129. התוצאה הכוללת והמצטברת לזכותו של התובע עומדת על סך של 12,359 ₪. סכום זה ישולם לתובע על ידי הנתבע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.6.2015 (מחצית תקופת החישוב, לנוחיות החישוב) ועד למועד התשלום בפועל.
ג.5. סוגיה רביעית - האם התובע זכאי לתשלום דמי חופשה
130. טענות הצדדים – התובע טען כי החל מהשנה ה-14 לעבודתו, הוא זכאי ל-28 ימי חופשה מדי כל שנה. עם זאת, הוא ניצל מדי כל שנה רק שבועיים מהחופשה השנתית שלו, ולכן הוא זכאי לפדיון 56 ימי חופשה בגין שלוש השנים האחרונות והשנה השוטפת לעבודתו. בגין כלל האמור לעיל הוא זכאי לטענתו לסך של 16,800 ₪. הנתבע טען מנגד, כי המדובר בטענה 'מוזרה', היות שהתובע הודה בעצמו כי הוא קיבל שכר מלא, גם כאשר הוא נעדר מהעבודה.
131. אשר לעמדתנו – גם הטענה הנוכחית של התובע דינה להתקבל, בדומה לקודמות לה. תחילה, נציין כי טענתו של התובע לגבי מספר ימי החופשה שנלקחו על ידו, לא נסתרה כלל על ידי הנתבע. בדיון המוקדם הראשון אמר התובע, כדלקמן:
"כאשר בית הדין שואל אותי האם לא יצאתי לחופשה מלבד פגרת בתי המשפט שאז יצאתי לשיטתי לחופשה של 14 יום אני משיב כי אני יצאתי לחו"ל 5 ימים בפגרה וחוץ מזה לא יצאתי. כאשר בית הדין שואל אותי האם לא יצאתי לחופשה בארץ מלבד פגרת בתי המשפט אני משיב שאני לא זוכר אם לקחתי חופשה לרגל חתונה של המשפחה או משהו ואני ממש לא זוכר אבל לא היו חופשות מרוכזות. אני שומע את הערת בית הדין ולפיה גם ימי חופשה חד פעמיים לכאורה יש לקזזם ולאו דווקא חופשות מרוכזות."
132. בהמשך, במסגרת תצהירו חזר התובע על הטענות שהועלו במסגרת כתב התביעה. עם זאת, וחרף הגרסה העקבית שצוינה בכתב התביעה, הדיון המוקדם וגם בתצהיר, הוא לא נחקר כלל במסגרת עדותו על ידי הנתבע, ביחס לרכיב התביעה שבנדון. התובע אף חזר על גרסה זו בסיכומיו .
133. לכן, ובהמשך להתרשמותנו שצוינה דלעיל חזור ושנה במהלך פסק הדין, כי עדותו של התובע היתה אמינה ורציפה, אנו מקבלים גם את טענתו הנוכחית ולפיה כי מדי כל שנה הוא ניצל אך ורק 14 ימי חופשה. בסיס נוסף למסקנתנו שבנדון, היא העובדה שבתלושי השכר של התובע חסרים פרטים רבים, וכך גם לגבי רכיב 'חשבון החופשה', כאשר לגבי כלל הרכיבים – יתרה, צבירה וניצול, מצוין "0.00" בכל אחד מהתלושים.
134. בהקשר זה, אף נזכיר כי המדובר בנושא קוגנטי, ולכן חובת הוכחתו מוטלת מטבע הדברים על הנתבע, מהיותו מעסיק. על פי הוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"), המעסיק חייב לנהל פנקס חופשה כהגדרתו בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית.
135. בתקנות חופשה שנתית (פנקס-חופשה), תשי"ז-1957 חויבו מעסיקים לנהל לגבי כל עובד רישום שיכלול את פרטיו המלאים, את מועד החופשה שניתנה, את דמי-החופשה ששולמו ותאריך התשלום, את התאריך בו חדל העובד לעבוד, ואת פדיון-החופשה ששולם ותאריך התשלום.
136. בכלל זה, בית הדין הארצי עמד על כך שיש לחייב מעסיק לשלם פדיון חופשה מלא, אלא אם הוא הוכיח ברישומים מהימנים או בכל דרך אחרת כי העובד יצא לחופשה . ועוד נקבע, כי כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין . ועוד הודגש, כך:
"... החובה המוטלת על המעסיק להוכיח כי עובד קיבל חופשה שנתית ודמי הבראה היא פרי הכללים הדיוניים הרגילים. מעסיק הטוען כי זכויות נילוות אלה שולמו לעובד הוא מי שטוען טענת "פרעתי", ולכן עליו "חובת ההוכחה" על שתי מובניה – "נטל השכנוע" ו"נטל הבאת הראיות"" .
137. בהקשר שבנדון, אנו קובעים כי הנתבע כלל לא עמד בנטל המוטל עליו, וכלל לא הוכיח מה מספר ימי החופשה שהתובע ניצל מדי כל שנה. כאשר סוגיה זו נידונה בדיון המוקדם הראשון, אמר בא-כוח הנתבע, כדלקמן:
"בהתייחס לדמי חופשה וכאשר בית הדין שואל אותי האם נערך דו"ח חופשות של התובע ובשימת לב לכך שתלושי השכר אינם נוקבים במספר בהקשר זה אני משיב כי לגבי דמי חופשה מעולם לא קוזז לתובע, לא נוהל פנקס חופשות, אם היה מצוין בתלושים היה צריך לקזז. אנו חוזרים על הטענה שכאשר התובע נעדר לא נערך איתו קיזוז גם אם הוא נעדר ביתר וכך נעשה לשיטתנו. אנו מציינים שכל שנה התובע נעדר מעבר למכסה שהיה מותר לו. כאשר בית הדין שואל אותי איך אני יודע טענה זו כאשר מנגד לא נערך לשיטתנו חשבון חופשה מסודר אני משיב כי לגבי ה 3 שנים האחרונות הנתבע זוכר את המקרים שנעדר מהם התובע מהעבודה. הוא יכול לתת דוגמא למשל של אירוע מסוים."
138. עם זאת, וחרף המובטח והנאמר בדיון המוקדם, לא צוינה בתצהירו של הנתבע כל 'דוגמא של אירוע מסוים', כזה או אחר, שהביא להיעדרות של התובע. הנתבע חזר בתצהיר על אותן טענות כלליות שצוינו בכתב ההגנה, שאין בהן די , והן לא עומדות בנדרש לפי הוראות הדין והפסיקה.
139. כך גם עשה הנתבע בעת חקירתו הנגדית, וגם כאן – הדברים לא שכנעו. כך למשל, הנתבע הודה ש"אני לא ניהלתי פנקסים אלו", וגם ש"לשאלת בית הדין האם זה נרשם איפה שהוא, אני משיב בשלילה, וגם לא בתלושים...". מעבר לכך, וכפי שכבר ציינו דלעיל, התובע גם לא נחקר כלל בסוגיית החופשה, במסגרת חקירתו הנגדית.
140. התייחסות לטענת הקיזוז של הנתבע – טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבע, ושגם היא כבר צוינה דלעיל, היא שאין לשלם לתובע פדיון ימי חופשה, היות שכאשר הוא נעדר, לא נוכה סכום כלשהו משכרו. אולם, גם טענה זו הועלתה על ידי הנתבע באופן כללי ביותר וללא כל אסמכתאות, ו/או ציון של מועדים מדויקים, באשר הם. וגם כאן, התובע כלל לא נחקר על כך במסגרת עדותו.
141. לכן, אנו דוחים טיעון זה במלואו, בפן העובדתי. ועוד נוסיף, בפן הנורמטיבי, כי ככל שהנתבע שילם ב'זמן-אמת' את שכרו של התובע ונמנע מקיזוז כזה או אחר, ברי כי הוא ויתר על כל טענה ביחס לכך. ראו דברי בית הדין הארצי, שהדגיש כך :
"מעביד איננו יכול, מחד לשלם לעובד שכר מלא גם אם הוא מאחר, ומאידך לשמור על הזכות לנכות, בשלב מאוחר יותר את האיחורים (פרט למקרים שהוא הודיע על כך במפורש בעת התשלום). ובהעדר הודעה כזאת, יש לראות את המעביד כמי שמוותר על הזכות לנכות בגין היעדרות, בין אם מדובר באיחורים ובין אם מדובר בחיסורים. דין דומה הוא לגבי תשלום מלא לימי מחלה מעבר למתחייב מהוראות חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976."
142. להלן חישוב הסכום לו זכאי התובע – סעיף 3 לחוק חופשה שנתית קובע כי בעד השנה השביעית לעבודה, הזכאות היא ל-21 ימי חופשה. אשר לשנה השמינית ואילך, הזכאות היא ליום נוסף לכל שנת עבודה ועד לחופשה מכסימלית של 28 ימים. במקרה שלפנינו, תקופת התביעה מתייחסת לשנת 2015 ואילך, כאשר כבר באותה שנה הגיע התובע למכסה המכסימלית.
143. להלן חישוב הזכאות של התובע – היות שהתובע עבד במשך 6 ימים בשבוע, הרי שעבור השנים 2017-2015 הוא זכאי ל-28 ימים ברוטו בכל שנה ול-24 ימים נטו בכל שנה. במצטבר, המדובר ב-84 ימי חופשה ברוטו, ו-72 ימים נטו. בעד השנה השוטפת, שנת 2018, הוא זכאי ל-25.66 ימי חופשה ברוטו (24 X 11 חודשי עבודה חלקי 12), ול-22 ימים נטו באותה השנה.
144. הסך הכולל עומד על 94 ימים (72 + 22), ובניכוי 14 ימים מדי כל שנה שבהם הודה התובע (במצטבר סך של 56 ימים), הוא זכאי לפדיון ימי חופשה בסך של 38 ימים (94 – 56). היות שמשכורתו החודשית של התובע בעת סיום העבודה עמדה על 10,620 ₪, ובהנחה שיש בחודש עבודה 25 ימי עבודה בממוצע (וכאשר עסקינן בשבוע עבודה של 6 ימים), הרי שהשכר היומי עמד על 424.8 ₪ (במעוגל).
145. לאור כלל אלה, ובמכפלת מספר ימי הפדיון שצוינה דלעיל, התובע זכאי לסך של 16,142 ₪. על כן, על הנתבע לשלם לתובע סך של 16,142 בגין פדיון ימי חופשה. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום יחסי העבודה (30.11.2018) ועד למועד התשלום בפועל.
ג.6. הכרעת בית הדין בתביעה שכנגד
146. נסכם את הדיון בהתייחסות לתביעה שכנגד. אשר לטענה להשבת פיצויי הפיטורים והתגמולים, הרי שלאור קביעתנו ולפיה התובע זכאי לפיצויי פיטורים, ואף לאור קביעתנו ולפיה אין כל מקום לטענת הנתבע בדבר 'טעות בביצוע הפרשות התגמולים', הרי שיש לדחות את טענות הנתבע/התובע שכנגד.
147. ועוד נציין, כי מלבד טענת 'הטעות' (שנדחתה, כאמור לעיל), הרי שלפי הוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005, אין למעסיק זכויות בכספי התגמולים (לרבות תגמולי מעסיק), שמועברים להסדר פנסיוני בתקופת עבודת העובד בשירות מעסיקו .
148. אשר לטענת הנזק, הרי שזו כלל לא הוסברה ולא נומקה על ידי הנתבע/התובע שכנגד, ונראה כי היא הועלתה כלאחר-יד, וכדי ליצור משקל נגד לתביעה העיקרית. האמור לעיל חמור בעינינו, ומשעה שנתבע בגין רכיב זה סך של 100,000 בלי כל נימוק, בלי כל הסבר וללא כל אסמכתה. לכן, אנו דוחים במלואו את רכיב התביעה שבנדון. נסכם איפוא ונציין, כי דין התביעה שכנגד להידחות במלואה.
ד. סוף דבר
149. לאור כלל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל במלואה (לעניין העילות) וברובה המוחלט, ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים, כדלקמן:
א. השלמת פיצויי פיטורים בסך של 127,314 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 30.11.2018 ועד למועד התשלום בפועל;
ב. פיצויי הלנה בסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל;
ג. הפרשות על חשבון תגמולים בסך של 12,359 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.6.2015 ועד למועד התשלום בפועל;
ד. פדיון דמי חופשה בסך של 16,142 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 30.11.2018 ועד למועד התשלום בפועל.
150. אשר לתביעה שכנגד, הרי שזו נדחית על כל חלקיה וביחס לכל טענותיה.
151. הוצאות – הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך של 15,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאחרת הם יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין. בחישוב סכום ההוצאות לקחנו בחשבון את השיקולים הבאים:
ראשית, קבלת התביעה העיקרית במלואה מבחינת טענותיה;
שנית, דחיית התביעה שכנגד במלואה;
שלישית, צירוף ראיות לתצהירי הנתבע שהוצאו שלא כדין ממחשבו של התובע;
רביעית, האשמת התובע לשווא בהוצאת מכתב מהדואר של משרד הנתבע (קרי, האשמה בעלת גוון פלילי, שלא הוכחה כלל).
152. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלתו.
ניתן היום, ה' סיוון תשפ"א (16 מאי 2021), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.
מר זיאד אבו חבלה
נציג ציבור (עובדים) טל גולן
שופט