--- סוף עמוד 332 ---
הוא עניין לחבותם כלפי הבנק. בית-המשפט המחוזי סטה מגישה זו (ת"א (י-ם) 400/89 [30], בעמ' 172-171). אין לנו צורך לבחון את הנמקתו של בית-המשפט, שכן המשיב לא ערער בפנינו על קביעותיו אלה של בית-המשפט המחוזי. מכיוון שכך אין מקום להתערבותנו בסוגיה זו.
יב. אחריות המערערים בגין הפרת חובת אמונים
73. דירקטור של חברה חב לה חובת אמונים. חובה זו התפתחה במשך השנים על-ידי ההלכה הפסוקה (ראו כהן [43], בעמ' 167). ניתן לה עיגון סטטוטורי בחוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4) (אחריות נושאי משרה), תשנ"א-1991. עם חקיקתו של חוק החברות וביטולה (החלקי) של הפקודה נקבעו בחוק החברות הוראות באשר לחובת האמונים של הדירקטור (סעיף 254). חובת האמונים של המערערים שבפנינו נבחנת על-ידי הדין ההילכתי שקדם לתיקון הפקודה. מהי חובה זו, ובמה היא שונה מחובת הזהירות?
74. חובת האמונים משמעותה כי הדירקטור חייב לפעול כאשר לנגד עיניו עומד האינטרס של החברה ולא אינטרס אישי. על הדירקטור לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו (ראו פרשת קוסוי [9], בעמ' 278). ביסוד חובה זו עומד כוחו של הדירקטור, אשר חברותו בדירקטוריון מעניקה לו שליטה על רכושו של אחר (החברה). קיים חשש – המבוסס על ניסיון החיים – כי הכוח ינוצל לרעה ("בעיית הנציג"; ראו
א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א) [38], בעמ' 283). כדי למנוע ניצול לרעה זה הוכרה חובת האמונים, שמטרתה להגן על החברה. חובת אמונים זו גבוהה היא מחובת תום-הלב (האובייקטיבית) המוטלת על כל אדם בישראל בבצעו פעולות משפטיות (סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)). חובת תום-הלב (האובייקטיבית) קובעת רמת התנהגות בין שני צדדים, אשר כל אחד מהם דואג לאינטרס העצמי שלו. מטרת החובה להביא לידי כך שבהגנה על האינטרס האישי יפעלו הצדדים בהגינות, לעומת זאת חובת האמונים קובעת רמת התנהגות בין דירקטור לחברה, כאשר הדירקטור צריך להעמיד בראש דאגותיו את אינטרס החברה ולא את האינטרס האישי שלו. חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה והוא אינטרס החברה (ראו א' ברק שיקול דעת שיפוטי [39], בעמ' 495). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:
--- סוף עמוד 333 ---
"תום-הלב אינו מניח 'מידת חסידות'... תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום-הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור)..." (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [27], בעמ' 279).
אכן, אם מטרתו של עקרון תום-הלב הינה למנוע "אדם לאדם – זאב" ולהבטיח "אדם לאדם – אדם", הרי מטרתה של חובת האמונים להבטיח "אדם לאדם – מלאך" (שם, שם וכן בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים [28], בעמ' 834. השווה גם דברי חברתי השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ [29], בעמ' 414).
75. חובת האמונים נבדלת מחובת הזהירות. חובת האמונים נועדה למנוע ניצול כוחו של הדירקטור לטובתו שלו. חובת הזהירות נועדה למנוע נזק לחברה (ראו
א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל [40], בעמ' 334). על-כן תופר חובת האמונים של דירקטור גם אם בהתנהגותו לא נגרם נזק לחברה. כמו כן תופר חובת הזהירות של דירקטור גם אם הדירקטור לא ניצל את כוחו לרעה. אכן, זהירות לחוד ואמונים לחוד. עם זאת אין מניעה כי אותה התנהגות עצמה תהא בה גם הפרת חובת הזהירות וגם הפרת חובת אמונים (ראו א' חביב-סגל "מודל חדש לחובות אמון של מנהלי חברות" [44]). בית-המשפט המחוזי פסק כי נוסף על האחריות בגין התרשלותם במילוי חובתם כדירקטורים אחראים המערערים גם בגין הפרת חובת האמונים שלהם כלפי הבנק. אחריות כפולה זו אינה חלה בגין כל הפרשות שנידונו על-ידי בית-המשפט המחוזי, ואשר בהן נמצאו המערערים אחראים בגין התרשלותם. אחריות זו בגין הפרת חובת האמונים נקבעה אך בגין התנהגותם של המערערים בקשר להחזרת ההלוואה שנטלה נא"ב בהקשר של הסדר ויסות מניות הבנקים. לפרטי עניין זה נעבור עתה.
76. על פרשת נא"ב עמדנו לעניין אחריות המערערים ברשלנות (ראו פיסקה 60 לעיל). כפי שראינו, דירקטוריון הבנק החליט – לאחר פרוץ משבר ויסות מניות הבנקים – לא להצטרף להסדר שקבעה הממשלה. תחת זאת הוחלט – על דעת המדינה – כי חברת נא"ב היא זו אשר תיטול הלוואה בסכום של 10 מיליון דולר מבנק הפועלים בערבות המדינה ובמתן ביטחונות על-ידי נא"ב. ביטחונות אלה היו מניותיה בבנק. בהחלטה זו – כך קבע בית-המשפט המחוזי – לא היה משום התרשלות, אלא טעות בשיקול-דעת. בית-המשפט לא ראה בכך הפרת חובת אמונים, ובפנינו לא עוררו שאלה
--- סוף עמוד 334 ---
זו, וממילא לא נחווה עליה דעתנו. כפי שראינו, עם בעלי מניותיה של חברת נא"ב נמנו, בין השאר, זוסמן, הלפרין ואוצר חסכון בע"מ, שהייתה בבעלותם של הלפרין, שטרן ובוכבינדר. חברת נא"ב הייתה בעלת מניות בבנק. בהגיע מועד הפירעון לא נפרע החוב על-ידי החייב (חברת נא"ב) אלא על-ידי הבנק בלא שדאג לקבל ביטחונות בנא"ב. ההחלטה על כך נתקבלה, בין השאר, על-ידי שטרן והלפרין, שהיו גם בעלי מניות של חברת נא"ב, ובלא כל אישור של אורגן מוסמך של הבנק. בית-המשפט המחוזי קבע כי המערערים ידעו כי ההלוואה הוחזרה לא על-ידי חברת נא"ב אלא על-ידי הבנק. בהתנהגותם של המערערים בפרשת חברת נא"ב ראה בית-המשפט המחוזי התרשלות במילוי חובתם כדירקטורים בבנק (ראו פיסקה 60 לעיל). כן ראה בכך הפרת חובת אמונים. בית-המשפט המחוזי הדגיש כי "חובת האמון באה לידי ביטוי במספר חובות ספציפיות ובהן החובה שלא להמצא במצב של ניגוד אינטרסים בין טובת המנהל וטובת החברה בכללותה" (ת"א (י-ם) 400/89 [30], בעמ' 55).
77. בית-המשפט המחוזי ניתח את האינטרס של הבנק, מזה, ואת האינטרס של המערערים, מזה, וקבע את פרטי הניגוד שביניהם. אינטרס הבנק היה "...שמי שלקח את הסיכון על עצמו, הוא שיישא בתוצאות – היינו נ.א.ב., ובעלי מניותיה" (שם, בעמ' 56). כן היה זה אינטרס של הבנק, כי אם הוא מממן את החזרת ההלוואה שנטלה חברת נא"ב מבנק הפועלים, יהיו ביטחונות מתאימים למימון זה. לעומת זאת האינטרס של המערערים – זוסמן כבעל מניות בנא"ב ובוכבינדר כבעל מניות באוצר חסכון בע"מ, שהייתה בעלת מניות בחברת נא"ב – היה שחברת נא"ב לא תחזיר את ההלוואה. הטעם לכך הוא, בין השאר, כי רכושה היחיד של חברת נא"ב היו מניותיה בבנק. לו הוטלה חובת החזר ההלוואה עליה, היה הדבר כרוך במימוש הבטוחה שנתנה חברת נא"ב לבנק הפועלים. מימוש זה היה מביא לידי כך שהמערערים היו מאבדים את השליטה בבנק. על בסיס ניתוח זה הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה כי המערערים הפרו את חובת האמון שלהם לבנק, חובה שדרשה מהם שלא להימצא במצב של ניגוד עניינים.
78. בטיעונים בפנינו טען זוסמן כי לא ידע כי חברת נא"ב נטלה הלוואה מבנק הפועלים, ולא ידע כי זו הוחזרה בחלקה הגדול על-ידי הבנק. ממילא אין לבוא עמו ועם בוכבינדר – שהצטרף לטיעון זה – חשבון כי הפר את חובת האמונים המוטלת עליו. כזכור, בוכבינדר טען כי לא היה דירקטור כלל. בחנו טענות אלה. לדעתנו, מן הדין לדחותן. קיימת תשתית עובדתית מספקת – שעליה עמד בית-המשפט המחוזי – שהיה ניתן להסיק ממנה כי המערערים ידעו הן על נטילת ההלוואה (מבנק הפועלים) הן על פירעונה (על-ידי הבנק).
--- סוף עמוד 335 ---
79. האם הפרו המערערים את חובת האמונים שלהם לבנק? לדעתנו, התשובה הינה בחיוב. המערערים העמידו עצמם במצב של ניגוד עניינים. הימצאות במצב זה אינה נגרמת אך בשל פעולות אקטיביות בדירקטוריון (כגון הצבעה בדירקטוריון המביאה להם טובת הנאה). הימצאות במצב של ניגוד עניינים עשויה להתרחש גם במצב פסיבי, שמביא לניגוד עניינים, שהדירקטור מודע לו (כגון ידיעה על חוב פרטי של הדירקטור שהחברה פרעה). במצב דברים זה, כדי להימנע מהפרת חובת האמונים אין די בשב ואל תעשה. על הדירקטור לעשות מעשה. היטיב להביע זאת פנינגטון (Pennington), בציינו:
“The obligation of directors to exercise their powers for the benefit of the shareholders of the company as a whole has also a positive aspect, because directors are obliged to act affirmatively to protect those shareholders’ interests” (R.R. Pennington Company Law [45], at p. 789).
על-כן משנודע למערערים כי הבנק (שעניינו צריך לעמוד לנגד עיניהם) עומד לפרוע את חובה של חברת נא"ב (שיש להם בה אינטרס אישי) לבנק הפועלים, היה עליהם לפעול באופן המונע פירעון זה ובכך שולל את ניגוד האינטרסים; היה עליהם לדרוש את כינוסו של הדירקטוריון כדי לקיים בו דיון ענייני בסוגיה זו תוך הבעת עמדה השוללת אפשרות זו (השוו סעיף 257 לחוק החברות); היה עליהם להעמיד את כל הנוגעים בדבר (כגון חברי מינהלה, דירקטורים) על חומרת ההחלטה שיש בה כדי להביא את המערערים לידי הפרת חובת האמונים שהם חבים לחברה; היה עליהם להפנות את תשומת הלב של בנק ישראל לפעולת המינהלה. כל זאת כמובן לא נעשה. בכך הופרה חובת האמונים שהמערערים חבים לחברה.
80. אין לנו צורך, במסגרת ערעור זה, לעסוק בתרופות שעומדות לחברה כלפי המערערים בגין הפרת חובת האמונים. לא נטען בעניין זה, במסגרת הפרת חובת האמונים, דבר לפנינו. אף אנו לא נבחן עניין זה בפני עצמו. די בכך שהיה במצב דברים זה כדי להביא את בית-המשפט המחוזי למסקנה כי בפרשה של חברת נא"ב הם יישאו במלוא הנזק שהתרשלותם גרמה לבנק, ולא בחלקו בלבד. אכן, בפרשה שלפנינו הפיצוי על הנזק שנגרם בגין התרשלות המערערים בפרשה של חברת נא"ב פותר גם את בעיית התרופה בגין הפרת חובת האמונים.
--- סוף עמוד 336 ---
סוף דבר
הגענו לסוף הדרך. עשינו כל מאמץ להסדיר פרשה זו בהסכם בין הצדדים. הדבר לא עלה יפה. לא היה מנוס מלבחון באמות מידה משפטיות פרשות שאירעו לפני זמן ניכר, ועל-פי הדין הקודם. תודתנו נתונה לבאי-כוח הצדדים על המאמץ הרב שהושקע על-ידיהם. מעל לכול, תודתנו לסגן הנשיא בזק על פסק-דינו היסודי והמקיף.
התוצאה היא כי הערעורים נדחים. המערערים יישאו בהוצאות המשיב, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסכום כולל של 300,000 ש"ח לכל מערער.
המשנה לנשיא (בדימ') ש' לוין
אני מסכים.
השופטת ט' שטרסברג-כהן
אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק.
ניתן היום, ט' באייר תשס"ג (11.5.2003).