--- סוף עמוד 304 ---
הנשיא בזק הלוותה כספים לחברת "מרגל" להשקעתם, כהמלצת שטרן, בחברה האמריקנית-ירושלמית. בעקבות מעשי מעילה של שטרן הפסידה משפחת אשתו של כבוד סגן הנשיא בזק כספים, ונגרמה לה עוגמת נפש. עובדות אלה נודעו לזוסמן ולנתבעים נוספים, והם ביקשו כי השופט יפסול את עצמו מלישב בדין (המ' 1133/91). בית-המשפט דחה את הבקשה. בקשת רשות הערעור על ההחלטה הנ"ל נדחתה אף היא, בלי שנתבקשה עליה תשובה, בהחלטתו של כבוד השופט ש' לוין (כתוארו אז) מיום 12.6.1991 (רע"א 2522/91). זוסמן טוען כי בעת מתן ההחלטה בבקשת רשות הערעור לא ידע בית-משפט זה, ולא היה יכול לדעת, את כל הנסיבות – לרבות אלה שאירעו לאחר מכן, כגון צורת כתיבת פסק-הדין וצורת ניהול המשפט – אשר במצטבר מצביעות על חשש ממשי לניהול המשפט במשוא פנים. הזכות השלישית היא הזכות לאפשרות סבירה להתדיין ולהתגונן. זוסמן טוען כי בית-המשפט ניהל את המשפט תוך התעלמות מכללים בסיסיים הנוגעים לדיני הראיות וסדרי הדין, דבר שפגע בזכותו היסודית לאפשרות סבירה להתדיין ולהתגונן. כך למשל לתצהיר עד התביעה הראשי אבלס צורפו מסמכים שתוכנם איננו ידוע למצהיר מידיעתו האישית, כגון קטעי עדויות של אנשים אחרים שהעידו במשפט הפלילי נגד הלפרין וברזל; כתבי-האישום שהוגשו נגד המנהלים שהואשמו בפלילים. זוסמן ונתבעים אחרים ביקשו למחוק את תצהירו של אבלס (המ' 996/91; המ' 1052/91). בית-המשפט החליט לא למחוק את התצהיר או חלק ממנו, וכי בכל החלטת ביניים בעניין דיני הראיות שייתן בתביעה יוכל כל צד לבקש עיון מחדש בסוף המשפט. לטענת זוסמן, החלטת בית-המשפט סטתה באופן חמור מסדרי הדין ודיני הראיות והעמידה אותו בפני מצב בלתי נסבל, שבו הוא איננו יודע מפני מה עליו להתגונן, דבר שמהווה פגיעה חמורה בזכותו להתגונן. כאמור, טוען זוסמן כי תוצאת הפגמים האמורים היא ביטול פסק-הדין. לחלופין, מבקש זוסמן משפט חדש בפני ערכאה ראשונה (אם כי הוא מדגיש את הזמן הרב שעבר ואת העלות הכספית הגבוהה הכרוכה בניהול המשפט) שבו יאוחד הדיון עם שאר הנתבעים, ותוכרע שאלת קבילות הראיות, ושאר הפגמים הדיוניים יתוקנו.
17. אין צורך להכביר מילים בדבר חשיבותם ומעמדם של כללי הצדק הטבעי. הם בלב לבו של ההליך השיפוטי. הם מאבני היסוד של שיטתנו המשפטית. שמירה עליהם היא בראש מעייניו של בית-המשפט היושב בדין. הם יד ימינו של בית-המשפט במסעו לחשיפת האמת. הכלל כי "יישמע האידך גיסא" – “audi alteram partem” – והכלל כי "אין אדם דן בעניינו שלו" – “nemo judex in re sua” – הם מהיסודות המוסדים של כללי הצדק הטבעי הן במשפט העמים הן במשפט הישראלי (ראה בג"ץ 10/59 לוי נ' ביה"ד הרבני האזורי, תל-אביב-יפו [2]). לא רק זכות השמיעה והאיסור בדבר משוא פנים