--- סוף עמוד 320 ---
השתתף בשום ישיבה של הדירקטוריון. אין לך הפרה רבתי מזו. זוסמן השתתף במספר קטן מאוד של ישיבות, ואף הוא חרג מהסביר בעניין זה.
אצילת סמכויות הדירקטוריון ופיקוח על ההנהלה הפעילה
45. הפקודת הכירה בגוף מינהלי אחד והוא הדירקטוריון. לא נעשתה הבחנה בין הגוף הקובע את מדיניות הביצוע של החברה לבין הגוף המנהל את ענייניה השוטפים של החברה, חרף זאת בחברות רבות נעשתה הבחנה בין הדירקטוריון לבין ההנהלה הפעילה. כדי לאפשר להנהלה הפעילה לפעול אצל הדירקטוריון מסמכויותיו להנהלה הפעילה (ראו כהן [43], בעמ' 42). בכל אלה חל שינוי ניכר עם חקיקתו של חוק החברות. חוק זה הקים, מחד גיסא, בצד הדירקטוריון אורגן ניהולי נוסף, הוא המנהל הכללי, תוך קביעת חלוקת תפקידה ביניהם באופן שהדירקטוריון יתווה את המדיניות של החברה, ואילו המנהל הכללי אחראי לניהול השוטף של ענייני החברה (סעיפים 92 ו- 120 ). מאידך גיסא, נאסרה אצילת סמכויות הדירקטוריון למנהל הכללי (סעיף 92(ב)). האירועים נושא ערעור זה נבחנים על-פי הדין הקודם, אשר איפשר אצילת סמכויות, עם זאת אצילה זו – אף שעקרונית הייתה אפשרית – אינה יכולה להגיע לכדי השתחררות הדירקטוריון ממרבית סמכויותיו כפי שאירע במקרה שלפנינו (ראו פיסקה 35 לעיל). זאת ועוד, גם לעניין סמכויות הדירקטוריון הניתנות להאצלה לפי הפקודה, אין הדירקטור יוצא חובתו בהצבעתו על אצילתה של אותה סמכות. עליו להמשיך ולפקח, כחלק מהדירקטוריון, על האופן שבו ההנהלה הפעילה מבצעת את תפקידה (ראו א' פלמן, ה' בר-מור דיני חברות בישראל – להלכה ולמעשה (כרך ב) [37], בעמ' 613). על-כן חייב הדירקטור לקבל מידע על פעולותיה של ההנהלה הפעילה. עליו לעיין בדינים ובחשבונות השונים של גופי הביקורת הפנימיים (כגון ועדת הביקורת והמבקר הפנימי) והחיצוניים (כגון דוח הביקורת של בנק ישראל). עד כמה שאלה הם בעלי אופי טכני מדי, עליו לבקש עזרה ולקבלה כדי לסייע לו בהבנת החומר. כל זאת לא עשו המערערים. בוכבינדר טען שלא היה דירקטור כלל וממילא לא קיים כל פעולות של פיקוח. זוסמן שהשתתף במספר קטן של ישיבות, לא עשה דבר של ממש (לא במסגרת הדירקטוריון ולא מחוצה לו) כדי לקיים פיקוח על המינהלה. המערערים לא עיינו בפרוטוקולים של המינהלה; הם לא עיינו בדוחות הביקורת של בנק ישראל (למעט דוח אחד). הם לא פיקחו על תיקון הליקויים שעליהם הצביעו דוחות אלה.
--- סוף עמוד 321 ---
הכרת מצבה של החברה
46. דירקטור סביר צריך להתעניין בענייני החברה ולהכיר אותה. עליו להיות מודע למצבה הפיננסי. דירקטור אינו יכול לקיים את חובותיו בדירקטוריון אם אין לו מושג של ממש על הנעשה בחברה, או שההתעניינות שלו היא ספורדית ושטחית. המערערים לא הכירו את מצבו של הבנק ואת בעיותיו הפיננסיות. הם לא גילו בכך התעניינות ולא עשו כל מעשה של ממש כדי לעמוד על מצב הבנק. אמת, עולה מהעדויות כי זוסמן קיים שיחות מספר עם חברי המינהלה של הבנק ועם כמה מעובדיו. שיחות אלה היו בתדירות נמוכה, ורק כשהדבר הזדמן במקרה. השיחות היו כלליות, וזוסמן הסתפק באמירה של חברי המינהלה כי עסקי הבנק הם "בסדר". זוסמן לא יזם כל בדיקה בעניין הבנק. ידיעתו של זוסמן הצטמצמה למידע הכללי ביותר שהגיע אליו משיחותיו המעטות עם חברי המינהלה על הבנק. בכך הפרו בוכבינדר וזוסמן את חובתם לנהוג כדירקטורים סבירים בכל הנוגע להכרה של הבנק שבו פעלו כדירקטורים.
בחינת ההתרשלות בפרשיות השונות
47. התמונה העולה מדרכי העבודה של הדירקטוריון, בכלל, ושל המערערים כדירקטורים, בפרט, היא עגומה ביותר. הדירקטוריון של הבנק לא קיים את החובות האלמנטריות המוטלות עליו. המערערים כדירקטורים התרשלו במילוי הפעולות הבסיסיות שכל דירקטור סביר חייב לקיימן: הם לא השתתפו בישיבות הדירקטוריון במידה הדרושה; הם לא פיקחו על הנעשה בחברה, ובעיקר על תפקודה של המינהלה. לא הייתה להם היכרות מינימלית עם מצבו של הבנק. בית-המשפט המחוזי בחן את תוצאותיה של התרשלות זו בשלוש קבוצות של מקרים: התרשלות במתן אשראי, התרשלות בהקשר של המעילות והגניבות של המנהלים הפעילים והתרשלות בהקשר של ויסות מניות הבנק. בית-המשפט המחוזי הקדיש לפרשיות אלה מקום נרחב בפסק-דינו. הנזק שנגרם לבנק, ואשר בגינו חויבו הדירקטורים בפיצויים בגין התרשלות, מקורו בפרשיות אלה. חלק ניכר מסיכומי הצדדים בפנינו הוקדש להן. לאחר שבדקנו את התשתית הראייתית שהונחה בפני בית-המשפט המחוזי ואת הטענות לפנינו, הננו סבורים כי מימצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי ומסקנותיו המשפטיות באשר לפרשיות אלה הם מבוססים, ואין יסוד להתערבותנו. נוכל אפוא לקצר במקום שבית-המשפט המחוזי האריך תוך שנעמוד בקצרה על כמה פרשיות שיש בהן כדי להדגים את דרך התנהלותם של המערערים.
--- סוף עמוד 322 ---
התרשלות במתן אשראי
48. בית-המשפט המחוזי קבע כי הדירקטוריון של הבנק לא קבע את מדיניות האשראי של הבנק; הוא לא דאג לקיומם של נהלים כתובים בעניין מתן אשראי (כאשר הנוהל הכתוב הראשון בבנק בענייני אשראי הוא מפברואר 1983, למעלה מחמש שנים לאחר יסוד הבנק); הוא לא דאג שיהיו נהלים שיגדירו "בעלי עניין" ומי מוסמך לאשר להם אשראי. הוא לא דאג כי בעת קבלת אשראי יהיה נוהל באשר למידע על המבקש ועל הביטחונות שהוא נותן; לא היה נוהל למעקב אחר לקוח שקיבל אשראי. באותם מקרים שבהם נמצאו נהלים כתובים, כגון הנוהל בדבר קבלת ניירות ערך כביטחון לאשראי, הנוהל לא נאכף, והדירקטוריון לא פיקח על כך. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אשראים רבים ניתנו ללא אישור של ועדת האשראי, ורוב האשראים ניתנו לבעלי העניין בבנק, עד כי "בנק צפון אמריקה שימש, למעשה, בנק פרטי של בעלי העניין" (עמ' 69). האשראי ניתן, כשיטה, בלא ביטחונות. הדירקטוריון של הבנק לא דן כלל בנושא האשראי, ואף לא עלה בהקשר של דיווח מהמינהלה. בהקשר זה בדק בית-המשפט המחוזי כמה אשראים ספציפיים, ובהם אשראי לחברת T.T. & T. Really Equities Corp (להלן: T.T. & T.); אשראי לחברת T.T. & Co.; אשראי לחברת דקל; אשראי לחברת גמה; אשראי לחברת חיל"ו; אשראי לחברת ישראל הצעיר; אשראי לחברות נ.א.; אשראי לחשבונות שניאורסון; אשראי לחשבון 80005 – חשבון השבעה. מכל אלה נעמוד בפירוט, לצורך הדגמה, על חמש פרשיות.
49. חברת T. T. & T. הינה חברה בבעלותם של שלושה מחברי המינהלה. חרף היותם בעלי עניין אושר לחברה זו אשראי בסכומים של מאות אלפי דולרים. האישור נעשה ללא הערכה של שווי הביטחונות, ללא קיום ביטחונות נאותים, ותוך הימצאות שלושה מחברי המינהלה במצב של ניגוד עניינים בהיותם "בעלי עניין". דבר לא נעשה על-ידי המערערים – כחברי הדירקטוריון – בכל שלב שהוא למניעתו של מצב דברים זה. בית-המשפט המחוזי הטיל על המערערים חובה לשאת במחצית מהנזק שעיסקת אשראי זו הסבה לבנק.
50. בית-המשפט המחוזי קבע כי חברת T.T. & Co. היא חברה שזוסמן נמנה עם בעלי מניותיה (25%). חברה זו קיבלה שתי הלוואות מהבנק: האחת בסכום של מיליון דולר, והאחרת בסכום של חצי מיליון דולר. ההחלטה על הלוואות אלה נתקבלה במינהלה, אשר חלק מחבריה היו בעלי עניין במתן ההלוואה. אשראי זה ניתן על-ידי המינהלה בלא ביטחונות נאותים ותוך הפרת ההוראות בעניין זה. הדירקטוריון של הבנק
--- סוף עמוד 323 ---
– והמערערים בכללו – לא עשו דבר כדי למנוע מצב דברים זה. בית-המשפט המחוזי הטיל על זוסמן את החובה לשאת במלוא הנזק שעיסקת אשראי זו גרמה לבנק, שכן הוא היה בעל עניין בקבלת ההלוואה. על בוכבינדר הוטלה החובה לשאת במחצית הנזק.
51. חברת גמה שימשה את זוסמן בעסקיו. הבנק נתן לחברה זו אשראי בסכום של 750,000 דולר וכן ערבות בנקאית בסכום של 1,250,000 דולר, שהוגדלה בתוך כחודש ב-200,000 דולר נוספים. האשראי והערבות ניתנו בלא שנתקבלו ביטחונות ראויים. בית-המשפט המחוזי קבע כי זוסמן – אשר היה בעל עניין בקבלת ההלוואות – יישא במלוא הנזק שעיסקה זו הסבה לבנק. על בוכבינדר הוטלה החובה לשאת במחצית הנזק.
52. חברת חיל"ו (חברה ישראלית לבנין והשקעות בע"מ) הייתה חברה בבעלות הלפרין והורוביץ בחלקים שווים והייתה שותפה עם חברת ישראל הצעיר בפרויקט בנייה בבית שמש. לחברה זו ניתן אשראי בסכום של 500,000 דולר, שהוגדל ל-800,000 דולר. הביטחון היחיד אשר ניתן לאשראי זה היה ערבות של זוסמן, שנחתמה רק כשנה לאחר מתן האשראי הראשון, וזוסמן מתכחש לה, ושעה שחשבונו של זוסמן משועבד לטובת בנק הפועלים. בית-המשפט קבע כי האשראי לחיל"ו ניתן בדרך רשלנית וללא ביטחונות נאותים. הוא חייב את זוסמן לשאת במלוא הנזק בפרשה זו, ואת בוכבינדר במחצית הנזק בפרשה.
53. לחברת ישראל הצעיר, שותפתה של חיל"ו בפרויקט הבנייה בבית שמש, אושר אובליגו קיים בסכום של 516,920 דולר, לאחר שיתרת חובה זו נוצרה בחשבונה במועדים מוקדמים ללא כל אישור וללא קבלת כל ביטחון. האובליגו של החברה עלה אף מעבר לסכום שאושר והגיע לסכום של 558,000 דולר. הביטחון היחיד לאשראי זה היה ציפייה להכנסות מפרויקט בנייה בבית שמש. האשראי של ישראל הצעיר לא הוחזר. בית-המשפט מצא כי האשראי ניתן תוך התרשלות, שכן האשראי ניתן ללא כל ביטחון תקף, כמו כן האשראי אושר באופן רטרואקטיבי. בנוסף, נעדרו מסמכים חיוניים רבים מתיק החברה. לאור זאת חייב בית-המשפט המחוזי את זוסמן לשאת במלוא סכום נזקי הבנק בפרשה זו. בוכבינדר חויב לשאת במחצית הנזק.
54. לאור טענות הצדדים אף אנו בדקנו עיסקאות אשראי אלה ואת שאר עיסקאות האשראי אשר נידונו על-ידי בית-המשפט המחוזי. בחנו את טענותיהם של המערערים באשר למימצאים העובדתיים שקבע בית-המשפט ובאשר למסקנותיו המשפטיות. הננו סבורים שהמימצאים העובדתיים מעוגנים בתשתית הראייתית שהוצגה בפני בית-
--- סוף עמוד 324 ---
המשפט. כן סבורים אנו כי מסקנתו המשפטית של בית-המשפט המחוזי שלפיה המערערים – ועמם חברי הדירקטוריון האחרים – התרשלו באי-קביעת מדיניות האשראי של הבנק בהליך מתן האשראי ובמתן אשראי ללא ביטחונות נאותים, מבוססת כראוי בדין. כתוצאה מכך נגרם נזק לבנק (שנדון עליו בהמשך). אכן, דירקטור של בנק אשר אינו דואג במסגרת הדירקטוריון לקבוע מדיניות אשראי ונוהלי אשראי מתרשל כלפי בנק; דירקטור אשר אינו מפעיל במסגרת הדירקטוריון כל פיקוח ואינו מגלה כל עניין בפעולותיה של ועדת האשראי, מתרשל כלפי בנק; דירקטור אשר אינו דואג במסגרת הדירקטוריון לקיום מדיניות ראויה של ביטחונות ומסמכים בעת מתן האשראי, מתרשל כלפי הבנק.
התרשלות בהקשר של המעילות והגניבות של המנהלים
55. חלק מנזקיו של הבנק נגרמו על-ידי מעילות וגניבות של חברי המינהלה של הבנק. בית-המשפט המחוזי מצא את המערערים – כחברי הדירקטוריון – אחראים בגין נזקים אלה והטיל עליהם אחריות לתשלום פיצויים בשיעור של שליש מהנזקים שנגרמו בגין מעילות וגניבות אלה. כותב בית-המשפט המחוזי:
"מעשי המעילה נתאפשרו עקב האווירה הכללית של חוסר פיקוח אשר שררה בבנק בגלל אי-תיפקודו המוחלט של הדירקטוריון"
(עמ' 89).
במסגרת פרטי התרשלות אלה ניתח בית-המשפט כמה פרשיות ספציפיות (כגון פרשת החברה האמריקאית-ירושלמית, פרשת רואש, פרשת החברה הכלכלית לירושלים, פרשת ע.ט., פרשת קרימון, פרשת טוקר, פרשת חשבון מ.ס., פרשת חשבון מעבר תיירים ופרשת הבונדס). בית-המשפט המחוזי קבע כי חברי המינהלה מעלו בפרשיות אלה בכספי הבנק, והטיל בגין זאת אחריות על המערערים כחברי הדירקטוריון. לשם הדגמה נביא שלוש פרשות בסוג זה של עניינים.
56. החברה האמריקאית-ירושלמית היא חברה ישראלית בבעלותו של שטרן, אחד מחברי המינהלה. היא עסקה במתן הלוואות בשוק האפור. לחברה זו אושרו אשראים במאות אלפי דולרים בסוף 1984 ללא ביטחונות. קו אשראי זה הוגדל (ביום 25.12.1984) ל-250 מיליון שקל, והוא הוגדל פעם נוספת (ביום 5.5.1985) למיליון דולר, ואף זאת ללא ביטחונות. בית-המשפט המחוזי ציין בקשר לפרשה זו כי
--- סוף עמוד 325 ---
"הדירקטוריון לא עשה דבר נוכח מצבו של הבנק, שהלך והתדרדר במהירות. מצב דברים זה הקל על שטרן לפעול ללא כל הגבלות בחשבון החברה. למעשה, זהו סופו של תהליך התדרדרות שהחל בראשית 1983, עת 'נפרץ הסכר' כדברי נען. התהליך הסתיים בחיוב חשבון החברה האמריקאית בסכומי עתק, בלי שום הליך פורמלי ובלי כל חשש, כאשר הגורם היחיד שממנו רצו והתאמצו להסתיר זאת הוא בנק ישראל, שכן בנק ישראל היה הגורם היחיד שהשגיח על הנעשה בבנק בכל התחומים, ולא הדירקטוריון" (עמ' 90-89).
57. החברה הכלכלית לירושלים הלוותה לחברה האמריקאית-ירושלמית שבבעלות שטרן כספים. משהגיע מועד פירעון ההלוואה פרע שטרן את ההלוואה מתוך כספים שהופקדו בבנק ושהיו שייכים לחברה הכלכלית לירושלים. הבנק חויב להחזיר לחברה הכלכלית לירושלים את הסך של 1,909,326 ש"ח שנלקח ממנה שלא כדין. בית-המשפט חייב את המערערים לשאת בשליש מן הסכום האמור, שכן "אף סכום זה נחסר מהבנק מחמת רשלנות הדירקטורים" (ת"א (י-ם) 400/89 [30], בעמ' 93).
58. חברת קרימון הפקידה (בחודש יולי 1985) כספים בבנק. שטרן משך שלא כדין כספים מחשבון החברה. בית-המשפט המחוזי דחה את טענתו של שטרן כי הוא משך את הכספים בהסכמת חברת קרימון. הבנק הסכים להחזיר לחברת קרימון סכום של 400,000 ש"ח. בית-המשפט חייב את המערערים בפיצוי הבנק בשליש מן הסכום האמור, משום שזה הנזק שנגרם עקב רשלנותם.
59. המערערים טענו בפנינו כנגד אחריותם כדירקטורים למעילות שנתגלו בבנק. לטענתם, כמו בנק ישראל עצמו, הם לא ידעו, ולא יכלו לדעת, על פרשיות אלה. זאת ועוד, אם הפיקוח של בנק ישראל לא מנע מעילות אלה, גם הפיקוח של הדירקטוריון לא היה מונע אותן. אין בידנו לקבל טיעון זה. תפקידו של הדירקטוריון לפקח על פעולות המינהלה. היה על המערערים לדעת – וכדירקטורים "סבירים" היה עליהם לצפות – כי בהיעדר פיקוח וביצירת אווירה של הפקרות יתרחשו המעילות והגניבות אשר אירעו בפועל. הפיקוח של הדירקטוריון כפיקוח "פנימי" – שמקים, בין השאר, מנגנון ראוי שפעילותו התקינה מכוונת למנוע התנהגות בלתי ראויה של נושאי משרה בחברה – הוא יעיל יותר וצמוד יותר מהפיקוח ה"חיצוני" של בנק ישראל. מעשיו ומחדליו של בנק ישראל, ככל שהיו, אינם מפחיתים מחובתם של הדירקטורים לדאוג לפיקוח שימנע מעילות. חובתם זו הם הפרו. בכך נכשלו הדירקטורים בתפקידם, והמערערים כדירקטורים נושאים באחריות בגין התרשלותם.