34. בחינתנו את התנהגות המערערים לא תדגיש במיוחד את אופייה של החברה הניזוקה כבנק. הטעם לכך הוא זה: בהיעדר חקיקה מיוחדת – וחקיקה כזו לא הוצגה בפנינו – חובתו של דירקטור בבנק כלפי הבנק היא כחובתו של כל דירקטור כלפי החברה שבה הוא נושא את משרתו. חובה זו היא אחת: לנקוט אמצעי זהירות שדירקטור סביר היה נוקט בנסיבות העניין. אין לומר כלל כי על דירקטור בבנק מוטלת חובה שונה ומוגברת. גם דירקטור בבנק אינו מבטחו של הבנק. חובתו הינה – כחובתו של כל דירקטור – לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את נזקו של הבנק, עם זאת אמצעי הזהירות הנדרשים הם לעולם נגזרים מהסיכונים הצפויים. לא הרי האמצעים הנדרשים ממי שנושא ומחזיק בידיו כדור משחק כהרי אמצעי הזהירות הנדרשים ממי שמחזיק בידיו רימון. בדימוי זה ניתן לומר כי דירקטורים של בנק מחזיקים בידם, לעתים קרובות, רימון. הנזק לבנק שעשוי להתרחש במקרה של התרשלות דירקטור בבנק, עשוי להיות במקרים רבים בעל עוצמה גדולה מזו של הנזק שעשוי להתרחש במקרה של דירקטור בחברה שאינה בנק. כמובן, הכול תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בערעור שלפנינו נסתפק בניתוח אמצעי הזהירות הנדרשים מהמערערים בלא לתת ביטוי מיוחד לאופייה של החברה הניזוקה כבנק. הטעם לכך הוא שסטייתם של המערערים מרמת הזהירות הנדרשת היא כה רבה, עד כי אין לנו צורך להדגיש את האופי המיוחד של הניזוק כבנק. מטעם זה לא ניתחנו את הוראות בנק ישראל החלות על דירקטורים בבנק, ולא עמדנו על השאלה מהו מעמדן הנורמטיבי.
התרשלות המערערים בהתנהגות הכללית בדירקטוריון
התשתית העובדתית
35. בית-המשפט המחוזי קבע את המימצאים העיקריים דלהלן באשר להתנהלותם של המערערים בניהול הבנק: בוכבינדר לא השתתף בשום ישיבה של הדירקטוריון במשך שבע וחצי שנות כהונתו; זוסמן השתתף רק בשתי ישיבות בשנים 1985-1982 תוך שמינה לעצמו חליף קבע שאליו העביר את כל סמכויותיו בלא שנועץ בו כלל. הדירקטוריון – שבו היו המערערים חברים – אצל את עיקרי תפקידיו למינהלה בלא לפקח עליה, בניגוד להוראות בנק ישראל; המערערים לא היו בעלי ידע מינימלי בענייני הבנק ועסקיו, ולא הכירו את מצבו הפיננסי. על בסיס מימצאים אלה קבע בית-המשפט
--- סוף עמוד 315 ---
כי המערערים הפרו את חובת הזהירות שהם חבו לבנק. הפרה זו מתבטאת בשלושת העניינים האלה: אי-השתתפות בישיבות הדירקטוריון; אצילת סמכויות למינהלה, היעדר פיקוח עליה והיעדר היכרות עם מצב הבנק. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים כי הם לא התרשלו בהתנהגותם זו, שכן הם היו דירקטורים "חיצוניים" שאינם נמנים עם עובדי הבנק; הוא דחה את טענתם כי עם אצילת הסמכויות מהדירקטוריון למינהלה יצאו המערערים ידי חובתם כלפי הבנק; הוא דחה את טענתו של זוסמן כי הוא יצא ידי חובתו במינויו של חליף.
36. בפנינו תקפו המערערים את מימצאיו של בית-המשפט. בוכבינדר טען לפנינו שלא מונה כלל כדירקטור. זוסמן טען בפנינו כי נכח אישית בישיבות הדירקטוריון שבהן דנו בנושאים שלא הואצלו למינהלה; כי פרט לשלוש סמכויות (מינוי מנהל כללי, משנה למנהל כללי ומבקר פנים) לא הואצלו כלל סמכויות הדירקטוריון למינהלה; כי הדירקטוריון, והוא בכללו, דן בפועל במצב הכספי של הבנק ועיין בדינים ובחשבונות השונים, וכי הוא עצמו היה מעורב בעסקי הבנק וקיבל דיווח על הנעשה בבנק ממנהליו בעת ביקוריו התכופים בארץ. במישור המשפטי נטען בפנינו כי המערערים היו דירקטורים "חיצוניים" שאינם מעובדי הבנק, ועל-כן רמת הזהירות המוטלת עליהם היא נמוכה יותר, והיא לא הופרה כלל; זוסמן טען כי יצא ידי חובותיו במינוי דירקטור חליף, ועל-כל-פנים ההתעניינות שגילה בפעולות הבנק מילאו את חובתו כלפיו. כן נטען על-ידי זוסמן כי אין לייחס לו אחריות, שכן הנזק לבנק נגרם בשל פעולותיהם הפליליות של המנהלים הפעילים, בשל חוסר הפיקוח של בנק ישראל, בשל שיתוף הפעולה של היועץ המשפטי של הבנק עם המנהלים הפעילים ובשל מחדלו של רואה-החשבון של הבנק. המשיב תמך במימצאיו של בית-המשפט המחוזי ובניתוחו המשפטי.
37. בחנו בחון היטב את מימצאיו של בית-המשפט המחוזי. נחה דעתנו כי אלה מעוגנים כראוי בחומר הראיות שהיה בפניו, ואין מקום להתערבותנו. נעמוד על כמה עניינים מיוחדים העולים מטענות המערערים. גירסתו של בוכבינדר כי לא היה דירקטור כלל נדחתה, שכן בית-המשפט לא נתן אמון בעדותו בפניו בעניין זה. לטענתו כי חתימתו על כתב מינוי של דירקטור חליף זויפה, לא נמצא בסיס מספיק, לעומת זאת נמצאו ראיות אמינות לכך כי בוכבינדר נבחר על-ידי האספה הכללית שלא מן המניין של הבנק (מיום 25.1.1988) כדירקטור. כן עולה מפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון (מיום 20.6.1978) כי יושב-ראש הדירקטוריון הקריא את שמו של בוכבינדר כאחד מחברי הדירקטוריון. ניתוח עדותו של בוכבינדר ויתר הראיות שהוגשו לבית-המשפט המחוזי
--- סוף עמוד 316 ---
מובילים אותנו למסקנה כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה בוכבינדר אכן היה דירקטור בבנק, ואף היה מודע לחברותו זו, מעוגנת כראוי בחומר הראיות.
38. אשר למידת השתתפותו של זוסמן בישיבות הדירקטוריון: בחנו את חומר הראיות (ובעיקר הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון). עולה ממנו כי במהלך שנת 1978 – היא השנה שבה מונה זוסמן כדירקטור (בינואר 1978) – השתתף זוסמן בישיבת דירקטוריון אחת (ביום 20.6.1978) מתוך שלוש שהתקיימו. בשנת 1979 השתתף זוסמן בשלוש מתוך חמש ישיבות הדירקטוריון. בשנים 1980, 1981, 1982 לא השתתף זוסמן בשום ישיבה מתוך אחת-עשרה ישיבות של הדירקטוריון. אותה עת טרם מונה לזוסמן חליף. בשנת 1983 השתתף זוסמן בשתיים מתוך ארבע ישיבות הדירקטוריון; חליפו השתתף בישיבה השלישית. בשנים 1984 ו-1985 לא השתתף זוסמן בשום ישיבה מתוך שבע הישיבות של הדירקטוריון. חליפו השתתף בחמש מהן. נמצא כי בשנים 1982 עד 1985 השתתף זוסמן אך בשתי ישיבות הדירקטוריון, כך קבע בית-המשפט המחוזי, ומימצא זה בדין יסודו.
39. לעניין אצילת סמכויות הדירקטוריון להנהלה ומידת הפיקוח עליה מבוססים מימצאיו של בית-המשפט על התשתית הראייתית שהוצגה בפניו. בדין נקבע אפוא כי הדירקטוריון אצל את סמכויותיו למינהלה, לרבות סמכות למנות מנהל כללי, סגנו ומבקר פנים, וכי המינהלה – לא הדירקטוריון – היא שמינתה את נושאי התפקיד הללו. עם זאת מן הראוי לציין כי מינויים אלה אושרו בישיבות הדירקטוריון. כן מן הראוי לציין כי מהתשתית העובדתית עולה כי הדירקטוריון דן במינוי כמה ועדות, בהגדלת הון הבנק ובאישור תרומות. עם זאת אין בכך כדי לפגוע בקביעתו הכללית של בית-המשפט המחוזי שהדירקטוריון של הבנק אצל את מרבית תפקידיו למינהלה. בעיקר יש לציין כי מימצאיו של בית-המשפט המחוזי באשר להיעדר פיקוח של הדירקטוריון על פעולותיה של המינהלה מבוססים כראוי. אכן, ישיבות הדירקטוריון הוקדשו בעיקר לדיון בהנפקת מניות הבנק לציבור. לא נשמעו דיווחים מפורטים על פעולותיה של המינהלה, והמערערים לא עיינו כלל בפרוטוקולים של ישיבות ועדת המינהלה. על-כן לא דן הדירקטוריון כלל בענייני הביקורת הפנימית, ואף לא בדוחות הביקורת של בנק ישראל (למעט בישיבה אחת מיום 4.4.1979).
40. לבסוף, מימצאיו של בית-המשפט המחוזי לעניין ידיעתו של זוסמן על הנעשה בבנק מבוססים כראוי בתשתית העובדתית שהונחה בפניו. אכן, מחומר הראיות עולה כי זוסמן – אשר לא השתתף במרבית ישיבות הדירקטוריון – קיים כמה שיחות עם מנהלי
--- סוף עמוד 317 ---
הבנק ועם כמה מעובדיו, אך שיחות אלה היו בתדירות נמוכה (פעמיים או שלוש בשנה) תוך שזוסמן הסתפק בדברי המנהלים שענייני הבנק מתנהלים כראוי.
41. האם התרשלו המערערים בביצוע תפקידיהם כדירקטורים בבנק? האם צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, על בסיס מימצאיו, כי המערערים חרגו מרמת ההתנהגות של דירקטור סביר? כפי שציינו, התרשלות היא פונקציה של נסיבות. נפנה אפוא ל"ראשי" ההתרשלות העיקרית ונבחן כל אחד מהם לגופו. ייאמר כבר עתה כי מסקנתנו לגבי כל אחד מראשי ההתרשלות הינה כי אכן המערערים התרשלו בהגשמת תפקידם כדירקטורים, וכי התנהלותם של המערערים חרגה מהתנהלותו של דירקטור סביר בבנק. כותב בעניין זה בית-המשפט המחוזי:
"הנתבעים היו חברי הדירקטוריון, או חליפים לחברי הדירקטוריון, והם לא מילאו את תפקידם. הם לא פיקחו על מעשי ההנהלה ולא התעניינו בהם כלל. הם ראו במעמד של דירקטור – כפי שהם בעצמם מעידים על עצמם – תפקיד של 'כבוד' בלבד שאינו מטיל עליהם כל אחריות. רובם לא השתתפו כלל בישיבות הדירקטוריון ולא הכירו איש את רעהו. אלה שהשתתפו – לא גילו עירנות מספקת לנעשה, לא הסיקו את המסקנות הנכונות ולא התריעו באופן שיכול היה למנוע התדרדרות המצב... הנתבעים לא טרחו לעיין בדו"חות הביקורת של בנק ישראל אשר הצביעו, וחזרו והצביעו, כמעט על כל הפגמים שתוארו בפסק הדין. אין המדובר בפגמים טכניים אלא בפגמים מהותיים העלולים לסכן את הבנק... חוסר מעורבותם והתעניינותם של הנתבעים הדירקטורים בנעשה בבנק יצר במינהלה אווירה של הפקרות, שהחלה באי-הקפדה על נהלים בנקאיים בסיסיים, במתן אשראים, והסתיימה במשיכת כספים מחשבונות לקוחות ומכספי הבנק לצרכים פרטיים של ראשי הבנק – הלפרין, שטרן ומונסה. מכאן נובעת אחריותם של הדירקטורים לנזקים שנגרמו לבנק עקב התנהגותם הרשלנית" (עמ' 170-169).
מסקנות אלה מבוססות כראוי בתשתית העובדתית שהונחה בפני בית-המשפט המחוזי. התרשלותם של המערערים כחברי הדירקטוריון מבוססת כראוי בחומר הראיות שהוגש בעניינם.
--- סוף עמוד 318 ---
42. זוסמן טען בפנינו כי נפטר מחובותיו כדירקטור עם מינויו (ביום 16.11.1982) של דירקטוריון חליף. דחינו טענה זו (ראו פיסקה 12 לעיל), עם זאת ציינו כי לעניין סבירות מילוי חובותיו של הדירקטור יש להתחשב בדבר מינויו של דירקטור חליף. אכן, מינוי דירקטור חליף אינו משחרר את הדירקטור מחובת הזהירות המוטלת עליו כלפי החברה, עם זאת דירקטור סביר עשוי לצאת, בנסיבות מסוימות, ידי חובתו כדירקטור סביר במינוי דירקטור חליף. דירקטור יוצא ידי חובתו להשתתף בישיבת דירקטוריון פלונית אם באותה ישיבה משתתף דירקטור חליף שאותו מינה כדין. גם במצב דברים זה על הדירקטור לבחון את פעולותיו של הדירקטור החליף ולפקח עליו. עליו לבקש ממנו דין וחשבון על הישיבה שנעדר ממנה ועל פעולותיו האחרות של הדירקטור החליף; עליו להשתמש בדירקטור חליף באופן סביר, בלא שמינוי זה ייהפך, הלכה למעשה, להסדר של קבע. אכן, דירקטור חליף הוא דירקטור זמני וארעי. הוא נועד להחליף את הדירקטור הקבוע לעניין פעולה פלונית או ישיבה אלמונית. הוא אינו יכול להחליף את הדירקטור הקבוע למגוון רחב של פעולות ולתקופה ארוכה. על רקע זה מתבקשת המסקנה כי חובות הזהירות של זוסמן כלפי הבנק לא מולאו על-ידי מינוי דירקטור חליף. כך למשל בשנים 1984 ו-1985 לא השתתף זוסמן בשום ישיבה מתוך שבע הישיבות של הדירקטוריון. הדירקטור החליף השתתף בחמש ישיבות. זוסמן לא פיקח על פעולותיו של הדירקטור החליף. בכך הפר זוסמן את חובתו כלפי הבנק. הוא הפך את הדירקטור החליף מתפקיד ארעי לתפקיד של קבע. בזאת אין הוא יוצא ידי חובת הזהירות המוטלת עליו.
43. שני המערערים טענו בבית-המשפט המחוזי ובפנינו כי הם היו דירקטורים "חיצוניים" (כלומר אינם מועסקים על-ידי הבנק), ועל-כן חובת הזהירות המוטלת עליהם היא פחותה בהשוואה לדירקטורים "פנימיים" המועסקים על-ידי הבנק. ודוק, המערערים היו בעלי מניות בבנק. הם לא היו דירקטורים מטעם הציבור, כמשמעות הדיבור בפקודת החברות [נוסח חדש] (ראו סעיף 96ב לפקודה), והם לא היו ראויים לשמש כדירקטורים חיצוניים, כמשמעת דיבור זה בחוק החברות (סעיף 240 לחוק החברות). האופי ה"חיצוני" של מעמדם מתבטא בכך שהם לא הועסקו על-ידי הבנק ולא קיבלו משכורת ממנו. מה חובתם של דירקטורים "חיצוניים" אלה? נקודת המוצא העקרונית הינה כי חובתם היא כחובתו של כל דירקטור (פנימי), כלומר עליהם לנקוט את כל אמצעי הזהירות שדירקטור סביר היה נוקט בנסיבות העניין. רמת (סטנדרד) הזהירות המוטלת עליהם זהה אפוא לרמת (סטנדרד) הזהירות המוטלת על כל דירקטור אחר, עם זאת יש להתחשב במעמדם ה"חיצוני" לעניין האמצעים שעליהם לנקוט כדי לצאת ידי חובתם. כפי שראינו, רמת הזהירות היא תמיד פונקציה של הנסיבות, ואחת
--- סוף עמוד 319 ---
הנסיבות היא אופיים החיצוני של הדירקטורים (ראו י' כהן דיני חברות (כרך ב) [36], בעמ' 158). בית-המשפט המחוזי הכיר בהבחנה זו, בציינו:
"באי כוח הנתבעים טוענים, כי יש להבחין בין דירקטורים במשרה מלאה לבין דירקטורים 'חיצוניים', ואכן היה ממש בטענה זו אילו היה מדובר בליקוי אחד או שניים שניתן לעמוד עליהם רק לאחר בדיקה מדוקדקת של הספרים והמסמכים. בענייננו מדובר בהזנחה מוחלטת של כל תפקידי הדירקטור. בנסיבות אלה אין לפטור דירקטור מאחריות רק בשל היותו 'חיצוני'" (עמ' 32).
אכן, בפרשה שלפנינו מחדלם של המערערים לנקוט אמצעי זהירות הוא כה חריף ועמוק, עד כי כל התחשבות באופיים ה"חיצוני" לא הייתה מועילה להם. מטעם זה נוכל לדחות את הטענה בדבר "חיצוניות" תפקידם של המערערים בלא לנסות לקבוע אמות מידה מדויקות יותר באשר לאמצעי הזהירות שעליהם לנקוט. נעבור עתה לניתוח "ראשי" התרשלותם של המערערים. לאחר מכן נבחן כמה סוגיות מיוחדות שבהן גרמה התרשלות זו נזק לבנק.
השתתפות בישיבות הדירקטוריון
44. הדירקטוריון הוא אורגן מרכזי של החברה. הוא פועל באמצעות נושאי המשרה (הדירקטורים) המתמנים כחברי הדירקטוריון. על כל דירקטור מוטלת החובה להשתתף בהגשמת תפקידי הדירקטוריון. הדירקטוריון מגשים את תפקידיו, בין השאר באמצעות ישיבות הדירקטוריון וועדותיו. מכאן חובתו של כל דירקטור להשתתף בישיבות הדירקטוריון שעה שהוא מתכנס. לעתים מוטלת עליו אף החובה לדרוש את כינוסו של הדירקטוריון במקום שהוא נמנע מהתכנסות. דירקטור לא יכול להגשים את חובותיו בשלט רחוק. עליו להשתתף בישיבות הדירקטוריון. כמובן, חובת ההשתתפות בישיבות הדירקטוריון אינה חובה מוחלטת. דירקטור לא יפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי החברה, אם מטעמים ראויים יימנע מלהשתתף בישיבה זו או אחרת של הדירקטוריון. הכול הוא עניין של מידה וסבירות. הכול תלוי במספר ישיבות הדירקטוריון המתקיימות בשנה, במספר הדירקטורים, בגודל החברה, בטיב עסקי החברה, בעניינים הנדונים בה ובמספר החיסורים של הדירקטור. אין לנו צורך להרחיב בעניין זה, שכן המערערים סטו במידה ניכרת מרמת ההתנהגות הראויה. בוכבינדר לא