--- סוף עמוד 326 ---
התרשלות בקשר להסדר ויסות מניות הבנק
60. הבנק – כמו בנקים אחרים באותה תקופה – עסק בוויסות מניותיו (לסוגיה זו ראו: דין-וחשבון ועדת-החקירה לענין ויסות מניות הבנקים [47], וכן ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל [25]). הדבר התבטא בכך כי הבנק עצמו (במישרין או בעקיפין) יצר ביקוש גבוה בבורסה למניותיו שלו. כתוצאה מכך עלה ערך המניות בלא כל יחס לשוויון הכלכלי. באוקטובר 1983 פרץ משבר. המסחר במניות הבנקים נפסק. הממשלה קבעה הסדר שנועד להגן על רוכשי המניות. דירקטוריון הבנק – בהשתתפותו של זוסמן – החליט לא להצטרף להסדר זה. בבית-המשפט המחוזי טען המשיב כי חברי הדירקטוריון – ובהם המערערים – התרשלו בהחלטתם שלא להצטרף להסדר. בית-המשפט המחוזי לא קיבל גישה זו. הוא קבע כי אי-ההצטרפות להסדר הייתה טעות בשיקול-דעת ולא הגיעה לכדי התרשלות. אין לפנינו ערעור על כך. הפתרון שנמצא היה במתן ערבות מדינה לנטילת הלוואה מבנק הפועלים. במודע, ההלוואה לא ניתנה לבנק, אלא לחברה נא"ב הולדינג קורפורשיין (להלן – חברת נא"ב), אשר נתנה כביטחון ההלוואה את עיקר רכושה, כלומר מניות הבנק שבבעלותה. בעלי מניותיה היו, בין השאר, זוסמן (15.8%), אוצר חסכון בע"מ (36.2%) והלפרין (6.6%). יצוין כי אוצר חסכון בע"מ מצויה בבעלותם של הלפרין, שטרן ובוכבינדר. הלפרין ושטרן היו גם חברים במינהלה של הבנק. מטרת ההלוואה הייתה להשתמש בסכום זה כדי לווסת את מניות הבנק עם פתיחת המסחר בבורסה. בכספים אלה השתמשה חברת נא"ב לרכישת מניות הבנק. כספים אלה ירדו לטמיון. עתה הגיעה עת החזרת ההלוואה. בית-המשפט המחוזי קבע כי שבעה מיליון דולרים הוחזרו לבנק הפועלים. הפורע לא היה חברת נא"ב אלא הבנק עצמו. ההחלטה בעניין זה לא נתקבלה באורגן מוסמך של הבנק, אלא על-ידי כמה מנהלים, ובהם שטרן והלפרין. המערערים ידעו זאת, או עצמו עיניהם מלראות. בעת החזרת ההלוואה על-ידי הבנק לא נלקחו כל ביטחונות מנא"ב. בכך ראה בית-המשפט המחוזי משום התרשלות רבתי של הדירקטורים של הבנק, ובהם המערערים.
61. גישתו של בית-המשפט המחוזי בכל הנוגע להתרשלות המערערים בהתנהלותם לעניין החזרת ההלוואה על-ידי הבנק מקובלת עלינו. פעולת חברי המינהלה בהחזרת ההלוואה התאפשרה בשל התרשלותם של המערערים כדירקטורים בבנק. הימנעות המערערים מכל פעולה, כאשר לנגד עיניהם נגזל רכושו של הבנק, היא בוודאי התרשלות המטילה אחריות בנזיקין. זוסמן טען בפנינו כי לא הוכח כלל כי ידע על קבלת ההלוואה, וממילא אין לייחס לו כל אינטרס בפירעונה על-ידי הבנק. בחנו
--- סוף עמוד 327 ---
טענה זו. נחה דעתנו כי יש לדחותה. מימצאיו של בית-המשפט המחוזי בעניין השתתפותו של זוסמן בישיבת הדירקטוריון, שהחליט כי נא"ב תקבל הלוואה לשם המשך הוויסות, ובעניין ידיעתו (או עצימת עיניו) לעניין פירעונה על-ידי הבנק, מעוגנים כראוי בחומר הראיות, ואין כל יסוד להתערבותנו. יצוין כי בפרשה של חברת נא"ב סמך עצמו בית-המשפט המחוזי, במידה מסוימת, על פסק-הדין הפלילי בעניינו של שטרן. כפי שראינו (פיסקה 24 לעיל), בכך טעה. אנו עצמנו בחנו עניין זה מחדש תוך הסתמכות על חומר הראיות הקביל בלבד. על יסוד חומר זה הגענו אף אנו למסקנה כי המימצאים העובדתיים של בית-המשפט המחוזי מבוססים כראוי על חומר הראיות הקביל, וכי המסקנה העולה מהם הינה בדבר התרשלותם של המערערים.
62. התנהגותם של המערערים בפרשת נא"ב הביאה את בית-המשפט המחוזי לקביעה כי נוסף על האחריות בגין רשלנות מוטלת על המערערים אחריות בגין הפרת חובת אמונים. בעניין זה נדון בהמשך (ראו פיסקה 76 להלן).
י. הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק
קיומו של הקשר הסיבתי
63. בית-המשפט המחוזי קבע כי מתקיים קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין התרשלותם של המערערים במילוי חובתם כלפי הבנק לבין הנזק שנגרם לבנק. בית-המשפט בחן את התשתית העובדתית לעניין כל אחת מהפרשות השונות שהוצגו בפניו וקבע כי הנזק לבנק בפרשות אלה נגרם על-ידי התרשלותם של הדירקטורים, ובכללם המערערים. בפנינו טענו המערערים כי לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש. לטענתם, יש להוכיח קשר סיבתי בין כל פעולה ופעולה של המערערים לבין כל נזק ונזק שנגרם בכל חשבון וחשבון. הוכחה כזו לא מצויה. זאת ועוד, אף אם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות של המערערים לבין נזקו של הבנק, קשר זה נותק עקב רשלנותם החמורה של צדדים שלישיים, לרבות בנק ישראל, אשר חרף ידיעתו בזמן אמת על מצב הבנק וחרף האמצעים העומדים לרשותו לא עשה דבר כדי למנוע התדרדרות הבנק. כן נותק הקשר הסיבתי בשל הגניבות ומעשי המעילה של חברי המינהלה. בדברי תשובתו טען המשיב כי הוכח הקשר הסיבתי הנדרש, שכן הליקויים בתפקודו של הדירקטוריון והיעדר הפיקוח וביקורת פנימית הם שגרמו לנזקו של הבנק. לטענתו, הדירקטוריון בבנק היה קיים "על הנייר בלבד". המינהלה עשתה כרצונה. לו פיקחו הדירקטורים, ובכללם המערערים, על פעולות המינהלה, היו מגלים כי האשראים השונים ניתנים ללא
--- סוף עמוד 328 ---
ביקורת ראויה וללא ביטחונות ראויים. לו עיינו הדירקטורים, ובכללם המערערים, בדוחות הביקורת של בנק ישראל, היו מגלים, על-פי מידת ההסתברות הדרושה, את הליקויים בבנק ועוצרים את הסחף. מעשי המעילה והגניבה של חברי המינהלה לא ניתקו קשר סיבתי זה.
64. לדעתנו, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותם של המערערים כדירקטורים של הבנק לבין הנזק שנגרם לבנק בפרשות השונות. נחה דעתנו כי לולא התרשלותם של הדירקטורים היה נזקו של הבנק נמנע. אילו פעלו המערערים כדירקטורים סבירים לא יכלו חברי המינהלה לתת את האשראים שנתנו בתנאים שבהם הם ניתנו, וחברי המינהלה לא היו יכולים לבצע את פעולות המעילה והגניבה שעשו, והבנק לא היה פורע הלוואה שלא הוא קיבל בעניין ויסות המניות. זאת ועוד, התרשלותם של המערערים – כחלק מהדירקטוריון – היא "הסיבה המכרעת" לנזקו של הבנק, גם אם אין היא סיבה יחידה. המערערים, כדירקטורים סבירים, היו צריכים לצפות לכך כי התרשלותם תביא לנזק שנגרם לבנק. נזק זה נופל לגדר הסיכון הטבעי שהתרשלותם של המערערים יצרה. בחינת התרשלותם של המערערים על כל היבטיה מעלה כי היא תרמה – כעניין של היגיון ושכל ישר – להתהוותה של התוצאה המזיקה.
65. נטען בפנינו כי הסיבה המכרעת לגרימת הנזק לבנק היא בהתרשלותו של בנק ישראל. אין בידנו לקבל את הטענה, אף אם ניתן לייחס – וכמו בית-המשפט המחוזי גם אנו איננו מביעים בכך כל עמדה – התרשלות לבנק ישראל. הטעם לכך הוא כי דירקטור סביר היה צריך לצפות כי בנק ישראל לא ינקוט אמצעים מעשיים מספיקים כדי להתערב בניהול הבנק. דירקטור סביר לא היה רשאי להסתמך על כך שבנק ישראל ינקוט אמצעים שימנעו את הנזק. אין הוא רשאי להניח כי אף אם הוא לא יעשה דבר, יעשו זאת אחרים תחתיו. אכן, התרשלותו של בנק ישראל – אף אם נניח אותה – אינה מוציאה את נזקו של הבנק מחוץ לתחום הסיכון שנגרם בשל התרשלות המערערים. ההיגיון והשכל הישר גורסים כי הסיבה המכרעת לנזקי הבנק היא בהתרשלות המערערים, גם אם בנק ישראל התרשל.
66. המערערים טענו בפנינו כי הקשר הסיבתי בין התרשלותם לבין נזקי הבנק בפרשות המעילה והגניבה של חברי המינהלה נותק, שכן מעשיהם של המנהלים הם מעשים מכוונים. דינה של טענה זו להידחות. עצם העובדה כי הייתה התערבות מכוונת של צד שלישי, אין בה כדי לנתק הקשר הסיבתי (ראו ע"א 7021/99 הנ"ל [14]). בצדק ציין השופט אנגלרד:
--- סוף עמוד 329 ---
"כאשר חובת הזהירות של אדם מכוונת למנוע את אשמו של אדם אחר, אין לראות בהתרחשות האשם המסוים של האחרון משום סיבה מכרעת, המנתקת את הקשר הסיבתי. כי הלוא חובתו של הראשון הייתה למנוע דווקא את אשמו של השני" (ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד [26], בעמ' 545).
אכן, אילו פיקחו המערערים כחברי הדירקטוריון על פעולתם של חברי המינהלה וקיימו את שאר חובותיהם כדירקטורים סבירים, היה ניתן, על-פי מידת ההסתברות הדרושה, למנוע את המעילות והגניבות, והנזק לבנק היה נמנע (מתקיים קשר סיבתי עובדתי). התנהגותם המכוונת של המנהלים היא התנהגות שדירקטור סביר צריך לצפות, והרי היא נופלת לגדר הסיכון שנוצר אם דירקטור מתרשל. על-פי מבחן ההיגיון והשכל הישר, אין לומר כלל כי הסיבה המכרעת היא בהתנהגות המנהלים, וזאת על רקע חוסר המעש של המערערים.
יא. הערכת הנזק וחלקם של המערערים
הערכת הנזק
67. להוכחת הנזק הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי חוות-דעת מטעמו שנערכה על-ידי רואה-החשבון דן בבלי. בחוות-דעתו (מיום 16.5.1991) חישב רואה-החשבון בבלי את יתרות החובה בחשבונות השונים שהיו נשוא התביעה וראה ביתרות אלה נזק לבנק משום שלא ניתן לגבות יתרות חובה אלה. המערערים חלקו על עמדתו זו של רואה-החשבון בבלי והגישו חוות-דעת מומחה מטעמם שנערכה על-ידי רואי-החשבון זוהר את זוהר ושות'. בחוות-דעת זו גרס המומחה מטעם המערערים כי אין מקום לאמץ את יתרות החובה בחשבונות השונים כפי שהן מופיעות בספרי הבנק ובחוות-דעתו של המומחה מטעם המשיב. עוד טען המומחה מטעם המערערים כי יתרות החובה בחשבונות השונים אינן מבטאות את הנזק שנגרם לבנק, אם נגרם. לשיטתו, הנזק שנגרם, אם בכלל, הוא הסכומים שהוצאו מן הבנק בהתרשלות המערערים הנטענת, ואשר לא הוחזרו. על רקע חילוקי דעות אלה בין המומחים מינה בית-משפט קמא את רואה-החשבון אבנר שנור כמומחה מטעם בית-המשפט. מומחה זה אישר את יתרות החובה בחשבונות השונים כפי שאלה נקבעו בחוות-דעתו של רואה-החשבון בבלי, אולם הוא לא חיווה דעה בשאלה אם יש לראות ביתרות אלה את נזקי הבנק משום שזו, כך סבר המומחה, שאלה משפטית שעל בית-המשפט להכריע
--- סוף עמוד 330 ---
בה. לאחר שבית-המשפט עיין בחוות-דעת המומחים השונים, הוא קבע את נזקי הבנק בפרשיות ההתרשלות במתן אשראי, בפרשיות ההתרשלות בוויסות מניות הבנק ובפרשת החברה האמריקאית-ירושלמית, הנמנית עם פרשיות המעילה והגניבה של המנהלים, על-פי יתרות החובה בחשבונות השונים, כשהוא מסתמך בעניין זה במידה רבה על חוות-דעתו של רואה-החשבון בבלי, שאושרה בעיקרה על-ידי רואה-החשבון אבנר שנור. באשר ליתר פרשיות המעילה והגניבה של המנהלים חישב בית-משפט קמא את הנזק בהתאם לסכומים שנגנבו ולא הוחזרו.
68. המערערים מלינים על שיטת חישוב הנזק שאומצה על-ידי בית-משפט קמא. לטענתם, יתרות החובה בחשבונות השונים אינן משקפות את הנזק. לדידם, יש לערוך בחינה של כל פעולה ופעולה שבוצעה בכל חשבון וחשבון, לבחון אם היא נגרמה ברשלנותם ולהצביע על שיעור יתרת החובה בחשבון שפעולה זו אכן יצרה. על-פי תפיסה זו, הנזק בפרשיות ההתרשלות במתן אשראי הוא סכומי האשראי שניתנו במעשי התרשלות של המערערים ואשר לא הוחזרו. מנגד, טוען המשיב כי יתרות החובה אכן משקפות את הנזק שנגרם לבנק. הסכומים שניתנו ויצאו בפועל מרשות הבנק ולא שבו אליו עוד, הם, כך נטען, סכומים שקל לחשב אותם על-ידי בדיקת היתרות בספרי הבנק, ואלה הוכחו בחוות-הדעת של רואה-החשבון בבלי ושל רואה-החשבון שנור.
69. אכן, כפי שטענו המערערים, יש בעייתיות ביצירת זהות בין נזקי הבנק בפרשיות השונות ובין יתרות החובה בחשבונות השונים נושא התביעה. הטעם לכך הוא שאין לדעת מה יצר את מלוא יתרת החובה בחשבונות השונים, פעולת המערערים הרשלנית בלבד או פעולות נוספות שאין להן קשר למערערים. לעניין קיומה של בעייתיות זו יש להבחין בין שלושת סוגי הפרשיות מושא התרשלות המערערים. בפרשיות ההתרשלות בוויסות מניות הבנק מדובר בחשבונות ששימשו לוויסות מניות הבנק בלבד. לא נעשו בחשבונות פעולות נוספות, על-כן בחשבונות אלה ניתן לומר כי יתרת החובה בחשבונות משקפת את נזקי הבנק. אשר לפרשיות המעילות והגניבות של המנהלים, הרי שבית-המשפט המחוזי חישב את הנזק לפי הסכומים שנגנבו מן הבנק ולא חזרו אליו, ולא על-פי יתרות החובה בחשבונות, ועל-כן טענת המערערים איננה רלוונטית לפרשיות אלה. הקושי קיים אפוא רק בפרשיות ההתרשלות במתן אשראי. בפרשיות אלה מדובר בחשבונות פעילים של חברות מסחריות ששימשו את החברות בפעילותם המסחרית. לאור זאת בחשבונות אלה, בהיעדר ראיות לכאורה, אין לדעת מה יצר את מלוא יתרת החובה – התרשלות המערערים או פעולות נוספות שלא הייתה למערערים התרשלות בהן.
--- סוף עמוד 331 ---
70. ברם גם שיטת המערערים לחישוב הנזק בפרשיות ההתרשלות במתן האשראי לוקה באותו פגם ממש, שכן על-פי תפיסתם, הנזק מתבטא בסכום האשראי שניתן בהתרשלותם הנטענת, בניכוי החלק שהוחזר ממנו, אך לשם חישוב החלק שהוחזר יש להסתמך על יתרות החובה בחשבון. הסתמכות זו על יתרות החובה לחישוב הסכום שהוחזר, וכך לגזור את סכום הנזק, לוקה באותו פגם של הסתמכות על יתרות החובה ישירות לחישוב הנזק.
71. שקלנו את שתי שיטות חישוב הנזק שהוצעו, על הבעייתיות הכרוכה בכל שיטה ושיטה. עיינו בחוות-דעת של המומחים שהוגשו לבית-משפט קמא. ערכנו חישובים של הפרשי הנזקים בין כל שיטה ושיטה ונוכחנו לדעת כי ההפרש בין שיטות החישוב השונות אינו עולה על 2% מסכום הנזק הכולל. לאחר ששקלנו את כל השיקולים נחה דעתנו כי אין מקום להתערבותנו בחישוב הנזק כפי שנעשה על-ידי בית-משפט קמא תוך הסתמכות על חוות-הדעת של רואי-החשבון בבלי ושנור. דין טענתם של המערערים כנגד שיטת חישוב הנזק אפוא להידחות. הוא הדין ביחס לטענתם כנגד שיטת חישוב הריבית של בית-משפט קמא על יתרות החובה בחשבונות השונים. לא מצאנו לנכון לקבל את טענתם, כי משום שהבנק חדל לגבות ריבית בנקאית במועד תפיסתו על-ידי בנק ישראל (13.8.1985), יש לחשב את הריבית הבנקאית על יתרות החובה עד מועד זה, ולא עד מועד פירוק הבנק (31.10.1987), כפי שנהג בית-המשפט המחוזי.
חלקם של המערערים בנזק
72. מניתוחנו עולה כי כל אחד משני המערערים חב חובת זהירות לבנק והתרשל במילוי חובתו זו. התרשלותם של כל אחד משני המערערים גרמה למלוא הנזק של הבנק. מכאן, שכל אחד משני המערערים אחראי – יחד ולחוד עם שאר הדירקטורים בבנק – לכל נזקי הבנק. הטעם לכך הוא שכל אחד מהמערערים גרם בהתרשלותו לנזקו של הבנק בלי שניתן לזהות בנזק את חלקו של כל אחד המערערים ולפצלו בנפרד מחלקם של שאר הדירקטורים. על-פי גישה זו, היה צריך להטיל את מלוא הנזק על כל אחד מהמערערים באופן שכל אחד מהם יהא אחראי לכל הנזק כלפי הבנק. כל מערער רשאי כמובן לחזור אל חבריו הדירקטורים לשיפוי. יכולת חזרה זו אינה מפחיתה כמובן מהיקף האחריות כלפי הבנק. אין מקום אפוא לקבוע כי לעניין נזקים שנגרמו בפרשות מסוימות יישא כל אחד מהמערערים אך במחצית הנזק, ולעניין נזקים אחרים הוא יישא בשליש מהנזק. דבר זה הוא עניין להשתתפות הפנימית בין הדירקטורים לבין עצמם. אין