, לעניין היקף תחולתו של סעיף 107 לחוק. אולם, אין בהפניות המערער כדי להועיל לו, שכן הלכות אלה אינן עוסקות בחוק מיסוי מקרקעין אלא בחוקים אחרים ממארג דיני המיסים שאינם כוללים הוראה מקבילה להוראת סעיף 107 לחוק. גם כאשר ביקש המערער להישען על הוראות חוק מיסוי מקרקעין, הפנה לפסיקה שאינה תומכת בטענותיו. כך, המערער הפנה לסעיף 87 לחוק הקובע כי על המנהל לתת החלטה בהשגה בתוך שמונה חודשים מיום שנמסרה לו הודעת השגה, והוא רשאי להאריך את התקופה עד תום שנה מיום שנמסרה לו אותה הודעה. לטענת המערער, על פי פסיקת בית משפט זה, לא ניתן להאריך מועד "קשיח" זה על ידי סעיף 107 לחוק. בהקשר זה ביקש המערער להסתמך על ההלכה שנקבעה בע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' סמי [פורסם בנבו] (22.4.2007) (להלן: עניין סמי), שעסקה בסעיף 152 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) שעניינו גם כן השגה על שומה. מהלכה זו ביקש המערער להיבנות נוכח פסק דין שניתן בע"א 3345/13 מדינת ישראל נ' יוסף [פורסם בנבו] (15.12.2014) שאימץ את שנקבע בעניין סמי גם לעניין סעיף 87 לחוק.
19. אלא שאין בסיס להיקש אותו ביקש המערער לעשות. לטענת המערער, בעניין סמי נקבע שבחלוף המועד שנקבע בפקודה למתן החלטה בהשגה, יראו את ההשגה כאילו התקבלה. עוד לטענתו, בעניין יוסף, נקבע כי יש להחיל הלכה עקרונית זו גם לעניין סעיף 87 לחוק, שכן באותו עניין נקבע שאין מקום להבחנה פרשנית בין שתי הוראות החוק. אלא שהאמור בעניין יוסף, כי יש מקום להחיל את אותו הדין, הן על הוראת סעיף 87 לחוק והן על הוראת סעיף 152 לפקודה, נקבע רק לגבי הסוגיה שעמדה שם על הפרק, והיא האם התקופה הקבועה בסעיף נמנית עד ליום שבו נשלחה ההחלטה, או עד ליום שבו התקבלה ההחלטה אצל הנישום. מחלוקת זו אינה משליכה אפוא כלל על ענייננו.