סעש (חי') 41453-07-18 יחיעם קורמן – זיוה נעים

בית הדין האזורי לעבודה חיפה
סע"ש 41453-07-18

לפני
כב' השופט טל גולן
נציג ציבור (עובדים) מר זיאד אבו חבלה
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' מרים נשר

התובע: יחיעם קורמן
ע"י ב"כ: עו"ד רות בן שמואל
ועו"ד אור משה
–
הנתבעת: זיוה נעים
ע"י ב"כ: עו"ד לוטם מסיקה

פ ס ק ד י ן

א. מבוא וסקירת ההליך
1. מונחת לפנינו תביעתו של התובע – מר יחיעם קורמן (להלן: "התובע"), אשר הוגשה כנגד הנתבעת – הגב' זיוה נעים (להלן: "הנתבעת"). התובע הוא אדם פרטי, שהינו בעל חברה בשם י.ב. קורמן מערכות מיגון אש בע"מ (להלן: "החברה"), העוסקת בתחום מערכות מיגון וכיבוי אש. אשר לנתבעת, הרי שהיא הועסקה בעבר בחברה בתפקיד של מנהלת מכירות.
2. תביעתו של התובע מבוססת על הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ח-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). התביעה מבוססת על טענת התובע, כי הנתבעת הוציאה את דיבתו לרעה כאשר טענה כי הטריד אותה מינית במהלך עבודתה בחברה. לטענתו של התובע, אותה טענה הועלתה במסגרת מכתב ששלחה באת-כוחה של הנתבעת.
3. כמו כן, התובע טוען כי הנתבעת עוולה כלפיו בשתי דרכים נוספות – ראשית, כאשר הגישה תלונה בעניין זה למשטרת ישראל (אשר נסגרה בסופו של דבר, וכפי שנתאר בהמשך הדברים); ושנית, כאשר סיפרה על ההטרדה המינית, המוכחשת לטעמו, לעובד של החברה.
4. ההליך נפתח בבית משפט השלום, ולפי החלטתה מיום 12.11.2018 של כב' הרשמת הבכירה שכטר-ישראלי בבית משפט השלום, הועבר התיק לדיון לפני בית הדין לעבודה. לאחר העברת ההליך לדיון בבית הדין, נערך ביום 8.4.2019 דיון מוקדם לפני אב"ד. לאחר מכן הוגשו תצהירי עדות ראשית על ידי הצדדים, וכן הוגש חומר החקירה המשטרתית בהתייחס לתלונת הנתבעת.
5. ביום 1.11.2020 נערך דיון ההוכחות בתיק. במסגרת דיון ההוכחות העידו לפנינו העדים הבאים:
מטעם התובע העיד הוא עצמו, וכן מר אוהד קורמן – בנו של התובע, שעבד באותה עת בחברה (להלן: "אוהד"); הגב' ציפורה קורמן – אשתו של התובע, שעובדת אף היא בחברה בתפקידים שונים (להלן: "ציפורה"); מר יצחק בארי – עובד טכני בסניף החברה שביישוב קדימה, ומי שהעיד במשטרה בגין תלונת הנתבעת (להלן: "יצחק"); הגב' חנה קיסוס – עובדת בסניף החברה שבכפר חסידים ומזכירה בחברה (להלן: "חנה").
מטעם הנתבעת העידה היא עצמה בלבד.
6. לאחר הדיון הגישו באי-כוח הצדדים סיכומים (לאחר בקשות ארכה) – התובע ביום 22.12.2020 והנתבעת ביום 14.5.2021 (ארכה ניתנה בהסכמה בשל הריונה של ב"כ הנתבעת), והתיק הופנה למתן פסק דין. בתוך כך, אף הוגשה בקשה מטעם הנתבעת לצירוף ראיה, שבה נדון במהלך פסק הדין. ועוד נציין, כי בין הצדדים התנהלו בעבר ומתנהלים במקביל הליכים נוספים בבית דין זה, וכפי שיפורט בהמשך הדברים.
ב. התשתית העובדתית
7. כאמור לעיל, התובע הוא בעלים של חברת י.ב. קורמן מערכות מיגון אש בע"מ, שבה הועסקה הנתבעת בתפקיד של מנהלת מכירות, החל מיום 1.6.2014 ועד לשלהי חודש 5/2018, עת התפטרה מהעבודה (ולטענתה, בנסיבות שאינן מאפשרות לה להמשיך לעבוד). לחברה יש שני סניפים – בכפר חסידים ובקדימה.
8. אשר להשתלשלות האירועים נשוא ההליך – ביום 24.6.2018 שלחה באת-כוחה של הנתבעת מכתב (שנושא את התאריך 21.6.2018) לכתובת הדואר האלקטרוני של חנה (כזכור – מי שהינה מזכירה בחברה, כאשר בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי היקף תפקידה המדויק של חנה, ונדון בכך בהמשך הדברים), אשר הדפיסה אותו והשאירה אותו על הדלפק בחברה.
9. באותו מכתב טענה בין היתר באת-כוח הנתבעת, בשם לקוחתה, כי הנתבעת התפטרה מעבודתה בחברה בשל הטרדה מינית שחוותה מצידו של התובע ביום 17.5.2018, במשרד החברה שביישוב קדימה. עוד היא התייחסה במכתב לדרישותיה הכספיות של הנתבעת מהחברה, עקב סיום עבודתה.
10. זאת ועוד, במכתב אף נכתב, כך (דגש במקור):
"בתאריך 21.5.2018 נאלצה מרשתי להודיע על התפטרותה תוך מתן הודעה מוקדמת כחוק, זאת לאור התנהלותו של מר קורמן אליה ולאור ההטרדה המינית שחוותה מצידו אשר בגינה הוגשה תלונה במשטרת ישראל...
אבקש לקבל העתק מן הסרט של המצלמות הקיימות בחברתכם מתאריך 17/5/2018, המועד בו לטענת מרשתי נפגעה מהטרדה מינית על ידי מר קורמן."
11. עוד צוין במכתב, כי לא שולמו לנתבעת מלוא הזכויות המגיעות לה מתקופת עבודתה, וכי התובע והחברה מכפישים את שמה. על כן, הנתבעת עמדה על תשלום יתרת הזכויות שמגיעות לה.
12. אשר לתלונה – ביום 12.6.2018 הגישה הנתבעת תלונה במשטרת ישראל כנגד התובע. כפי שעולה מפרטי התלונה, הנתבעת טענה כי ביום 17.5.2018 בשעה 10.00, בעת ששהתה בישיבה שנערכה במשרדי החברה בקדימה, ובנוכחות העובדים אופיר חי ויצחק בארי, עבר התובע ליד הנתבעת, נתן לה מכה בישבן, תוך שהוא סינן לעברה "תזיזי את התחת הקטן שלך ולכי לחפש פרויקטים" (להלן: "האירוע").
13. כאשר נחקרה הנתבעת במשטרה, היא הוסיפה וטענה כי במהלך העבודה המשותפת, התובע הטריד אותה מינית כאשר התבטא כלפיה בצורה פסולה בתכתובות שהיו ביניהם בתוכנת הווטסאפ, וכן באמירות ובשיחות בעל-פה שהיו ביניהם במהלך העבודה. בהמשך, החליטה המשטרה כי התלונה כנגד התובע תיסגר בעילת "חוסר בראיות". לאחר מכן, התובע פנה לפרקליטות המדינה כדי לשנות את עילת סגירת התיק. ביום 28.3.2019 שונתה העילה, והתיק נסגר בשל "העדר אשמה פלילית".
14. אשר להליכים משפטיים נוספים שהתנהלו בין הצדדים – ביום 11.7.2018 הגישה החברה תביעה כנגד הנתבעת אשר נידונה במסגרת פ"ה (חי') 27985-07-18 (מותב בראשות כב' השופטת דרורי). המדובר בתביעה שנועדה למנוע מהנתבעת שימוש בסודות מסחריים שלפי הנטען היא נחשפה אליהם במסגרת עבודתה בחברה, וכן למנוע פנייה ללקוחותיה של החברה.
15. לאחר שנערך דיון בהליך הזמני ביום 23.7.2018, נמחק בתום הדיון ההליך בכללותו. כמו כן, במקביל להליכים בתיק זה, הגישה הנתבעת תביעה כנגד התובע בגין עילות שונות (ובין היתר בגין הטרדה מינית). מצידו של התובע הוגשה תביעה שכנגד, ויצוין כי ההליך שבנדון עדיין מתנהל בפני מותב בראשות כב' השופט הראל (סע"ש 50001-11-18).
ג. טענות הצדדים
16. טענות התובע – התובע טען תחילה, כי הטענות שהעלתה הנתבעת כנגדו היו הן חסרות שחר, וכל מטרתן היתה רק לסחוט אותו כדי לשלם כספים שאינם מגיעים לה, במסווה של גמר חשבון בגין עבודתה. עוד הוא טען, כי לפני שהנתבעת שלחה את המכתב היא אף דיברה עם יצחק (עובד החברה, כזכור) על ההטרדה המינית.
17. התובע מפרט, שכאשר יצחק שאל אותה מדוע היא מעלה את טענותיה, היא אמרה "למה לא? מילה שלי מול מילה שלו". לשיטת התובע, יש בכך כדי להצביע על כוונתה של הנתבעת לסחוט אותו, וכחלק ממסע הסחיטה שלה כנגדו.
18. אשר למכתב ששלחה באת-כוחה של הנתבעת, התובע טען כי הנתבעת (באמצעות באת-כוחה) שלחה אותו בכוונה תחילה לחנה, שכתובתה האלקטרונית בחברה היא תיבת הדואר האלקטרוני הכללית של החברה, ולכן תוכנו הובא לידיעת מספר עובדים בחברה. יתרה מכך, ובשל פעולת הנתבעת, לקוחות החברה, מכרים, חברים שלו ואף משפחתו, נחשפו לתוכן המכתב.
19. עוד הוא טען, כי בשל כך שהנתבעת עבדה בחברה כ-4 שנים, היא ידעה היטב את כתובת הדואר האלקטרוני האישית שלו, ובכל זאת היא שלחה את המכתב, דווקא לחנה. לחילופין, הנתבעת יכלה לשלוח את המכתב בדואר רשום. למרות כל האמור, בחרה הנתבעת באופן מודע לשלוח את המכתב לכתובת האלקטרונית הכללית של החברה.
20. זאת ועוד, התובע טוען כי גם בעבודתה הקודמת של הנתבעת אירע מקרה דומה, כאשר באת-כוחה שלחה מכתב זהה למנהלה הקודם בדבר "התנהלות מבזה ומבישה" שאליה נחשפה, רק ששם עשתה זאת במעטפה סגורה ובדואר רשום. התובע אף מפרט כי גם שם הועלו טענות בגין הטרדה מינית, שהסתיימו בלא כלום.
21. אשר לאירוע נשוא תלונתה של הנתבעת למשטרה, התובע טוען כי ביום שאליו מתייחסת התלונה – 17.5.2018, הנתבעת והוא כלל לא נפגשו, והוא מעולם לא היה במשרדי החברה, אלא במקומות אחרים. אשר לחקירה במשטרה, התובע טוען כי הוא שיתף פעולה באופן מלא עם חוקריו, מסר ראיות, עדים ומסמכים אובייקטיביים, ששפכו אור על תלונתה של הנתבעת.
22. לשיטת התובע, הוא אף מסר לחוקרי המשטרה דו"חות איכון של רכבו, שמהם עולה כי בשעה ובמועד הנטענים על ידה, גם הנתבעת עצמה כלל לא היתה במשרדי החברה. זאת ועוד, גם אופיר חי (להלן: "אופיר"), שלפי טענת הנתבעת נכח באירוע, הגיע באותו יום למשרד רק בשעה 13.52. ומה גם, שגם אופיר וגם יצחק, שנכח אף הוא באירוע (לשיטת הנתבעת), הכחישו את פרטי התלונה של הנתבעת, כאשר נחקרו על ידי המשטרה.
23. התובע אף מפנה לכך שפרקליטות המדינה, לאחר פנייתו אליה, שינתה את עילת סגירת התיק מ"חוסר בראיות" ל"העדר אשמה פלילית". עוד הוא טוען, כי הנתבעת בחרה להכפיש את שמו ברבים ולגרום לו לנזקים גדולים מבחינה אישית וכלכלית, תוך פגיעה בשמו הטוב. לטעמו של התובע, מדובר בלשון הרע ובתלונת שווא בשל כמה סיבות: המכתב הובא לידיעתה של חנה ואף לאנשים נוספים; הנתבעת העלתה את הטענה הכוזבת גם לפני יצחק; הגשת התלונה למשטרה אף היא מהווה פרסום, במובנו של החוק.
24. התובע מסכם ומציין, כי הוא נאלץ להתמודד עם נזקים רבים שנגרמו לו בשל תלונת הנתבעת, לרבות אטימות מצד עובדיו ומצד לקוחות החברה. זאת ועוד, הוא נקלע לויכוחים ומריבות בינו לבין אשתו, שגם היא עובדת בחברה, ואף להסביר אודותיה לילדיו.
25. טענות הנתבעת – הנתבעת טוענת כי התביעה כנגדה מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט, וכי כל מטרתו של התובע הינה לרמוס אותה ולפגוע בה. לטענתה, התביעה נעדרת בסיס משפטי ועובדתי. עוד היא טוענת, כי התובע הכריז עליה מלחמה, שעליה הוא הצהיר בגלוי עוד במסגרת הליך משפטי קודם שנערך ביניהם (בפני כב' השופטת דרורי), שבסיומו נאלצה החברה למחוק בקשה שהוגשה כנגדה ובניסיון כושל להגביל את עבודתה.
26. לטענת הנתבעת, היא נאלצה להודיע על התפטרותה מהעבודה בחברה לאור התנהלותו של התובע כלפיה, ובמיוחד בשל האירוע שהתרחש ביום 17.5.2018. אשר לנוכחותה בעבודה, היא טוענת כי באותו יום היא דווקא כן היתה בעבודה, ואף נקבעה לה פגישת עבודה שבה נכחו התובע ועובדי החברה.
27. זאת ועוד, קודם לאירוע הנטען, היו מספר פעמים שבהם התובע העיר לה הערות סקסיסטיות על גופה, רגליה הארוכות וגודל החזה שלה, ואף שלח לה הודעת ווטסאפ שהוא "רוצה לראות אותה חתיכה". כמו כן, באחד מימי העבודה הוא הציג לנתבעת כדורי ויאגרה וסיפר לה כי הוא משתמש בהם, ויש בכך כדי לסייע לו בתפקוד המיני.
28. אשר למכתב שנשלח על ידי באת-כוחה, הוסיפה הנתבעת וטענה, כי הוא פירט את דרישותיה הכספיות והזכויות הסוציאליות, המגיעות לה בגין תקופת עבודתה בחברה. לטענתה, המכתב אכן נשלח לחנה, היות שהיא משמשת כמזכירתו האישית של התובע, ואליה נשלחים כל המיילים המועברים לחברה או לתובע.
29. עוד ציינה הנתבעת, כי חנה היא הממונה על הטרדה מינית בחברה. לכן, שליחת המכתב מצידה אל חנה היתה בתום-לב, והיא גם אינה מהווה פרסום כלשהו. ומה גם, שהמכתב נשלח לכתובת הדואר האלקטרוני הפרטית של חנה, ולעיניה בלבד, ואין לה שליטה על התנהלותה של חנה לאחר-מכן, ומה היא בדיוק עשתה עם המכתב.
30. הנתבעת אף טענה כי זכותה וחובתה להודיע על הטרדה מינית שהיא חוותה מצידו של התובע, ושבגינה היא נאלצה להתפטר מהעבודה בחברה. כמו כן, התובע הגיש תביעה נגדה רק בשל המילים "הטרדה מינית", שצוינו פעמיים במכתב. לטענתה, לא נכלל שום פירוט במכתב הדרישה בעניין הטענה להטרדה מינית, ולכן אף לא ברורה הטענה לביצוע עוולת לשון הרע.
31. זאת ועוד, אין לראות במכתב שנשלח בגדר לשון הרע, היות שהיא לא השפילה את התובע ולא שמה אותו ללעג. ומה גם, שעומדת לה הגנת "אמת דיברתי", שכן טענותיה הן אמת לאמיתה. כמו כן, היא טענה שאין בהגשת תלונה במשטרה כדי להכפיש את שמו של התובע ברבים.
32. אשר לחקירה במשטרה, הנתבעת טענה כי נערך עימות בינה לבין התובע. לשיטתה, לא ברור לה מדוע התיק נסגר לאחר פניית התובע בגין העילה של "העדר אשמה", היות שהתובע הודה במהלך העימות ביניהם בחלק מהמעשים הנטענים כנגדו. היא אף מפרטת שהיא הגישה השגה מצידה על שינוי עילת הסגירה.
33. אשר לנזק הנטען שנגרם לתובע, ציינה הנתבעת כי התובע עצמו פרסם לכל דכפין – עובדים, לקוחות, ספקים ועוד, כי הנתבעת הגישה נגדו תלונה במשטרה, ומה גם שהוא מספר שהוא הגיש כנגדה תביעת לשון הרע, וכי הוא מתכוון "לגמור אותה".
34. אשר להליך שהתנהל עם מעסיקה הקודם, היא טענה שהוא הסתיים בפשרה, והוא עסק בתשלום זכויות סוציאליות שלהן היא היתה זכאית, ובשל כך היא נאלצה להגיש תביעה לבית הדין. מכל מקום, אין קשר בין ההליך שהתנהל עם מעסיקהּ הקודם לבין ההליך הנוכחי, ואותו הליך לא עסק בטענות להטרדה מינית, בניגוד לטענת התובע.
ד. התשתית הנורמטיבית
35. התשתית הנורמטיבית ביחס לתביעות בגין הטרדה מינית – מטרתו של החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק למניעת הטרדה מינית") הינה לאסור הטרדה מינית, על מנת להגן על כבודו של אדם, פרטיותו וחירותו, ועל מנת לקדם שוויון בין המינים. לענייננו יש להפנות להוראות החוק בסעיפים 3 ו-4. להלן נביא ונפרט את לשון החוק.
36. סעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית מגדיר מהי הטרדה מינית והתנכלות, וקובע כדלקמן:
"(א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:
(1) סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;
(2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין;
(3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות;
(4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;
(5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;
(5א) פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום, ואולם במשפט פלילי או אזרחי לפי פסקה זו תהא זו הגנה טובה למפרסם אם מתקיים אחד מאלה:
(א) הפרסום נעשה בתום לב, בשים לב לנסיבות הפרסום, תוכנו, צורתו, היקפו ומטרתו;
(ב) הפרסום נעשה למטרה כשרה;
(ג) יש בפרסום עניין ציבורי המצדיק אותו בנסיבות העניין, ובלבד שאינו כוזב, או שהוא הבעת דעה או ביקורת על בעל תפקיד ציבורי בקשר לתפקידו, והפרסום לא חרג מתחום הסביר לשם השגת מטרתו;
בפסקה זו, "תצלום, סרט או הקלטה" – לרבות עריכה או שילוב של כל אחד מהם, ובלבד שבנסיבות העניין ניתן לזהות את האדם;
(6) הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה שלהלן, בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:
(א) לקטין או לחסר ישע – תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול, ואם טרם מלאו לקטין 15 שנים – גם בלא ניצול יחסים כאמור, ובלבד שהמטריד אינו קטין;
(ב) למטופל, במסגרת טיפול נפשי, בריאותי, רפואי או פארה-רפואי – תוך ניצול תלות של המטופל במטפל; בפסקת משנה זו, "טיפול נפשי" – כהגדרתו בסעיף 347א לחוק העונשין:
(ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות – תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות;
(ד) לתלמיד בכיתה י"ב, י"ג או י"ד, שאינו קטין, תוך ניצול יחסי מרות בלימודים;
(ה) לתלמיד או לסטודנט, הלומד במוסד המקנה השכלה עיונית, דתית או מקצועית לבוגרים (בחוק זה – מוסד להשכלה לבוגרים), תוך ניצול יחסי מרות בלימודים;
(ו) (פקעה);
(ז) לאדם – תוך ניצול יחסי מרות או תלות, במסגרת הדרכה או ייעוץ של כהן דת או של מי שמתחזה להיום כהן דת או של אדם הידוע או המציג את עצמו כבעל סגולות רוחניות מיוחדות;
(ח) לאדם, מצדו של עובד הציבור במילוי תפקידו או בקשר אליו ותוך שימוש לרעה בסמכותו – תוך ניצול יחסי מרות או תלות של האדם בעובד הציבור; בפסקת משנה זו, "עובד הציבור" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין;
(ט) לאדם עם מוגבלות המועסק במפעל מוגן – תוך ניצול יחסי מרות או תלות.
(ב) התנכלות היא פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית, או בתלונה או בתביעה, שהוגשו על הטרדה מינית."
37. עוד לענין הגדרתה של התנכלות – סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מינית ממשיך וקובע, כי "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו". בנוסף, בסעיף 10 לחוק נקבעה סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, לעניין הטרדה מינית, כדלקמן:
"(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי לפי סעיפים 7,6 ו-9 שענינו אחד מאלה- (1) הטרדה מינית שעשה מעביד, או ממונה מטעמו, לעובדו, או שעשה עובד לעובד אחר, במסגרת יחסי עבודה; (2) התנכלות של מעביד, או של ממונה מטעמו, כלפי עובד, או של עובד כלפי עובד אחר, במסגרת יחסי עבודה;"
38. מהי הטרדה מינית, ומהם המבחנים לקביעת קיומה של הטרדה מינית – השאלה מהי הטרדה מינית, ומהם המבחנים לקביעת התקיימותה של העוולה שבחוק נידונה רבות בפסיקה.
39. בין היתר, כבר נפסק כדלקמן :
"אכן, קשה להגדיר מהי "הטרדה מינית", שכן הטרדה מינית עשויה להתבטא בצורות רבות של התנהגות, אשר פוגעות במוטרד ברמות שונות... לא כל הלצה או בדיחה חסרת טעם יבואו בגדר המונח "הטרדה מינית"... גם מחמאות כשלעצמן לא יתפרשו בהכרח כהטרדה מינית... את אופייה האמיתי של התנהגותו של מי שמיוחסת לו הטרדה מינית יש לפרש על רקע מכלול נסיבות המקרה והתנהגות הצדדים המעורבים באירוע הנדון."
40. אחד מפסקי הדין אשר התייחס באופן מפורט לשאלה זו הינו עניין בן אשר , אשר פסק הדין בו ניתן על ידי בית המשפט העליון ימים ספורים טרם פרסומו של החוק, וכאשר פסק הדין מתייחס לחוקים אשר קדמו לו, ביניהם החוק לשוויון הזדמנויות בעבודה וכן חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, ואף לטיוטת הצעת החוק אשר כבר הונחה על שולחן הכנסת.
41. בעניין בן אשר פורטו המבחנים לקביעת התקיימותה של הטרדה מינית, תוך כדי ניסיון שנעשה לאבחן ולאמוד כללי התנהגות ראויים, הנמצאים על התפר שבין הרצון למנוע התנהגויות נפסדות ומטרידות, מחד גיסא; ומאידך גיסא, למנוע מצב בו נמנעים אנשים מלייצר קשרי חברות ואף קשרים זוגיים, בשל חשש מפרשנות לא נכונה של מעשיהם כהטרדה.
42. במסגרת זו, הבהיר כב' השופט זמיר, כדלהלן:
"... המכנה המשותף לכל הצורות של הטרדה מינית הוא התנהגות בעלת אופי מיני של אדם אחד שיש בה כדי לפגוע באדם אחר. מכנה משותף זה רחב מאוד. משום שהוא רחב כל כך, אין הוא מספיק לצורך הבחנה בין מעשים חוקיים לבין מעשים בלתי חוקיים. הוא כולל, מצד אחד, עבירות פליליות, כמו אונס. הוא כולל גם מעשים פסולים אחרים, שאינם מגיעים כדי עבירה פלילית, אך יכולים להיחשב התנהגות בלתי חוקית מבחינה אחרת, כגון עבירת משמעת. עם זאת הוא כולל גם מעשים מקובלים בקרב אנשים הגונים, כמו צורות שונות של חיזור בעל אופי מיני. שום חברה אינה מעוניינת למנוע חיזור כזה, או להרתיע מפני יוזמה שכוונתה ליצור יחסים קרובים בין אדם לאדם, לרבות יחסים אינטימיים. לכן ברור כי חיזור בעל אופי מיני, כשהוא לעצמו, אינו פסול, וגם כאשר אין הוא רצוי, ואפילו הוא מתקבל כהטרדה, עדיין אין הוא בהכרח בלתי חוקי. אכן, כאן טמון הקושי העיקרי, מן הבחינה המשפטית, בבעיית ההטרדה המינית: מתי עוברת התנהגות בעלת אופי מיני את הגבול מתחום המותר אל תחום האסור?."
43. לעניין זה התייחסה אף כב' השופטת ביניש (כתוארה אז) במסגרת עניין זקן, כדלהלן :
"... דומה כי מנסחי המבוא להצעת חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ז-1997 (הצ"ח תשנ"ז, בעמ' 484) היו מודעים לקושי האמור בציינם, כי: "החוק אינו מתיימר לאכוף מוסר או להתערב ביחסים חברתיים מרצון, אלא למנוע מאדם לכפות את עצמו על מי שאינו מעוניין בכך...". על-מנת להבחין בין התנהגות בעלת אופי מיני המצויה בתחומי המותר, לבין התנהגות העולה כדי הטרדה מינית פסולה, מגדיר סעיף 3(א) לחוק את סוגי המעשים הנחשבים "הטרדה מינית". חלק מן החלופות הקבועות בסעיף 3(א) לחוק מגדירות הטרדה מינית באמצעות הפניה לעבירות הקבועות בחוק העונשין, תשל"ז-1977, לפיכך המעשים הנכללים בהן עשויים להוות גם עבירה פלילית לפי חוק העונשין וגם הטרדה מינית לפי החוק למניעת הטרדה מינית (ראו סעיפים 3(א)(1) ו-3(א)(2) לחוק). חלופות אחרות בסעיף 3(א) מגדירות "הטרדה מינית" באמצעות מעשים שאינם עולים בהכרח כדי עבירה פלילית, אך החוק קובע כי הם עולים כדי הטרדה מינית (ראו סעיפים 3(א)(3)-3(א)(6) לחוק). לשונן של חלופות אלה היא רחבה, ויש אף הסבורים כי לשונן רחבה מדי נוכח העובדה כי קובעות הן נורמה פלילית (ראו מ' קרמניצר, ל' לבנון "האיסור הפלילי על הטרדה מינית – קידוש האמצעי ומחירו" [12]; אך ראו א' קמיר "תגובה: בחזרה אל 'כשאת אומרת לא – למה את מתכוונת?'" [13]). נראה כי פרשנות החלופות השונות בהגדרה של "הטרדה מינית" לפי סעיף 3(א) לחוק עוד תעסיק אותנו בעתיד. מכל מקום, השאלה אם מעשים מסוימים הם הטרדה מינית פסולה על-פי סעיף 3(א) לחוק, או שמא מדובר בהתנהגות לגיטימית שאינה עולה כדי הטרדה מינית, חייבת תמיד להיבחן על-פי ההקשר שבו בוצעו המעשים, טיב היחסים בין הצדדים ומכלול נסיבות העניין בכל מקרה לגופו."
44. ובחזרה לעניין בן אשר, שבו אף נקבעו הדברים הבאים, ובאשר לבחינה הנדרשת של כלל הנסיבות של המקרה שנבחן על ידי בית המשפט :
"ברוב המקרים התשובה לשאלה, אם הייתה או לא הייתה הטרדה מינית, פשוטה וברורה. אולם יש לא מעט מקרים גבוליים, שהם ספק הטרדה אסורה ספק התנהגות קבילה. במקרים כאלה התשובה לשאלה תלויה במכלול הנסיבות של כל מקרה כשהן מצטרפות ויוצרות יחד את מערכת היחסים של הצדדים המעורבים. לא כל מעשה לעצמו, ולא כל התבטאות בנפרד, אלא כולם כמכלול. את מכלול המעשים וההתבטאויות יש להעריך על רקע הנסיבות של המקרה."
45. וכן נאמרו שם הדברים הבאים, כדלקמן :
"ברור שלא כל אמירה בעלת אופי מיני, ואף לא כל התנהגות בעלת אופי מיני, אפילו בין אנשים שאינם מקיימים קירבה אישית, יש בה משום הטרדה מינית... יש להבדיל הבדל היטב בין אמירות והתנהגויות בעלות אופי מיני שיש בהן משום הטרדה אסורה, שרק להן נקרא הטרדה מינית, לבין אמירות והתנהגויות כאלה שאינן חורגות מהתנהגות מקובלת וקבילה..."
46. בהמשך פסק הדין בעניין בן אשר, לפני שכב' השופט זמיר פנה לפרט מהם המבחנים ואמות המידה למיקום ואבחון עבירת ההטרדה המינית, הוא הוסיף את הדברים הבאים (יש לציין כי כאמור פסק הדין עסק אף בפריזמה של איסור הטרדה מינית כעבירת משמעת במסגרת התקשי"ר, ומכאן הקשר הדברים):
"... גם אם בציבור מסוים או במקום מסוים, יהיה זה מקום עבודה או מוסד לימודים, מקובלת התנהגות חופשית בתחום המין, בדיבור או במעשה, אין בכך כדי לתת הכשר להטרדה מינית. הטרדה מינית עוברת את גבול ההתנהגות החופשית, שכן התנהגות חופשית צריכה את הרצון החופשי של שני הצדדים. לפיכך הטרדה מינית היא תמיד, בכל ציבור ובכל מקום, פסולה. היא פסולה משום שהיא נכפית על-ידי אדם אחד בניגוד לרצונו של אדם אחר, בתחום המין, שהוא לפי מהותו תחום שמור, יותר מכל תחום אחר, לרצון הדדי. היא פסולה גם משום שהיא מערבת מין שאינו מינו: היא מתייחסת לאדם על-פי מינו, באופן פוגע, מקום שצריך להתייחס אליו על-פי מילוי תפקידו או על-פי רמת הישגיו במקום העבודה או במוסד הלימודים. משום כך יש בה, לא רק פגיעה בעיקרון של שוויון המינים, אלא גם פגיעה בכבוד האדם. כל אלה מחייבים להעניק הגנה מפני הטרדה מינית. אך יש גם צד שני למטבע. צריך להישמר היטב, שמא הרצון להעניק הגנה מרבית מפני הטרדה מינית יוביל למבחן מחמיר יתר על המידה, ששכרו יצא בהפסדו. מבחן מחמיר עלול להטיל מורא גם על אנשים הגונים, שאין להם שום כוונה של הטרדה מינית, עד שהם ינהגו זה בזה באופן יבש ומנוכר, כשהם נזהרים מכל ביטוי של קירבה או חיבה, מתוך חשש שביטוי כזה, ולו רק מילולי, עלול להתפרש כהטרדה מינית. אכן, יודעי דבר אומרים שחשש כזה כבר גרם בארצות-הברית לשיבוש ביחסים בין-אישיים, אולי אפשר לומר יחסים אנושיים, בעיקר במקומות עבודה. תוצאה כזאת עלולה לפגוע, לא רק בחברה באופן כללי, אלא גם באנשים שעליהם רוצים להגן מפני הטרדה מינית. בית-המשפט צריך להביא בחשבון את האפשרות של התפתחות כזאת כאשר הוא קובע מבחנים או סימנים להטרדה מינית, ובמיוחד הוא צריך לראות את שני הצדדים של המטבע כאשר הוא מיישם מבחנים או סימנים אלה במקרה מסוים."
47. בהמשך פסק הדין, כב' השופט זמיר אף מנה "סימני היכר" לעוולת ההטרדה המינית, אותם נביא להלן, ובהקשר לענייננו:
"(א) הטרדה על יסוד מין
הטרדה מינית היא, קודם כול, התנהגות. היא מחייבת מעשה של הטרדה. אך גם מילים הן בגדר מעשה... תהיה הכוונה אשר תהיה, העיקר הוא לא הכוונה אלא ההתנהגות; די בכך שבעיני האדם הסביר ההתנהגות הגיעה כדי הטרדה מינית. ראו להלן פיסקה (ז) על מבחן האדם הסביר.
(ב) הטרדה אישית והטרדה סביבתית
... הטרדה אישית היא, ככל הנראה, הצורה הנפוצה של הטרדה מינית. אך אפשרית גם הטרדה מסוג אחר: הטרדה סביבתית. הטרדה כזאת אינה מכוונת כלפי אדם מסוים, אלא היא מתבטאת ביצירת סביבה עוינת, למשל, במקום העבודה או במקום הלימודים. התנהגות יוצרת סביבה עוינת אם היא מעכירה את האווירה, משבשת את היחסים ומפריעה לתפקוד התקין במקום העבודה או הלימודים. אך יצירת סביבה עוינת לא תיחשב הטרדה מינית אלא אם היא בעלת אופי מיני. כך יכול להיות, לדוגמה, כאשר מנהל מחלקה תולה על קירות החדרים במחלקה תמונות פורנוגרפיות, או כאשר מרצה נוהג לנבל את פיו, במהלך הרצאותיו, בביטויים גסים שיש בהם כדי להשפיל נשים...
(ג) הטרדה גופנית והטרדה מילולית.
... הטרדה מילולית יכולה, כשהיא לעצמה, להגיע כדי הטרדה מינית... תיתכן גם הטרדה מינית המתבטאת במעשה שאינו בגדר מגע גופני או ביטוי מילולי, כגון תליית תמונות פורנוגרפיות במקום העבודה.
(ד) פגיעה ממשית
... לא כל התנהגות או התבטאות בעלת אופי מיני, אפילו יש בה מידה של גסות, והיא גורמת מבוכה או מעוררת מורת רוח, תיחשב הטרדה מינית. אפשר שהתנהגות תהיה ראויה לגנאי, אך לא תגיע כדי עבירת משמעת. יש פגיעה שראויה לתגובה, אך לא לתלונה. פגיעה קלה, במיוחד אם היא בגדר תקרית בודדת, אינה בהכרח הטרדה. לא כל מידה של הטרדה, ואף לא כל פגיעה בכבוד, אפילו היא פגיעה שולית, ייחשבו הטרדה. כדי שהתנהגות או התבטאות ייחשבו הטרדה מינית צריך שתהיה בהן פגיעה ממשית. מה משמע פגיעה ממשית? בהטרדה מסוג של זה-תמורת-זה, עצם ההתניה של שינוי בתנאי העבודה או הלימודים, לטובה או לרעה, בקיום קשר מיני, יש בה משום פגיעה ממשית. גם אם היא אינה מתממשת, די בה, כשהיא באה מצד בעל עמדה של כוח, כדי להטריד, להפחיד, לערער את שלוות הנפש, לפגוע בכבוד. בהטרדה מסוג אחר, השאלה אם הפגיעה הינה ממשית תלויה בביטוי, בהתנהגות, בתדירות וביתר נסיבות העניין. הפגיעה תיחשב ממשית כאשר יש בה כדי לפגוע באופן ממשי בכבוד, כגון לגרום השפלה, או כאשר יש בה כדי להעכיר את האווירה עד כדי פגיעה ממשית ביכולת לתפקד באופן רגיל ותקין כעובד או כתלמיד וכיוצא באלה. נסיבות העניין הן שקובעות אם הפגיעה ממשית עד שהיא מגיעה כדי הטרדה מינית.
(ה) חוסר הסכמה
... בדרך-כלל התנהגות אינה הטרדה מינית אם היא מוסכמת. טענה רגילה היא, מפי המואשם בהטרדה מינית, כי התנהגותו, אף שהיא עלולה להיראות הטרדה, התקבלה בהסכמה, אולי אפילו הוזמנה, על-ידי המתלונן. אם אמנם כך, אין זו הטרדה... במצבים מסוימים אפשר כי התנהגות בעלת אופי מיני תיחשב הטרדה מינית ללא קשר לשאלה אם הייתה או לא הייתה הסכמה של הצד האחר...
(ו) ניצול מעמד
... כפועל יוצא מן המעמד, בידי המטריד להבטיח, בתמורה לקשר מיני, שיפור בתנאי העבודה או הלימודים, או לאיים בהרעת התנאים. מצד אחד, המעמד של המטריד מקנה אמינות להבטחה או לאיום. מצד אחר, התלות של המוטרד, כעובד או כתלמיד וכיוצא באלה, יוצרת לחץ לקבל את ההצעה או להיכנע לאיום. במצב כזה, עצם התלות עשויה להוסיף אמינות ומשקל לטענות של המוטרד: ראשית, כי לא הסכים להתנהגות המטרידה, אף אם לא נתן לכך ביטוי מפורש, ושנית, כי עצם ההטרדה פגעה ביכולת שלו לתפקד באופן תקין, ולכן יש בה משום פגיעה ממשית...
(ז) מבחן אובייקטיבי
... להטרדה מינית יש, כמובן, היבט סובייקטיבי. הוא משתנה מאדם לאדם. מעשה שנראה הטרדה מינית לאדם אחד, לא בהכרח ייראה הטרדה מינית לאדם אחר. המטריד והמוטרד נוטים לראות אותו מעשה בעיניים שונות. המטריד יכול להיות אדם גס רוח וקהה חושים באופן בלתי רגיל. המוטרד יכול להיות אדם רגיש ופגיע במידה יוצאת-דופן. ברור שאי אפשר להכריע במחלוקת אם מעשה מסוים הגיע כדי הטרדה מינית על בסיס ראייה סובייקטיבית מצד זה או מצד זה. העובדה שהמטריד לא התכוון להטריד, שהוא סבר כי אין בהתנהגותו משום הטרדה, ואפילו שהאמין כי התנהגותו מתקבלת בהסכמה על-ידי הצד האחר, אין בה כדי להכריע. גם העובדה שהצד האחר ראה עצמו מוטרד, אין בה כדי להכריע. המבחן המכריע הוא המבחן האובייקטיבי. המבחן האובייקטיבי מתבסס, כרגיל, על האדם הסביר. האדם הסביר מתבקש, כביכול, להשיב על שתי שאלות. ראשית, אם ההתנהגות השנויה במחלוקת הגיעה כדי הטרדה מינית, שיש בה פגיעה ממשית, או שמא היא התנהגות, שגם אם הייתה בה פגיעה קלה, אינה חורגת מהתנהגות מקובלת וקבילה. שנית, אם הייתה התנגדות, או שמא הייתה הסכמה, להתנהגות זאת."
48. קביעותיו של כב' השופט זמיר קיבלו חיזוק ומשנה תוקף בפסיקה שהתייחסה לחוק ואשר ניתנה במהלך השנים שלאחר הלכת בן אשר. בהתאם, בתי המשפט שבו וקבעו, כי כל מקרה נבחן מטבע הדברים לפי נסיבותיו. במקרים רבים עלה צורך כאמור לאבחן מתי התנהגות הינה התנהגות "שאינה הולמת" או התנהגות פסולה, ובין מקום בו נקבע כי מדובר בהטרדה מינית.
49. כך למשל, נידון מקרה בו מורה נאשם כי במהלך טיול הוא שאל את אחת התלמידות, אשר לבשה חולצה ועליה הדפס של צבים בתנוחות אינטימיות, איזו תנוחה היא הכי אוהבת . כאשר השיבה המתלוננת לנאשם, כי היא עודנה בתולה, הוא אמר שהיא תספר לו אחרי שתתנסה. גם במהלך טיול בן יומיים, אמר הנאשם לתלמידה אחרת, מספר פעמים: "את ישנה איתי, נכון?".
50. בנוסף, לנאשם יוחס כי הוא אמר לתלמידה אחרת, בזמן שאינו ידוע: "איזה תחת". הנאשם הגיש ערעור על הרשעתו, ובו טען, בין היתר, כי אמירותיו נאמרו בבדיחות הדעת במסגרת האווירה המשוחררת והנינוחה המאפיינת טיולי של"ח, ובלא כל כוונה להטריד הטרדה מינית את התלמידות. בית המשפט העליון דחה את הערעור, וקבע כי תחושותיהם הסובייקטיביות של מתלוננת ומטריד אינן אבן-הבוחן לגבולות ההטרדה המינית וזו נקבעת על ידי בית המשפט, אשר נותן דעתו בין היתר גם להתנהגות הנדרשת. כך נפסק באותו המקרה:
"... אין לקבל את הטענה שלפיה ההתבטאויות של המערער באישומים שהורשע בהם נעדרות אופי מיני. כפי שיפורט בהתייחס לכל אישום בנפרד, הערותיו של המערער למתלוננות נשאו אופי מיני מובהק. השאלות ששאל היו שאלות אינטימיות הנוגעות להתנהגותן המינית, וההערה שהשמיע באוזני המתלוננת ע' כ' אופיינה בהתייחסות בוטה וגסה לאיבר אינטימי בגופה. התייחסויות מסוג זה הן בעלות אופי מיני מובהק (השוו ההגדרה שנקבעה בסעיף 43.421 לתקשי"ר, ולאחר מכן בחוק למניעת הטרדה מינית; ראו גם עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה (להלן – עניין פודלובסקי [4]), בעמ' 475). זאת ועוד, אין לנתק את המשמעות והאופי המיניים של אמירותיו של המערער ממערכת היחסים המיוחדת שנהגה בין המערער למתלוננות. מדובר באדם בעל מעמד של מורה ומדריך המבוגר מהמתלוננות. מטבע הדברים, מעמדו של המערער כלפי הנערות הצעירות שנשאו עיניהן למוצא פיו, ופער הגילים הגבירו את האווירה רווית המתח ואת המשמעות המינית שיצר המערער כלפי תלמידותיו, נערות מתבגרות. ובאשר לטענה כי הדברים התקבלו בהומור על-ידי המתלוננות, יש להדגיש כי רוב המתלוננות העידו שחשו מבוכה וחוסר נוחות מהערותיו של המערער (ראו עדותן של ש' ק', ע' כ', י' ס' ו-ח' נ'). יתרה מזו, אף אם המתלוננות לא חשו השפלה או מבוכה לנוכח התנהגותו של המערער, הרי שדי בכך שמבחינה אובייקטיבית התנהג המערער התנהגות פסולה בעלת אופי מיני כלפי תלמידותיו, כדי להרשיעו בהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. תחושותיהן של המתלוננות ותחושותיו של המערער אינן אבן הבוחן לגבולות ההטרדה המינית. זו נקבעת על-ידי בית-המשפט, שהוא הקובע קביעה נורמטיבית מהו סטנדרד ההתנהגות הנדרש מעובד מדינה, והיכן עובר הגבול בין התנהגות ראויה ובין התנהגות פסולה. וכך נקבע בעניין פודלובסקי [4], בעמ' 478: "כאשר מדובר בפגיעה בכבוד או בביזוי, המבחן לקיומה נגזר מטיבה של ההתנהגות הפוגענית ואינו מותנה במידת הפגיעה הסובייקטיבית של הנפגע. גם אין צורך שהמתלוננת תדע לבטא את תחושותיה בביטויים משפטיים" (ראו גם דברי השופט זמיר בפרשת בן אשר [1], בעמ' 687). בעניין שלפניי יש להביא בחשבון את היותן של המתלוננות נערות צעירות ואת יחסי המרות שהתקיימו בינן ובין המערער. יש להביא בחשבון גם את החיבה הרבה וההערצה שחשו התלמידות כלפי המערער. בנסיבות אלה הפרשנות של המתלוננות את האירועים, הייתה עשויה להיות שגויה, וייתכן שהן אף חשו מוחמאות לנוכח תשומת הלב שזכו לה מצד המערער. ודאי אין בהבנה שגויה זו כדי לשלול את האופי הפסול של הדברים...".
51. על כל פנים ובכל הקשור לענייננו, יש לשים לב לדרגות חומרה שונות של הטרדה מינית הנגזרת מאופי היחסים בין הצדדים, מקום התרחשות האירועים הנטענים, וכן מכלול הנסיבות כאמור לעיל. בכלל זה, נקבע כי לא כל אמירה כאמור תסווג מיידית כאמירה המהווה הטרדה.
52. כך לדוגמה, בעניין פלונית קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, כי אמירות שנאמרו לעובדת על ידי מנהלה לשעבר, כגון "איזה יפה את היום; את יפייפיה; איזה מנוצנצת את היום", אשר לוו לטענתה במבטים אשר גרמו לה מבוכה, וכן "איך לבחורה צעירה כמוך קר" וכן "תסתובבי – תראי את השמלה", מהוות אמירות בלתי ראויות במישור המשמעתי המוסדי, אך אינן עולות לכדי הטרדה מינית כמשמעות מונח זה בחוק .
53. בית הדין האזורי קבע, כי הנסיבות בהן נאמרו האמירות השונות, מעלות כי הן לא נאמרו בקונוטציה מינית, ולכן אף שניתן לחלוק על הסגנון בו השתמש הנתבע באותו ההליך, וכן לקבוע כי מדובר באמירות שוביניסטיות וגסות רוח, אין לקבל את הטענה כי אמירות אלו נמצאות בתוך גבולות הגדרת ההטרדה המינית. בהתאם, נדחתה התביעה.
54. עם זאת, במקרה אחר, בית המשפט העליון (בשבתו כבג"ץ) שב והדגיש, כדלקמן :
"... להערות בעלות אופי שוביניסטי או סקסיסטי במערכת של יחסי מרות, אין מקום במסגרת מקום עבודה בכלל, ובשורות המשטרה בפרט. יש להקפיד כי לא יינתן גיבוי להתבטאויות פוגעניות כלפי נשים "במסווה של התנהגות חופשית, פתיחות חברתית או חיזור מקובל" (ראו דבריו של השופט י' זמיר בעניין בן אשר, בעמ' 668). דברים אלה צריכים שיהיו בבחינת סטנדרט ארגוני בהיר וצלול, וכך גם ביחס לתקופה שאליה נוגעת תלונת העותרת. יש לומר בבירור כי התבטאויות מעין אלו פסולות הן וחורגות מסטנדרט התנהגות תקין וראוי. יש בהן כדי להפלות נשים, לפגוע בכבודן ולהקשות עליהן בהשתלבותן כחברות שוות בעולם העבודה (ראו המבוא לדברי ההסבר להצעת חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז-1997, ה"ח 2641, 484)."
55. הפסיקה אף עסקה לא מעט בהגדרתה של "ההטרדה המינית הסביבתית". בעניין זה עסק לדוגמא עניין חליל . באותו מקרה דובר על סגן מנהל אשר היה אחראי מתוקף תפקידו על הדרכת אחיות בקורס פסיכיאטריה בבית חולים, ובמהלך הרצאותיו נהג לספר בדיחות גסות. לעניין יצירת אווירה סביבתית עוינת, קבע בית המשפט העליון, כדלקמן:
"... קיום הטרדה מינית אינו מותנה בהכרח בהתייחסותה לאדם מסוים. היא עשויה להתקיים גם מקום שהיא מבטאת התייחסות פסולה המופנית לקבוצה של בני אדם, ומכוונת למינוי או למיניותו של אדם או בני אדם הנימנים על הקבוצה. היא עשויה להתקיים בהקשרים שונים לרבות בהקשר ליחסי עבודה ולסביבת עבודה. היא עשויה ללבוש צורה של "הטרדה סביבתית" היוצרת סביבה עוינת בהקשר המיני, ועשויה לגרום להעכרת האווירה הסביבתית. במקום שהיא מתרחשת במערך תעסוקתי, היא עלולה לפגוע בתפקודה התקין של מערכת יחסי העבודה... עולה השאלה האם נוהג של סיפור בדיחות גסות בעלות אופי מיני לקבוצה שנכללים בה בני המין האחר עשוי להיחשב הטרדה מינית סביבתית. התשובה המתבקשת לכך היא בחיוב. אדם בעל תפקיד במערכת יחסי עבודה הנוהג לספר בדיחות בעלות אופי מיני לציבור שומעיו, שנכללים בו בני המין האחר, עשוי לעבור עבירה של הטרדה מינית סביבתית. במקרה שלפנינו, למעשי המערער התלוותה חומרה מיוחדת על רקע העובדה שהוא שימש בתפקיד בכיר במשרד הבריאות, והיה מורה ומדריך של אחיות שהיו אמורות להרחיב את השכלתן המקצועית משיעוריו ומהדרכתו. קימת ציפייה טבעית וסבירה ממי שנושא בתפקיד כזה כי ינהג בצורה הולמת ואחראית במעמדו הבכיר, ועל אחת כמה וכמה כך הוא ביחס למי שנושא בתפקיד הדרכה והוראה האמור לשמש דוגמא חינוכית לחניכיו.."
56. ועוד לעניין "סביבה עוינת", ראו גם בפסיקת בית המשפט העליון בעניין מדר, שם צוין כי "עובד יוצר אווירה עוינת גם כאשר הוא נוהג להתבטא בביטויים שיש בהם רמזים מיניים – לרבות בדיחות ומחמאות – בתדירות אשר יוצרת אווירה לא נעימה במקום העבודה... הטרדה מינית אינה מקבלת הכשר נורמטיבי משום שהדברים נאמרו לכאורה בצחוק..." .
57. במקרה נוסף – עניין פלוני, בית הדין הארצי לעבודה עמד על התנאים המצטברים המחויבים בבחינת עוולת ההטרדה המינית-המילולית. כך נפסק באותו המקרה , והדבר הינו רלוונטי לשם בחינת טענות הנתבעת:
"סעיפים 3(א)(3) ו-(4) מוגדרת כאמור הטרדה מינית "כהצעות חוזרות" או "התייחסויות חוזרות" בעלות אופי מיני, כאשר אותו אדם הראה למטריד, שאינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות האמורות. לאור הדין המצוטט, עוולת הטרדה מינית מחוייבת בקיום שלושה תנאים מצטברים זה אחר זה על פני ציר הזמן.
ראשית - הצעה או התייחסות בעלת אופי מיני.
שנית - לאחר מכן, תגובת האדם אליו פנו בהצעה או התייחסות שכזאת, שבה הוא מראה למציע שאינו מעוניין בהצעתו.
יש לשים לב לכך, כי כל עוד לא באה תגובה כאמור להצעה או ההתייחסות המינית - אין מדובר בהטרדה מינית, זאת מחד. מאידך יש לשים לב גם לכך, שהתגובה המראה למטריד על חוסר עניין, אינה חייבת להיות מילולית אלא היא יכולה להאמר בשפת גוף ושתיקת תימהון, למשל.
שלישית - לאחר התגובה המראה למטריד על אי מעונינות בהצעתו או בהתייחסותו, צריכה לבוא מצידו שוב - הצעה או ההתייחסות בעלת אופי מיני.
...
כאן המקום לציין שהדרישה החוקית לקיום שלושת יסודות עוולות ההטרדה המילולית כאמור, מתיישבת עם ההגיון לפיו אין די בעצם העלאת הצעה בעלת אופי מיני כדי להקים את עוולת ההטרדה המינית ולכן מחויבת תגובה קודמת של אי מעוניינות; ומשמדובר בהצעת דיבור להבדיל ממעשה כופה בפועל, סבירה גם דרישת החזרה על ההצעה, לאחר תגובת אי המעוניינות. משום כך מדובר במפורש בחוק - על "הצעות חוזרות המופנות לאדם אשר הראה למטריד, כי אינו מעוניין בהצעות האמורות."
58. לסיכום עד כה – הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, או התייחסות המופנית לאדם המתמקדת במיניותו ואשר התרחשה במסגרת מקום עבודה כלפי עובד ותוך ניצול יחסי מרות, מעידים על קיומה של הטרדה מינית. זאת ועוד, אותה קביעה תתאפשר גם אם העובד/ת לא הראה חוסר התעניינות בהתנהגויות כאמור, או גם אם התנהגותם "נחזית" בזמן אמת כהסכמה.
59. במקרה שכזה, לנוכח הוראת סעיף 3 (א)(6)(ג) לחוק, יועבר הנטל לסתור את אותה טענה של העובד/ת לכתפי המעסיק – בעל המרות . בנוסף, מידת ההוכחה הדרושה תהא זו הדרושה בהליך האזרחי . בנוסף, ובכל הקשור לנטל המונח על בעל המרות לסתור את הטענות בדבר הטרדה מינית, נפנה לדבריה של כב' השופטת (כתוארה אז, כיום נשיאת בית הדין הארצי) וירט-לבנה בעניין פלונית שצוטט דלעיל:
"ככל שמוכח היה, כי בין המערערת והמשיב התפתחה מערכת יחסים כוללת, שניתן היה לזהות בה פעולות הדדיות המעידות על עניין משותף לרומן אמיתי, הרי שטענה בדבר יוזמה מצידה של עובדת, היתה יכולה לסייע בהוכחת העדר "הניצול". במקרה זה, היה על ממונה להצביע על סממנים המעידים על מערכת יחסים שהינה גם חיצונית למסגרת יחסי העבודה. אמנם, ייתכן שמערכת יחסים שכזו, הוֹרתה במקום העבודה, שכן זהו מקום המפגש הראשון בין ממונה לעובדת הכפופה לו. אלא שיש להראות, כי מערכת היחסים איננה בעלת זיקה בלעדית למסגרת העבודה. כך, למשל, אם יוכח שרומן בין ממונה לעובדת כלל, בין היתר, פגישות מחוץ למקום העבודה, ושמאפייניו של אותו רומן באו לידי ביטוי בזמנים שאינם דווקא שעות העבודה.
...
אמנם, הגנה נפוצה מפני טענת הטרדה מינית היא, כי המתלוננת "הזמינה" את המעשים על ידי לבושה או התנהגותה (ראה דעתו של הנשיא אדלר בעניין פלונית – חברה אלמונית בע"מ, עמ' 227) ..."
60. התשתית הנורמטיבית ביחס לתביעות בגין לשון הרע – סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו...".
61. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסום" לעניין החוק, במילים הבאות, כך:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."
62. ביחס להוראות אלה, נפסק כי דיני חוק איסור לשון הרע "מהווים איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות בכל משטר דמוקרטי: הזכות לשם הטוב ולפרטיות מזה והזכות לחופש הביטוי מזה. אין לקיים חברה שוחרת חירות בלא הגנה על שמו הטוב של כל אחד מבני החברה" . עוד נקבע, כי מטרתו של החוק היא לאזן בין זכויות המתנגשות בפרסום דברי לשון הרע, לבין הזכות לשם טוב של אותו אדם אשר נפגע מן הפרסום ובין הזכות לחופש הביטוי.
ה. הכרעת בית הדין בתובענה
63. הכרעת בית הדין שלהלן תתחלק לשלבים הבאים:
השלב הראשון עניינו בהכרעה בשאלות העובדתיות – מה אירע וככל שאירע; וככל שאכן אירע – האם המדובר בהטרדה מינית, וביחס לסוגיות הבאות: א. האירוע הנטען ביום 17.5.2018; ב. התכתבות הווטסאפ מיום 3.1.2017; ג. השיחה הנטענת בין התובע לנתבעת אודות כדורי ויאגרה; ד. טענות נוספות של הנתבעת ואשר הועלו כנגד התובע במסגרת התלונה למשטרה.
השלב השני עניינו בשאלה האם עוולה הנתבעת כלפי התובע בלשון הרע, וביחס לסוגיות הבאות: א. שליחת המכתב על ידי באת-כוחה, לידי חנה; ב. השיחה של הנתבעת עם יצחק; ג. התלונה של הנתבעת במשטרה. כמו כן, תיבחן השאלה איזה הגנות עומדות לרשות הנתבעת מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע.
השלב השלישי, ובכפוף להכרעת בית הדין ביחס לכלל האמור לעיל – עניינו בשאלה מהו הפיצוי שמגיע לתובע, ככל ואם מגיע.
64. הערת מבוא – כבר הזכרנו דלעיל את ההליך המשפטי הקודם שנוהל בין הצדדים, ולמעשה – בין החברה (שנמצאת בבעלות התובע) לבין הנתבעת. התביעה שם נועדה למנוע מהנתבעת שימוש בסודות מסחריים שלפי טענת החברה היא נחשפה אליהם במסגרת עבודתה בחברה, וכן למנוע פנייה ללקוחותיה של החברה. כזכור, התביעה נמחקה בתום הדיון בהליך הזמני.
65. מכל מקום, במהלך הדיון בצו הזמני עלתה סוגיית ההטרדה המינית הנטענת על ידי הנתבעת. בתגובה, אמר בא-כוח החברה, כך:
"ב"כ המבקשת: נתחיל בזה שאני חושב שכל נושא ההטרדה המינית אינו רלוונטי לעניין שנדון כאן. הוא רלוונטי אולי במובל למניעים המניעים כאן את המשיבה בהליכים שהיא נוקטת. כשבית הדין שואל אותי לאיזה הליכים אני מתכוון, שכן עד כה המבקשת היא שנקטה בהליכים, אני משיב שאינם דווקא הליכים משפטיים, אלא של הסתרת חומר, של פגיעה קשה מאוד במבקש. אנחנו ננקוט גם בהליכים נוספים. כשאני אומר שההליכים שלה פוגעים בנו ויש כוונה לפגוע בנו, והנקיטה של התלונה על הוצאת שם רע, זה חלק ממערך שלם של "כלי נשק" המופעלים נגדנו וכדי לנטרל אותם, אנחנו לא יכולים לנטרל את כולם בהליך אחד, אנחנו מנטרלים אותם ככלי נשק נגדנו. מדובר בחלק מההגנה שלנו. אני לא רוצה ואין לי שום כוונה להפוך את נושא ההטרדה המינית לעיקר. אבקש לשאול את המשיבה שאלה אחת בנושא. ראשית חברתי העלתה את זה בתצהיר התשובה וגם בחקירתה את העד. לכן בחקירה חוזרת אבקש לשאול בנושא."
66. הנתבעת מייחסת משמעות ניכרת לאותם דברים, וטוענת כי יש בכך כדי להוכיח כי המדובר ב'תביעת השתקה' שנעדרת כל בסיס עובדתי ומשפטי, שנובעת גם מהפערים הכלכליים המשמעותיים בין התובע לבינה, ובמטרה להתיש אותה. לטעמה, המדובר גם בשימוש לרעה בהליכי משפט .
67. טענתה של הנתבעת דינה להידחות. איננו סבורים כי הדברים שצוינו דלעיל, יש בהם כדי להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת לצרכי הליך זה, ואפילו שלא בקירוב, כי המדובר ב'תביעת השתקה'. מנגד, יש לדחות את הטענה שהעלה התובע בסיכומיו, כי התנהגות הנתבעת כלפיו מהווה 'רקימת מעשיה שקרית', שהחלה בתלונה במשטרה, ומתרכזת בשמונה אירועים שונים ונפרדים .
68. נבהיר, כי אין ולא ניתן לראות בהגנתה של הנתבעת בגדר פרסום עצמאי ובמנותק מהעוולות נשוא הליך זה. ממילא, פרסום שכזה מוגן לפי הוראות חוק איסור לשון הרע. טענות התובע וכפי שאלה פורטו בסיכומים, אף מהוות הרחבת ושינוי חזית, ובשונה מטענותיו במסגרת כתב התביעה המתוקן. על כן, נפנה עתה לדיון לגופו של עניין בטענות הצדדים, וכפי שאלה נטענו במסגרת כתבי הטענות.
69. השלב הראשון בהכרעת בית הדין - טענות הנתבעת כלפי התובע והאם התובע הטריד מינית את הנתבעת – נתחיל את הדיון באירוע העיקרי שאליו התייחסו הצדדים בטענותיהם, שהוא האירוע הנטען ביום 17.5.2018 (להלן, כאמור לעיל: "האירוע"), ושאליו נתייחס בפתח הכרעתנו העובדתית.
70. נקדים ונבהיר, כי הוכח ברמה העובדתית על ידי התובע, כי האירוע שבנדון לא התרחש – לא באופן שמתואר על ידי הנתבעת, ולא בדרך כלשהי אחרת. אלה הם בתמצית הנימוקים להחלטתנו שבנדון, שיורחבו בהמשך הדברים:
ראשית, עדותו של התובע שהכחיש מכל וכל – לא רק את קיום האירוע, אלא שהוא בכלל היה במשרדי החברה שביישוב קדימה באותו היום – הינה נאמנה ומקובלת עלינו. בכלל זה, אנו קובעים כי עדותו של התובע היתה אמינה ורציפה בכללותה, ולא נסתרה על ידי הנתבעת;
שנית, ומנגד לאמור לעיל, הרי שעדותה של הנתבעת היתה בלתי מהימנה, תוך כדי שהיא התחמקה ממתן תשובות ענייניות לשאלות רבות שהופנו כלפיה במסגרת החקירה הנגדית;
שלישית, ראיות אובייקטיביות (מצלמות העסק, ובעיקר דו"חות איכון של רכבו של התובע) מלמדות כי התובע לא היה במשרדי החברה בקדימה באותו היום. מנגד, הספקולציה שהעלתה הנתבעת, שלפיה ייתכן שהתובע נסע באותו היום ברכב אחר (של החברה, או בכלל), לא הוכחה, ואף איננה הגיונית.
זאת ועוד, ראיות אובייקטיביות נוספות (דו"חות איכון של רכבו של אופיר, ואף של הנתבעת), מלמדות כי גם אופיר לא היה במשרדי החברה בקדימה בשעות הבוקר ו/או הצהריים המוקדמות, והגיע לשם רק בשעה 13.55. זאת ועוד, דו"חות נוספים מצביעים שגם הנתבעת עצמה, אף היא לא היתה בשעת האירוע שנטענת על ידה.
כמו כן, קיימות ראיה אובייקטיבית נוספת – תעתיק מתוך לוח השנה של תוכנת "אאוטלוק", שמלמד כי לא נערכה באותו היום ישיבה במשרדי החברה בקדימה, וכפי שטענה הנתבעת;
רביעית, עובדי החברה שלפי הנטען על ידי הנתבעת – אופיר ויצחק, ואשר נכחו בעת האירוע והיו יכולים לראות כיצד התובע מטריד מינית את הנתבעת, הכחישו בעת גביית הודאתם במשטרה את טענות הנתבעת, וכך גם עשה יצחק (ספציפית) כאשר העיד לפנינו;
חמישית, תלונתה של הנתבעת במשטרה, שכללה גם התייחסות לאירוע, נסגרה בעילת "היעדר אשמה פלילית".
71. וביתר פירוט – נתחיל בתיאור האירוע, מפי הנתבעת עצמה. ביום 12.6.2018 הגישה הנתבעת תלונה למשטרת ישראל על התובע, בגין הטרדה מינית. בפרטי האירוע כתבה הנתבעת כי הוא התרחש ביום 17.5.2018 בשעה 10.00, במשרדי החברה בקדימה-צורן, "במשרד פרטי".
72. באותו היום נגבתה הודעה מהנתבעת במשטרה , ובה היא תיארה את האירוע, כדלקמן (השגיאות בטקסט שלהלן – במקור):
"בתאריך 17.5.18 בשעות הבוקר זה היה בסביבות השעה עשר אחד אחד עשרה היה ישיבה אצלו במשרד בקדימה ב(י)שיבה השתתפו איציק בארי שהוא מנהל רכש, ואופיר חי שהוא המנהל בפועל ויחיאם קורמן. במהלך הישיבה בנוכחותם של אופיר ואיציק יחיאל אמר לי קחי את התחת הקטן שלך ולכי להביא עבודות ונתן לי מכה עם הכף יד שלו על הטוסיק איציק ואופיר היו כבר עסוקים בניהול של דברים אחרים. אני לא יודעת האם הם ראו את המכה שהוא נתן לי בטוסיק."
73. נעבור עתה לבעיות, לסתירות ופרכות בגרסתה של הנתבעת, שהביאו אותנו לכלל מסקנה כי אותו תיאור לא יכול היה להתקיים בהינתן העובדות שהוכחו לפנינו, ואף לא אירע בפועל. ראשית, כבר ציינו כי גרסתו של התובע ביחס לאותו האירוע, נאמנה עלינו בכללותה. בין היתר, בתצהירו הוא ציין לגבי טענות הנתבעת, כך :
"אדגיש, לא היה אירוע, לא היתה פגישה, לא היתה הטרדה, לא היה דברים מעולם, לא דובים ולא יער. יתירה מזו, הוכח שאני והנתבעת כלל לא נפגשנו ביום קרות האירוע השקרי שמעולם לא התרחש, ולמעשה הייתי מצוי במועד האירוע הנטען (והמוכחש) בקצה אחר של המדינה."
74. בחקירתו הנגדית חזר התובע על גרסה זו, וכאשר הוא נשאל "הנתבעת טוענת שביום 17.5.2018 בזמן ישיבה במשרד נתת לה מכה בישבן ואמרת לה "קחי את התחת הקטן שלך ולכי להביא עבודות"?" הוא השיב כך:
"זה מעולם לא היה. ב-17.5 בשעה 10:00 כמו שהיא כתבה בתלונה שלה, לא אני הייתי שם ולא היא היתה. אני הייתי פה בחיפה, התחלתי את הבוקר ביגור בסיור קבלנים, המשכתי לחקירות מס הכנסה על איזה קבלן משנה שלי, ומשם המשכתי לעו"ד אליעד שחם בקשר לתיק של בוסקילה ומשם נסעתי לפולינום בצוללות. כל זה נבדק ברחל בתך הקטנה על ידי המשטרה כולל הוצאת האיתוראן של הרכב הפרטי שלי, כי אני לא יכולתי להוציא אותו והתיק נסגר מחוסר אשמה."
75. מעבר לאותה השאלה, שנשאלה באופן ישיר, התובע לא נשאל שאלות נוספות אודות האירוע (אלא שאלות עקיפות, שאליהן נתייחס בהמשך הדברים). ועוד נציין, כי לתצהירו צירף התובע ראיות ממשיות, ביחס ללוח הזמנים הנטען באותו היום – אישור בדבר היותו בסיור הקבלנים; העתק כרטיס החניה של רכבו מאותו היום, מהשעה 14.29, בחניון צים שבחיפה; העתק מיומנו של התובע ואשר מעיד על הפגישה במס הכנסה עם המפקח . גם על ראיות אלה הוא לא נחקר כלל ועיקר. הנתבעת אף לא ביקשה להזמין את מפקח מס הכנסה, כדי לסתור את טענות התובע לגבי הפגישה.
76. בהמשך להתרשמותנו הכללית בדבר היותה של גרסת התובע ככזאת שהיא אמינה ורציפה, בכללותה, אנו קובעים בזאת שגם הכחשת התובע שבנדון, לא נסתרה על ידי הנתבעת. ובאופן פרטני, לא נסתרה כלל טענתו של התובע, כי לוח הזמנים המפורט והמדויק שאותו הוא סיפק לגבי מעשיו ביום האירוע הנטען, מעלה שהוא כלל לא היה במשרדי החברה באותו היום.
77. שנית, נתייחס כעת לעדותה של הנתבעת ביחס לאותו האירוע. תחילה, נזכיר כי בעת הגשת התלונה למשטרה, טענה הנתבעת כי הישיבה שבה הוטרדה נערכה בסביבות השעה 10.00 – 11.00. לאחר-הגשת התלונה, נערך ביום 6.8.2018 עימות על ידי משטרת ישראל, בין התובע לבין הנתבעת . במהלך העימות שאלה החוקרת את הנתבעת, לגבי הקושי בטענתה לגבי שעת האירוע.
78. בכלל זה, החוקרת שאלה את הנתבעת, כך: "זיוה אני מציגה לך דוח נסיעות מהתאריך ה-17.5.18 של הרכב שלך, אשר מראה כי בתאריך הנ"ל בשעה 10.00-11.00 לא היית בקדימה? מה תגובתך?". בתגובה, אישרה הנתבעת את מספר הרכב שלה, ואמרה ש"שעות הבוקר זה שהעות (צריך להיות "שעות" – בית הדין) שהייתי איתם", וגם ש"השעה היתה 9.40-9.30, שעה קודם" .
79. לעומת דברים אלה, נמנעה הנתבעת מלציין בתצהירה שעה מדויקת של קרות האירוע . ואחרי כל אלה, גרסה אחרת, ושונה, נמסרה בעדותה לפנינו:
"ש. באיזה שעה היה האירוע?
ת. בשעות הצהריים.
ש. מה זה צהריים?
ת. לא יודעת להגיד את השעה המדויקת. אפשר לראות את איכון הרכב."
80. לפנינו איפוא גרסה 'נודדת' ומשתנה מעת לעת, מפי הנתבעת, ביחס לשעת האירוע – תחילה, בין 10.00 ל-11.00; לאחר מכן, בשעה 09.30; ובהמשך, ללא שעה מדויקת (ולא בכדי), ובסוף – בשעות הצהריים. ברי, כי ריבוי גרסאות אלה, מקשה עלינו ליתן אמון בגרסת הנתבעת ביחס לאירוע .
81. מצידה של הנתבעת, ובניסיון להסביר את הבלבול בשעות, היא ציינה ש"כל הזמן אמרתי שזה היה ב-17.5.2018. לגבי השעות לא דייקתי עם כל סערת הרגשות שהייתי וכל הבלאגן שהייתי, אז השעה לא היתה מדוייקת". הנתבעת אף העלתה גרסה חדשה נוספת, ולפיה בנה נהג ברכב שלה, והיא בכלל נסעה עם בעלה. איננו מקבלים טענה זאת, ואף אין לה כל סימוכין.
82. כמו כן, הנתבעת גם אמרה כך:
"נכון, רק השעה לא נכונה. כשאני הגעתי למשטרה הייתי במצב מאוד מאוד מורכב וקשה נפשית. הסיטואציה היתה מורכבת בשבילי, זה לא דבר שנתקלתי בו מעולם. מעולם אף גבר לא דיבר אליי כך ולא נגע בי. אי הדיוק היה כנראה בשעה. התאריך הזה חד משמעית נכון כי משם הלכתי לאזכרה של אבא שלי שנרצח שנה קודם לכן. זה היה ערב שבועות ומשם הלכתי הביתה לאסוף כמה דברים."
83. לשיטתנו, אם היה המדובר רק בסוגיית השעה, הרי שהיינו נכונים לקבל את טענת הנתבעת שבנדון. זאת, במיוחד משעה שאין המדובר בפער זמנים ניכר. עם זאת, בהתחשב בכל התמיהות והבעיות הנוספות לגבי גרסת הנתבעת, ושאותם ציינו ואף נמשיך לציין בהמשך הדברים, אנו סבורים שגם נקודה זו מצטברת לאוסף הבעיות, אשר מונעות מאיתנו לקבל את גרסת הנתבעת לגבי האירוע הנטען.
84. ועוד נעיר, כללית, לגבי גרסת הנתבעת, שלא רק – שהיא היתה בלתי מהימנה; שהנתבעת נמנעה מלענות לשאלות שהופנו אליה בחקירה; שהנתבעת לא הביאה ראיות ועדויות רלוונטיות – כי המדובר בעדות יחיד ושלא הובאו לה כל תימוכין (בין אם בראיה מהימנה ובין אם בעדות אובייקטיבית), על כל המשתמע מכך.
85. ודוק – כבר נקבע כי עדות של צד בהליך או של בעל עניין בתוצאות המשפט הינה עדות יחידה של אדם מעוניין – ראו סעיף 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. על כן, וכפי שקבע בית המשפט העליון, קבלה של גרסת הנתבעת על סמך עדותה היחידה, מחייבת אותנו משנה זהירות והנמקה מפורטת .
86. ועוד נקבע, כדלקמן : "יכול היה בית המשפט להכריע בענין גם על יסוד עדות יחיד של בעל דין או של בעל ענין בדבר, אולם זאת בתנאי שהשתכנע כי ניתן לתת אימון בדבריו וכי יכול היה לנמק בפרוטרוט מדוע הוא רואה להסתפק בעדות יחידה כאמור". אומנם, בבתי הדין לעבודה אין תחולה דווקנית של אותו הכלל . עם זאת, בשל עקרונות הצדק, בפועל גם בתי הדין מזהירים את עצמם ביתר שאת, עת נשמעת בפניהם עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע .
87. שלישית, ציינו דלעיל את גרסת התובע לגבי קרות מעשיו ביום האירוע הנטען, ואת הכחשתו הגורפת (והמקובלת עלינו), לכך שהוא היה במשרדי החברה בקדימה באותו היום. בין היתר, התובע הציג דו"חות איכון של הרכב שלו מטעם החברה, שבו הוא משתמש בצורה שוטפת ולצורכי עבודה.
88. בתצהירו פירט וטען התובע, כדלקמן :
"אל חוקרי התלונה במשטרת ישראל הועברו והגיעו (לאו דווקא מטעמי) דו"חות איכון של כלי של החברה מאת חברת 'איתוראן', אשר אישרו, כי ראשית, במועד ובשעה הנטענים לאירוע – הנתבעת כלל לא היתה במשרדי החברה בקדימה; שנית, ביום זה, מר אופיר חי הגיע למשרדי החברה רק בשעה 13.52; שלישית, אני כלל לא הגעתי למשרדי החברה במרכז ביום הנטען לאירוע... "
89. התובע אף צירף לתצהירו את דו"ח האיכון של רכבו , ממנו עולה כי הרכב היה ביום האירוע הנטען במקומות הבאים – קרית טבעון, כפר חסידים, חיפה. ודוק – הרכב כלל לא היה בקרבה גיאוגרפית, אפילו לא בקירוב, למשרדי החברה בקדימה, ואשר נמצאים עשרות קילומטרים מיישובים אלה. ועוד נציין, כי התובע כלל וכלל לא נחקר אודות דו"ח איכון זה ועל אותו הנספח, במסגרת חקירתו הנגדית.
90. גם בעדותו לפנינו התובע חזר על אותה הגרסה, וציין ש"... וכבר שחקרו את איציק, אופיר וכל אחד הביא את הדו"חות שלו". עוד הוא אמר, ש"כבר בחקירות שלי הכל עלה. הכל מופיע בחקירות הראשוניות שלי. אני הגעתי עם המסמכים וכשזימנו אותי למשטרה זה היה אחרי הצו מניעה" (כוונתו להליך שהתנהל בין הצדדים בפני מותב בראשות כב' השופטת דרורי).
91. ועוד נפנה ליתר עדותו בדיון ההוכחות, כשהתובע אמר כך:
"ש. מפנה לסעיף 39 לתצהירך, ציינת שהיית בשעה 09.30 בסיור קבלנים ביגור וב-11.00 במס הכנסה חיפה?
ת. נכון, נתתי את השם של החוקר במס הכנסה, יוני לדעתי, עם מס' הטלפון שלו. פה רשום במפורשות באיזה נושא הייתי. חברת ב. ארדן.
ש. תסכים איתי שעד השעה 13.55 היית יכול להגיע למשרדים בקדימה?
ת. ממש לא.
ש. סיימת במס הכנסה ב-13.00?
ת. זה היה בערך שעה ועשרים, שעה וחצי. משם הלכתי לאליעד שחם ברגל והרכב היה בחניון צים, חניון פתוח מול היכל המשפט עד אזור השעה 14.00 ואז נסעתי לפולינום."
92. מדבריו של התובע עולה כי נמסרה על ידו גרסה מפורטת ואשר נתמכה בראיות של ממש – הן למשטרה והן לפני בית הדין, לגבי לוח הזמנים שלו באותו היום. חרף האמור לעיל, גרסה זו לא נסתרה כלל על ידי הנתבעת, ולמשל על ידי ניסיון להעיד את עו"ד שחם, או את החוקר ממס הכנסה. אותה הימנעות מדברת בעד עצמה, ולאור כל ההלכות בעניין זה.
93. מנגד, הסברות שהעלתה הנתבעת, שלפיה ייתכן שהתובע נסע באותו היום ברכב אחר (של החברה, או בכלל), או הסברה שהתובע נסע עם בנו באותו היום, לא הוכחו כלל, ואף אינן הגיוניות. הנתבעת אף אמרה בעדותה, ש"הוא הגיע עם משאית לפי דעתי, כי פרקו שם סחורה... באותו יום הוא הגיע עם המשאית". אולם, נציין כי המדובר בטענה שהועלתה על ידה בפעם הראשונה, בשלב זה, והנתבעת אף לא טרחה להעלותה מעולם לפני המשטרה.
94. מכל מקום, אותה טענה ממילא אינה הגיונית בעינינו, ונסביר מדוע ולמה: אומנם, בנו של התובע אכן העיד שלעתים הוא נסע עימו לעבודה, ואילו יצחק העיד שלעתים התובע מגיע למשרד עם רכב אחר. אלא, שגם בנושא זה נתן התובע גרסה מפורטת, מקיפה והגיונית. אין לנו אלא להפנות לדבריו, שמדברים בעד עצמם, ואשר אף הם לא הופרכו כלל:
"ש. יכול להיות שבאותו יום לא השתמשת ברכבך?
ת. לא, בטוח השתמשתי ברכב שלי. לשאלת בית הדין האם אני נוהג להשתמש ברכבים אחרים של החברה, אני משיב שיש לי רשיון ג' משאית, הייתי עם המשאית הקטנה פעמיים נסעתי מכפר חסידים שזה המחסנים פה לקדימה, אחד מהם היה ביום ה' האחרון והקודם היה לפני כמה זמן. באותו יום לא נסעתי במשאית ולא יכולתי לנסוע במשאית. גם אם גמרתי בסביבות השעה 11.00 את יגור והייתי נוסע לכיוון כפר חסידים ולוקח את המשאית ונוסע לקדימה לא הייתי מגיעה לפני השעה 14.00 והיא טוענת שהמקרה היה ב-10.00 בבוקר. לשאלת בית הדין האם יכול להיות שהשתמשתי ברכב פרטי אחר של החברה, אני משיב ממש לא. אני לא נוהג להשתמש ברכבים פרטיים אחרים של החברה והם כולם משויכים לאנשים. יש סיטרואן ברלינגו אחד ישן שנמצא במחסנים ואני לא נוסע עליו.
ש. נכון שאתה נוסע לפעמים ברכב של הילדים לפגישות?
ת. כן. עם הבן גיא שעובד איתי, למשל לתל אביב או לירושלים, אני נהנה שלא לנהוג ויושב איתו. זה לא יכול שזה קרה באותו יום. הרי אם נסעתי עם רכב אחר הרי מישהו נסע עם הרכב שלי. המשטרה בדקה איפה הרכב היה במועדים שציינתי ואיפה שאמרתי זה נכון. אז מי נסע למס הכנסה? מי נסע לפולינום?"
95. מדבריו של התובע עולה בבירור, שגרסת 'הרכב האחר' אינה הגיונית –
- אשר לרכבים אחרים של החברה, הרי שהם צמודים באופן תדיר לעובדים ספציפיים. הנתבעת ממילא לא הצביעה מיהו אותו עובד עלוּם של החברה, שברכבו יכול היה התובע לנהוג באותו היום;
- אשר למשאיות של החברה, התובע העיד שהוא נסע בהן פעמיים בלבד, בכל תקופת עבודתו הארוכה בחברה. לטעמנו, אין זה הגיוני וסביר, כי התובע נסע ביום האירוע בין מספר יישובים, ואף לפגישות עסקיות, במשאית של החברה. שהרי, אין לכך כל תכלית וכל מטרה;
- אשר לרכבו של הבן, הרי שגם גרסה זו לא הגיונית ולא סבירה, ומשעה שדו"ח האיכון מצביע על התאמה מדויקת בין לוח הזמנים שתיאר לפנינו התובע במסגרת תצהירו ועדותו, לבין תנועת הרכב. כלומר, מאותה סברה תיאורטית, עולה כי הבן היה צמוד בלוח הזמנים לאב (התובע), לאורך כל היום, מה שממילא לא הוכח.
96. מעבר לדו"ח איכון, משטרת ישראל אף תפסה את מצלמות העסק, ולאחר שהחוקרים צפו בתיעוד הכניסות והיציאות במשך יום האירוע הנטען, נכתב כך: "צפיתי בתיעוד מצלמות אבטחה שהוריד לדיסקים החוקר אסי שלומי, במצלמה מספר 2 בין השעות 08.51-09.32 ניתן לראות את זיוה נעים מגיעה למשרד ועוזבת, בשום שלב לא זיהיתי את קורמן יחיאם מגיע למשרד" .
97. נפנה עתה לדו"ח האיכון של רכבו של אופיר. כזכור, אופיר הינו מנהל בחברה, וכאשר הנתבעת טענה כי הוא נכח במשרדי החברה שבקדימה בעת האירוע. אומנם, אופיר לא העיד לפנינו, אולם הוא נחקר במשטרה והכחיש את טענות הנתבעת (בהמשך הדברים נתייחס לכך). מכל מקום, לתצהירו צירף התובע את דו"חות האיכון של הרכב שבו נהג אופיר .
98. גם כאן, עיון בדו"ח זה מעלה כי הרכב כלל לא היה בקרבת היישוב קדימה בשעות שאליהן התייחסה הנתבעת (בשלל גרסאותיה שצוינו דלעיל). תחילה, הרכב שהה ברמת השופט (שם אופיר גר, לפי עדותו במשטרה). לאחר מכן אופיר נסע עימו לזכרון יעקב. רק בשעה 13.55 אופיר מגיע לראשונה למשרדי החברה בקדימה, ובאופן שאינו תואם ללוחות הזמנים שציינה הנתבעת.
99. ברי, שגם בנתון זה יש כדי לסתור ולהפריך את טענותיה של הנתבעת, לגבי לוחות הזמנים, ובכלל. לא בכדי, העיד אופיר במשטרה, וכאשר נשאל "האם היתה ישיבה ב-17.5.2018?", כי "לא יכול לזכור, אני יכול להעריך שלא היתה אם הגעתי בשעה 13.55". חרף האמור לעיל, גם כאן נמנעה הנתבעת מלחקור מי מבין עדי התובע, ובמיוחד את התובע עצמו, וביחס לאותה הטענה.
100. הנתבעת אף נמנעה מלזמן את אופיר כעד מטעמה, וכדי להוכיח אחרת מכפי הנטען על ידי התובע, ביחס לנקודה ספציפית זאת. ואם לא די בכך, הרי שבאופן כללי נמנעה הנתבעת מלהביא ראיות ועדים רלוונטיים – רבים ונוספים, שאותם ואותן היא היתה יכולה להביא וכדי להוכיח את טענותיה מחד, וכדי להפריך את טענות התובע, מנגד.
101. יש להזכיר ביחס לכך את ההלכה, שלפיה אי-הבאת עד ו/או ראיה רלוונטית פועלת לחובת הצד שנמנע מהצגתם, ואשר היה לו אינטרס לעשות כן. כך הוא הנכון לגבי מקרה זה, כאשר ביחס להתנהגותה של הנתבעת נפסק זה מכבר, כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" . עוד נקבע על ידי בית המשפט העליון, כדלקמן :
"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה."
102. לבסוף, נפנה לדו"ח האיכון של רכב הנתבעת , שגם עיון בו מעלה סתירה ברורה ובולטת ללוח הזמנים שאותו היא ציינה. תחילה, הרכב של הנתבעת הגיע למשרדים בשעה 08.48, אולם כזכור – התובע כלל לא היה שם כל היום, וגם אופיר היה רחוק משם, באותה השעה. לאחר-מכן, הנתבעת עוזבת את המשרדים בשעה 09.41, ונוסעת דרומה (נתניה, רעננה ועוד).
103. רק בשעות הצהריים הרכב שב ליישוב קדימה, והוא נמצא ביישוב זה בתנועה, בין השעות 13.52 ל-14.17, שאז הוא עוצר לדקה, ושוב עוזב את המקום. כלומר, ניתן להסיק כי הנתבעת כלל לא שהתה במשרדי החברה בשעות הצהריים, אלא לזמן קצר ביותר ושל דקה-דקותיים לכל היותר (ולאחר מכן, היא לא חזרה למשרד באותו היום). שוב ניתן לראות, כי המדובר בראיה שסותרת את טענות הנתבעת, וללא שהנתבעת סיפקה כל הסבר סביר לכך.
104. נפנה עתה לראיה אחרת, גם היא אובייקטיבית לטעמנו, ושגם בה יש כדי לסתור את טענות הנתבעת. בין היתר, הנתבעת טענה כדלקמן :
"... מהמסמכים אשר צורפו על ידי התובע (למשל נספח ג' לבקשה לתיקון כתב התביעה – דו"ח איכון רכבה של הנתבעת) ניתן לראות שבתאריך 17/5/2018 שהתה הנתבעת במשרדי החברה שבבעלות התובע בקדימה בין השעות 8.53 ועד 9.38, יתרה מכך גם בהתאם ליומן האוטלוק של החברה ניתן לראות שהקבע (השגיאה במקור – בית הדין) לאותו המועד פגישת עבודה בה נכחו התובע, מר אופיר, מר גיא והנתבעת. על כן, מוכחשת טענתו של התובע לפיה לא נפגש עם הנתבעת באותו המועד."
105. למותר לציין, שכלל לא הוכח שגיא בכלל היה במשרדי החברה באותו היום, וטענה זו מעולם לא נטענה על ידי הנתבעת בעת הגשת התלונה במשטרה (היא בכלל לא התייחסה אליו בתלונתה ובעדותה לפני המשטרה, ולא ציינה אותו כמשתתף בישיבה). ועוד נציין, כי דו"ח האיכון של רכבו של אופיר מלמד, כאמור לעיל, שגם הוא, כלל לא היה במשרדים באותם זמנים, שצוינו דלעיל על ידי הנתבעת.
106. ואם לא די בכך, הרי שכך הוא הנכון לגבי הצילום מיומן האאוטלוק, שצורף לכתב ההגנה המתוקן . ככל שהמדובר במסמך ספציפי זה, הרי שהמדובר בצילום של זימון אלקטרוני שנשלח על ידי חנה המזכירה, אל הנתבעת ואופיר. נושא הישיבה המוזמנת הינו "גיא + אופיר + זיוה + איציק – ישיבה דו שבועית", וכאשר הזימון נשלח ביום 17.5.2018 בשעה 12.29.
107. חרף העובדה שהמדובר בראיה שצירפה הנתבעת, אנו מתקשים להבין מדוע היא סבורה כי המדובר בראיה שפועלת לטובתה. שהרי, גם כאן המדובר בלוח זמנים שסותר לגמרי את טענותיה, והתובע אף כלל אינו מוזכר באותו הזימון. מכל מקום, התובע צירף לתצהירו אסמכתה אשר מראה כי הישיבה בכלל לא התקיימה בפועל, והיא בוטלה כבר בשעה 12.32 – שלוש דקות לאחר שנשלח הזימון לישיבה .
108. ביחס לאותה סוגיה אף העידה חנה לפנינו, וגם היא אמרה שהישיבה הנטענת שבנדון, כלל לא התקיימה בפועל:
"ש. מציגה לך נספח י' לתצהיר הנתבעת שזה זימון לישיבה ביום 17.5.2018 בשעה 12:29, מאשרת?
ת. אני גם עשיתי לדעתי בדיוק על הישיבה הזאת דחייה כי היתה לו ישיבה אחרת בתאריך הזה ובשעה הזו ולכן עשיתי דחייה. לשאלת בית הדין איך אני זוכרת את הדברים, אני משיבה שזיוה פנתה אליי בקשר לפגישה הזו. היא פנתה אליי באותו בוקר ואמרתי לה שאני עשיתי על זה דחייה, כיוון שלחיקי (הערת בית הדין – הכוונה לכינוי שבו משתמש התובע לכנות את עצמו) היתה פגישה אחרת ושתשים לב. אני זוכרת את האירוע הזה.
ש. אני מפנה אותך לנספח ח' לתצהיר קורמן, ורואים בנספח הזה שבאמת היתה ישיבה ביום 17.5.2018 שנקבעה ובוטלה אך הישיבה לא בוטלה, איך אני יודעת את זה? לפי המשתתפים שכוללים את חמודי, את לימור והישיבה המדוברת לא כללה אותם והיא כן התקיימה?
ת. אני מבינה את השאלה ואני שוב חוזרת ואומרת שזו ישיבה שזיוה בעצמה התקשרה אליי ואני הודעתי שביטלתי את הפגישות כי לחיקי יש משהו דחוף אחר והוא לא יכול לקיים אותה. לשאלת בית הדין האם היו 2 ישיבות מתוכננות לאותו יום, אני משיבה – שאני לא זוכרת אם היו 2 או 3, אך כל מה שהיה מתוכנן בוטל. היה לו משהו עם מס הכנסה. לשאלת בית הדין מה הקשר של חמודי ולימור אני משיבה שהם גם אנשי שטח, כי נעשו איתם ישיבות משותפות ביחד עם הנתבעת.
ש. תסכימי איתך שבנספח שאתם צירפתם אין ביטול של הישיבה הרלוונטית?
ת. זו לא הפעם הראשונה שזיוה אמרה שהיא לא רואה ביטולים ואמרתי לה שאני עשיתי על זה ביטול."
109. לאחר מכן נשאלה חנה "תסבירי לבית הדין איך זה הגיוני שזימון לישיבה של השעה 10:00 יוצא בשעה 12:29, שעתיים וחצי אחרי?". אולם, אין לפנינו כל אינדיקציה לכך שהמדובר בזימון לשעה 10.00. ראו גם בחקירתה הנגדית של הנתבעת: "ש. צירפת לתצהירך כנספח י' זימון לישיבה באותו יום. לאיזה שעה היא היתה קבועה? ת. לשעה 12.29. כך כתוב".
110. מכל מקום, חנה ענתה לשאלה שהופנתה כלפיה, כך (ותשובה זו מקובלת עלינו):
"אצל זיוה אף פעם לא ידעתי למה היא לא רואה ביטולים, למה היא כן רואים ביטולים. היא פשוט לא רצתה מייל אישי של החברה, היא פשוט היה לה חשבון בג'ימייל ואני לא יכולה להתייחס למייל האישי שלה."
111. אשר לנתבעת, בהמשך למנהגה שלא לענות לגופו של עניין לשאלות שהופנו כלפיה בחקירה הנגדית, היא נשאלה והשיבה כדלקמן (נסתפק ונציין כבר עתה, כי אין המדובר בתשובה של ממש):
"ש. אני מסתכל בהמשך נספח י' לגבי זימונים וביטולים של המיילים. אני רואה שהפגישה של השעה 12.29 בוטלה כעבור 3 דקות. אז איך הפגישה הזו התרחשה בפועל?
ת. כתוב שיש פגישה. איציק בארי התקשר לי ואמר לי שחיקי בדרך ושאגיע למשרד.
ש. למה עורכת הדין שלך לא שאלה אותו על זה?
ת. אתה רוצה שאני אעבוד אצלה?"
112. רביעית, נזכיר כי בתלונה למשטרה טענה הנתבעת, כי אופיר ויצחק נכחו בעת האירוע ויכלו לראות כיצד התובע הטריד אותה מינית. דא עקא, שהשניים הכחישו בעת גביית הודאתם במשטרה את טענות הנתבעת. אשר לאופיר, וכאשר נשאל האם היתה ישיבה ביום האירוע, הוא אמר ש"... אני יכול להעריך שלא היתה אם הגעתי בשעה 13.55" (ובהמשך לדבריו כי הישיבות בדרך-כלל נערכו בשעה 08.00) .
113. לאחר-מכן נשאל אופיר על ידי המשטרה "האם היתה ישיבה בחודש מאי סמוך ל-17.5.18 שבה שמעת את יחיעם מדבר בצורה מינית לזיוה?", ועל כך הוא ענה באופן ברור ומפורש, ש"ממש לא ולא שמעתי אף פעם דבר כזה, לפי דעתי זה לא הגיוני... כי אני לא שמעתי את יחיעם שאני קורא לו חיקי שמתבטא בצורה מינית כלפי אף אדם" .
114. כמו כן, אופיר הכחיש שהוא אי-פעם היה עד לאירוע מיני של התובע כלפי הנתבעת, או להערות מיניות שלו כלפיה, או לדיבור כלשהו של התובע על איבריה של הנתבעת. אופיר אף הכחיש – שוב, ובאופן ספציפי וממוקד – כי הוא היה עד לאירוע שבמסגרתו התובע היכה בישבנה של הנתבעת ואמר לה "קחי את הטוסיק הקטן שלך ולכי להביא עבודות" . כמו כן, הוא הכחיש שהנתבעת אי פעם שיתפה אותו בטענה כי התובע הטריד אותה מינית.
115. לאור גרסתו של אופיר, אנו מביעים תמיהה מדוע ולמה הנתבעת לא זימנה אותו לעדות. בחקירתו הנגדית של התובע הוא נשאל בהקשר זה, והוא ענה ש"אופיר חי נחקר במשטרה והוא כלל לא היה במשרד גם לפי האיתוראן שלו וגם לפי החקירות". אנו מאמצים תשובה זו במלואה, וסבורים כי האינטרס הראשון במעלה, להזמין את אופיר כעד, היה של הנתבעת – ולא של התובע. העובדה שהנתבעת לא עשתה זאת, מדברת אף היא בעד עצמה.
116. ודוק – אופיר אכן לא הובא לפנינו, כעד מטעם התובע, ועל כן המדובר למעשה ב"עדות מפי השמועה". בעניין זה קובע כב' השופט (בד') קדמי, כי "דו"ח שעורך אדם – והוא הדין בהצהרה או בהודעה הנמסרת על ידו – המוגש כראיה מבלי להעיד את עורכו מהווה, כשלעצמה, "עדות מפי השמועה"; שהגשתו כראיה כמוה כהשמעת עד המעיד על תוכנו. והוא הדין: בהודעות הנרשמות מפיו של מי שנחקר במשטרה..." .
117. יחד עם דברים אלה, יש לזכור כי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כי בהליכים אזרחיים, "בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות". הוראה זו אף נקבעה "בשל האופי המיוחד של יחסי העבודה המתבררים בבית הדין לעבודה... מטרת המחוקק היתה להביא לאכיפה מירבית של נורמות אלה. להשגת מטרה זו בחר המחוקק לשחרר את בית הדין מהמסגרות של דיני הראיות, ואיפשר לבית הדין, וכן לצדדים להליך האזרחי, גמישות בעניין הסייגים והתנאים לקבלת ראיות" .
118. בעניין לוסקי נקבע, כי משמעה של גמישות זו אינו ויתור על עקרונות בסיסיים של דיני הראיות, כי אם מתן אפשרות לבית הדין "להסיר מעליו מגבלות מתחום דיני הראיות, שלדעתו אינן רצויות ושהסרתן אינה פוגעת בעשיית משפט צדק".
119. הפסיקה אף החליטה, כי "... פסקנו רבות כי בית-הדין לעבודה מקבל עדות שמיעה. עדות שמיעה אינה נדחית בנימוק של אי-קבילות אלא ניתן לה המשקל המתאים" . עוד נקבע, כי לאור הוראת סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, בית הדין עשוי להכשיר קבלתה של "עדות שמיעה", אך עליו לנהוג משנה זהירות בשימוש בה .
120. בענייננו, אנו סבורים כי ניתן להכשיר ולקבל את תוכנם של הדברים של אופיר, והיות שעדותו במשטרה משתלבת ביתר העדויות והראיות שהוצגו לפנינו. נעיר כי ממילא אין המדובר בראיה הבלבדית לדחיית עמדתה של הנתבעת, כי אם באחד מהנדבכים הרבים שמצאנו לנכון לציין, ביחס להפרכת גרסתה של הנתבעת .
121. אשר ליצחק, גם הוא נחקר במשטרה, כאמור לעיל. גם הוא הכחיש את טענות הנתבעת, ואמר כך: הוא מעולם לא שמע את התובע מדבר על איבריה של הנתבעת; הוא לא היה עד לאירוע מיני של התובע כלפי הנתבעת; הוא לא ראה או שמע את האירוע הנטען של המכה בישבנה של הנתבעת . בסיכומו של דבר, ניכר כי הגרסה שהוא מסר במשטרה, אף היא תואמת לזו של אופיר, ושניהם יחדיו – להכחשתו של התובע.
122. יצחק אף הגיש תצהיר מטעם התובע, ונחקר עליו. במסגרת התצהיר הוא ציין כך: "הריני להצהיר, כי מעולם לא הייתי עד לאירוע ההטרדה המתואר ע"י הנתבעת והמוכחש על-ידי, אירוע שכזה מעולם לא התרחש, בוודאי שלא בפניי ובטח שלא ע"י חיקי. למעשה כלל לא התקיימה פגישה באותו היום עם הנתבעת, וחיקי כלל לא הגיע למשרדי החברה ביישוב קדימה" .
123. בעת חקירתו הנגדית של יצחק, הוא עמד בתוקף על גרסתו, ואמר כך:
"ש. הנתבעת טענה וטוענת שהיית נוכח באירוע שבו חיקי סילק אותה מהמשרד, ונתן לה מכה בישבן. מה יש לך לומר על זה?
ת. לא ראיתי ואני לא זוכר דבר כזה.
ש. הנתבעת גם אמרה שאתה אמרת לה שאתה מופתע מההתנהגות של חיקי, אך כך הוא?
ת. לא מסכים."
124. אנו סבורים כי עדותו המהימנה של יצחק, שתמכה במלואה בגרסת ועמדת התובע, לא נסתרה על ידי הנתבעת. ניתן איפוא לסכם נקודה זו, ונאמר כי אנו סבורים שהכחשתם הגורפת של יצחק ואופיר מדברת בעד עצמה, ומחלישה במידה רבה את טענות הנתבעת.
125. לאמור לעיל נוסיף שתי הערות נוספות, ולמען הזהירות: ראשית, אנו לוקחים בחשבון את האפשרות שייתכן שהם לא ראו את האירוע, ובהתחשב בטענת הנתבעת לפני המשטרה, שהם היו עסוקים בשלב זה בדברים אחרים. אולם, יש לזכור כי הנתבעת גם אמרה למשטרה, כי המכה ניתנה לה על ידי התובע, "במהלך" הישיבה ו"בנוכחותם".
126. לכן, האפשרות שיצחק ואופיר לא ראו שהתובע פוגע גופנית בנתבעת, ואף אומר לה דברי-בלע שמהווים (וככל שנאמרו) בגדר הטרדה מינית לכל דבר ועניין, וכאשר המדובר בישיבה שנערכת במשרד ובפני מספר קטן של משתתפים, היא קלושה בעינינו. זאת, בהתחשב גם שהכחשתם הגורפת במשטרה, ולכך שהם סברו כי אירוע שכזה, לא הגיוני שהוא אכן התרחש בפועל.
127. ועוד נציין, כי גם לקחנו בחשבון את העובדה כי המדובר בעובדיו של התובע. אולם, גם בהינתן עובדה זו, איננו סבורים כי ניתן להניח כהנחת-מוצא שהם יאמרו דברי שקר לטובתו – גם למשטרת ישראל וגם לבית הדין. זאת, במיוחד משעה שלא מצאנו סתירות כלשהן בגרסאותיהם.
128. נסיים את הדיון בסוגיה חמישית, והיא העובדה שתלונתה של הנתבעת במשטרה, שכללה (בעיקר) התייחסות לאירוע הנטען, נסגרה בעילת "היעדר אשמה פלילית", ולאחר שבתחילה נסגרה בעילת "חוסר בראיות". ודוק – ברי שאין בכך בגדר תשובה ניצחת לשאלה האם האירוע התרחש או לאו.
129. עם זאת, בהתחשב בכלל הדברים שצוינו עד כה, גם בעובדה זו יש כדי להשתלב במסקנה הכללית שאליה הגענו, לגבי אי-קיום האירוע. הנתבעת אומנם טענה כי היא פנתה לפרקליטות המדינה בניסיון לשנות בחזרה את עילת הסגירה, אולם אין חולק כי החלטה בבקשתה טרם נתקבלה (ראו גם בקשת הנתבעת להוספת ראיה, שהוגשה ביחד עם סיכומיה).
130. מעבר לכך, הנתבעת אף התקשתה להסביר מדוע היא פנתה בבקשה לשינוי סגירת ההליך, ולא בבקשה לבחון מלכתחילה את סגירת התלונה בכללותה, והיא אמרה ש"אני לא מבינה במונחים משפטיים" . במלוא הכבוד, דין התשובה להידחות, היות שאין המדובר בסוגיה משפטית, כי אם בנושא עובדתי שיורד לשורשו של העניין, והנוגע (לשיטת הנתבעת עצמה) לדברים רגישים וקשים ביותר עבורה.
131. לסיכום כלל האמור לעיל וביחס לאירוע הנטען ביום 17.5.2018 – לאור כלל האמור לעיל עד כה, הגענו לכלל מסקנה כי האירוע ביום 17.5.2018 לא התרחש – לא באופן המתואר על ידי הנתבעת, ולא בכלל (ואף לא באופן מקורב לכך, בצורה כלשהי).
132. בשלב הנוכחי נעבור לדון ביתר פרטי תלונתה של הנתבעת על התובע – תחילה, התכתבות בתוכנת ווטסאפ שבה כתב התובע לנתבעת שהוא רוצה לראות אותה "חתיכה"; לאחר-מכן, שיחה והתרחשות נטענת בין הצדדים אודות כדורי ויאגרה; ולבסוף, טענות נוספות של הנתבעת ואשר הועלו כנגד התובע במסגרת התלונה למשטרה.
133. אשר להתכתבות בתוכנת ווטסאפ מיום 3.1.2017 – אין חולק בין הצדדים, כי ביום 3.1.2017 כתב התובע לנתבעת במסגרת הודעה שנשלחה בתוכנת הווטסאפ, כך:
"שגעון
אני הראשון שרוצה לראות אותך חתיכה ומאושרת, כי מעושרת את כבר.
רק שתרגישי טוב
תנוחי מספיק זמן על מנת שלא תחרבשי את ההשקעה.
העבודה יכולה לחכות."
134. אין גם חולק, כי לאותה הודעה הגיבה הנתבעת בצירוף רגשון (אימוג'י) של שני לבבות צמודים (האחד גדול יותר, והשני קטן יותר). בחקירתו הנגדית התובע הסביר את פשר אותה התכתבות, בציינו כדלקמן:
"ש. אני מציגה לך הודעת וואטס אפ נספח ג' לתצהיר הנתבעת שם אמרת לנתבעת "אני הראשון שרוצה לראות אותך חתיכה", למה שתכתוב לה דבר כזה?
ת. הנושא הזה עלה במשטרה, וזה חלק קטן מוואטסאפ והיא בחרה להציג את התשובה שלי ללא השאלות שלה בנושא שהיא עברה ניתוח לקיצור קיבה שגם אני לצערי לא ידעתי בתחילה הזה. היא אמרה שהיא הולכת לניתוח רפואי ובסוף זה היה משהו קוסמטי. אני לא רואה בזה שום רע שאני אומר לעובד שלי או למישהו שאני מכיר כשאנחנו מתכתבים, צריך להביא את כל ההודעה מההתחלה. תראו איך היא שולחת לי לבבות וזה מאוד מעניין, ויש גם סמסים שהיא כותבת לי חיים שלי.
ש. אני שואלת על מה שאתה כתבת. זה נראה לך ראוי שבוס יכתוב לעובדת שלו על הגוף שלה?
ת. אני לא יודעת איפה המציאו את הנושא של החזה שלה, מעולם המילה חזה לא היה בינינו, לא עלה בשיחות שלנו. פעם ראשונה ששמעתי את זה, זה היה בחקירות במשטרה שהיא טענה שדיברתי על השדיים שלה. כתבתי שאני רוצה לראות אותה חתיכה, בקטע של אדם, כי היא הגיעה והיה חשוב לה להראות טוב ופרגנתי לה על כך. אני לא רואה בזה שום דבר רע.
ש. מבחינתך אתה נוהג לפרגן לעובדים שלך?
ת. כן, גם לעובדים שלי. אני מעסיק כ-60 שכירים ואני בקטע של לפרגן לאנשים. יש אנשים שעובדים אצלי מעל ל-30 שנה והחברה קיימת 47 שנים."
135. למותר לציין כי גרסה דומה נמסרה על ידי התובע למשטרה, בעת העימות שנערך ביום 6.8.2018 בין הנתבעת לבינו. בין היתר, הוא אמר את הדברים הבאים :
"זה אמרה, כתבתי את זה, זה לא קשור ראשון שני, פרגנתי לה אחרי הניתוח, היא עברה ניתוח לקיתור (צריך להיות "קיצור" – בית הדין) קיבה, או דומה לו, זה ניתוח קוסמטי שנעשה על חשבוני מבחינת ימי עבודה ומחלה ולא היה מגיע לה את זה. ואני לא רואה בהודעה הזה שום דבר למעט פרגון לעובד מהבעל הבית שלו שכותב. גם תראי את התגובה שלה, שתי לבבות..."
136. כאשר החוקר שאל את התובע "זה נראה לך מתאים שהבוס ירשום לעובדת שלו דברים כאלו?", השיב התובע "כן, אצלי כן. פרגון לשמו", וגם אמר שהמדובר ב"אמרת כנף שאנחנו עושים בה שימוש לפרגון ולמישהו שחיכה כל כך הרבה לתוצאות אחרי הניתוח" .
137. בהמשך, החוקר שב ומקשה על התובע ומזכיר את יחסי המרות שקיימים בין התובע לבין הנתבעת. במענה, התובע שב וציין "אני לא חושב שזה אישיים, זה פרגון שאני וראה (צריך להיות "רואה" – בית הדין) עובד שלי אם זה גבר או אישה, זה פרגון לשמו, אין בזה שמץ של הטרדה מינית, ואני לא רואה שום קשר לכל האירוע שהתכנסנו פה של ה-17.5.18" .
138. מדבריו של התובע – הן במשטרה והן לפנינו, עלה כי ההתכתבות שהוצגה על ידי הנתבעת היא חלקית. התובע אף הציג לפנינו את ההתכתבות המלאה , שהתחילה יום לפני-כן, ביום 2.1.2017. תחילה, התובע שואל את הנתבעת "מה שלומך? כמה כואב? את חזקה ולכן תשרדי". במענה לכך, היא משיבה "חיים שלי אתה, כאב לא שפוי אבל העיקר שאני יהיה חתיכה".
139. לאחר ששקלנו את הדברים, איננו סבורים כי ניתן לראות באותה התכתבות כהטרדה מינית, ונסביר כעת מדוע ולמה, ואת עמדתנו ולפיה לא ניתן לראות באמירה של התובע כי הוא 'רוצה לראות את הנתבעת חתיכה' כ"הטרדה מינית", היות שאין המדובר בביטוי שהינו "בעל אופי מיני".
140. לשיטתנו, המדובר בביטוי שנאמר על ידי התובע בתגובה לדברי הנתבעת, ולכל היותר – יש בו כדי לגרום מבוכה או מורת רוח (שממילא לא נגרמה לנתבעת – שהרי היא השיבה לו באמצעות ציור של לבבות), ובאופן שאיננו מתייחס כלל למובן המיני של העניין.
141. נזכיר שוב את הוראות הדין שאוזכרו דלעיל בחלק הנורמטיבי: סעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית קובע כי הטרדה מינית היא, בין היתר, העלאת "(3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות", וכן "(4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו...".
142. זאת ועוד, אף נקבע בס"ק (6) לסעיף זה, כי הצעות או התייחסויות אלו חלות "גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות", כאשר מדובר "(ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם במסגרת שירות – תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות". בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבעת נכללת בס"ק (ג), היות שהתקיימו יחסי מרות בין התובע לבינה.
143. השאלה היא איפוא, האם התנהגותו של התובע עולה בגדרי הצעה חוזרת בעלת אופי מיני או התייחסות חוזרת המתמקדת במיניות הנתבעת. התשובה לכך היא שלילית, מהסיבות הבאות –
א. אין חולק כי המדובר בהתכתבות אחת ויחידה. מעבר לכך, גם אין בנמצא ראיות לאמירות אחרות ודומות שהשמיע התובע אי-פעם כלפי הנתבעת. בעניין זה, ראו למשל גרסתם של אופיר ויצחק במשטרה, אשר הכחישו שניהם שהתובע אי-פעם השמיע הערות מיניות כלפי הנתבעת;
ב. אין המדובר באמירה שבאה מצידו של התובע, אלא בחזרה ו'הדהוד' של ביטוי שבו הנתבעת עצמה השתמשה, באותה התכתבות ממש (ויש להביא לחובת הנתבעת, שהיא לא הביאה לפנינו מלכתחילה את ההתכתבות המלאה – ולא בכדי, ככל הנראה).
נזכיר, כי בעניין מדר ואשר הוזכר בחלק הנורמטיבי של פסק הדין, הבהירה כב' השופטת ביניש (כתוארה אז), כי "... גם מחמאות כשלעצמן לא יתפרשו בהכרח כהטרדה מינית... את אופייה האמיתי של התנהגותו של מי שמיוחסת לו הטרדה מינית יש לפרש על רקע מכלול נסיבות המקרה והתנהגות הצדדים המעורבים באירוע הנדון";
ג. אין המדובר באמירה שמתמקדת במיניותה של הנתבעת, או כזאת שנועדה לבזותה או להשפילה. וגם אם ניתן היה לסבור כך – ודעתנו היא שונה – הרי שכב' השופט זמיר הבהיר בעניין בן אשר ואשר הוזכר בחלק הנורמטיבי של פסק הדין, כי "ברור שלא כל אמירה בעלת אופי מיני, ואף לא כל התנהגות בעלת אופי מיני, אפילו בין אנשים שאינם מקיימים קירבה אישית, יש בה משום הטרדה מינית";
ד. חרף הסתייגותנו מהשימוש בביטוי שעשה התובע (ראו ההערה שתובא בהמשך הדברים), הרי שהמילה "חתיכה", כשלעצמה, אינה מהווה בהכרח שימוש בלשון גסה. וראו הדברים הבאים, בעניין בן אשר: "... טפיחות על גב כף היד, כשלעצמן, לא יתפרשו בהכרח כהטרדה מינית. כך גם הבעת הערכה או מחמאה למראהו של אדם אחר או לאופיו, כשהדבר נעשה במידה ובשפה שאינה בוטה";
ה. לכל היותר, ניתן היה לסבור כי אותה אמירה גרמה לנתבעת מבוכה או מורת רוח. אולם, הנתבעת כזכור הגיבה להודעת התובע כאשר שלחה לו בחזרה רגשון (אימוג'י) של שני לבבות צמודים. משכך, איננו סבורים כי מדובר בסיטואציה שמתאימה להגדרת 'סביבת עבודה עויינת', שבה מועלות מחמאות סקסיסטיות או שוביניסטיות, אשר יוצרות אווירה לא נעימה במקום העבודה, ואשר יכולות להיחשב להטרדה מינית ;
144. למען הסר ספק, דעתנו אינה נוחה מהדיאלוג שהתנהל בין השניים, והמדובר באמירה שאינה ראויה מצידו של התובע, ושאינה מקובלת במערכת בין ממונה לכפיף שנמצאים ביחסי מרות. זאת, גם בהינתן יחסי חברות ופמיליאריות ששררו בין השניים (וראו למשל המשפט שכתבה הנתבעת לתובע, באותה התכתבות – "חיים שלי אתה").
145. ודוק – גם אין כל חולק לגבי חובת הזהירות המוגברת החלה על בעל מרות, אשר צריך לברור מילותיו היטב כלפי העובדים עמו ובמרותו. ועוד נבהיר ונדגיש, כי אין בקיומה של היכרות קרובה, כדי להצדיק – אפילו לא בקירוב ואפילו לא ברמה הפעוטה ביותר, את חובתו של מעסיק להימנע מביצועה של הטרדה מילולית כלפי עובדת שלו.
146. עם זאת, לא בכך עסקינן בשלב הנוכחי, כי אם בשאלה הבאה: האם אותה אמירה בודדת ויחידה, ושאותה הציגה הנתבעת לפנינו באופן מקוטע מהקשרו, יש בה כדי להוות בגדר הטרדה מינית. התשובה לכך היא שלילית לחלוטין, כאמור לעיל.
147. אשר לסוגיית השיחה וההתרחשות סביב כדורי הויאגרה – הנתבעת טענה בעת העימות בין השניים במשטרה, כי "... יום אחד שהוא בא אלי וזרק חבילת ויאגרה דוגמית שהוא קיבל מהרופא שלו, הוא נתן לי אותה ואמר קחי תהני יותר, לקחתי שמתי את זה בצד לא עניתי לו אפילו" .
148. בתשובה לכך, אמר התובע, כדלקמן :
"אני רוצה להגיד על כל מערכת הכדורים, זיוה סיפרה לי שהיא מוכרת לחברות שלה כדורים ב-50 ₪ כדור, למה היא סיפרה לי את זה, כשאני עברתי ניתוח פרוסטטה, ואני עושה שימוש גם היום בכדורים, כדור שחור, למטרת זיקפה, והיא שאלה אם אני יכול להשיג לה אותם, אמרתי ש(א)ני משיג את זה לעצמי, ומכאן התחילה שיחה ונגמרה השיחה, מעולם לא הבאתי לה ולא מכרתי לה שום כדור."
149. במענה לטענות התובע כנגדה, שבה הנתבעת על עמדתה. בשלב זה שאל החוקר את הנתבעת האם היא סיפרה לתובע שהיא מוכרת כדורים לחברות שלה. הנתבעת השיבה בחיוב, ואמרה ש"כן, אחרי שהוא סיפר על הכדורים שהוא משתמש, מעולם לא מכרתי, רציתי להשתתף איתו בשיחה, מעולם לא מכרתי, לא השתמשתי, לא הבאתי" .
150. כבר בשלב זה ניתן לראות את הבעייתיות בגרסת הנתבעת, שטענה כי היא אמרה לתובע דברים שאינם נכונים (שהיא מוכרת כדורי ויאגרה), היות שהיא 'רצתה להשתתף איתו בשיחה'. זאת, בניגוד לטענה אחרת שלה, ממש באותו השלב, שהיא לא היתה מדברת עם התובע על נושא הכדורים, היות ש"רוב הדברים הטלתי חומה ממה שהוא היה אומר, כי הייתי מרוכזת בעבודה ולא הייתי מתייחסת אליו" .
151. הצדדים העידו בהרחבה על המחלוקת הנוכחית, במסגרת דיון ההוכחות. נקדים מסקנה לפירוט, ונציין כבר עתה כי שוכנענו כי הנתבעת לא דייקה בתשובותיה, וכי הגרסה האמיתית והנכונה, הינה כך: השיחה בנושא כדורי הויאגרה התחילה בכלל ביוזמת הנתבעת, ששאלה את התובע ביחס אליהם, והוא זה שענה לה תשובה קצרה, ובכך הנושא הסתיים.
152. אשר לתובע, הוא העיד כי "השיחה הזו היתה כשהיינו בגרמניה בתערוכה, אופיר, איציק, זיוה, אני ואחד הבנים. שם היתה השיחה" . בין היתר, הוא אף עמד על הנקודות הבאות, כדלקמן –
- כי הנתבעת היא זו שיזמה את השיחה בנושא כדורי הויאגרה;
- כי נושא השיחה היה בקשתה של הנתבעת שהוא ימכור לה כדורי ויאגרה, וראו דברי התובע ש"... היא ביקשה שאני אמכור לה כדורים";
- כי הוא לא סיפר כלל לנתבעת, בעצמו וביוזמתו, שהוא לוקח כדורי ויאגרה, והנתבעת היא זו שהסיקה זאת, היות "שמאחר ועברתי את הניתוח כל אחד יודע שלאחר הניתוח (הכוונה לניתוח פרוססטה – בית הדין) אתה מקבל כדורים כאלה או אחרים". עוד הוא אמר, ש"אני מעולם ביוזמתי ולא סיפרתי לה על כדורים אלו או אחרים, מעולם לא. על הקטע הזה. ידעו שעברתי ניתוח וגברים בגילאי 70 אחרי ניתוח כזה לוקחים תרופה כזו או אחרת";
- כי השיחה הסתיימה, היות ש"זה נכון שהיא ביקשה ממני למכור לה כדורים ואני לא הייתי מוכן למכור שום כדור ובזה הסתיימה השיחה". במסגרת זאת, התובע עמד במפורש על עמדתו, ש"לשאלת בית הדין האם הנתבעת באה אליי ביום בהיר אחד ושאלה אותי האם אני יכול למכור לה כדורים, אני משיב שבזה זה התחיל ובזה זה נגמר". במענה לשאלת בית הדין, ולאחר שביקשנו לברר כיצד יכולה להתרחש בכלל סיטואציה שכזאת, התובע אף הדגיש ש"לשאלת בית הדין האם זה נראה לי נורמלי אני משיב שאם זה היה נראה לי נורמלי, הייתי מוכר לה אבל זה לא נורמלי".
153. בהינתן הכחשתו של התובע, שלא נסתרה כלל ביחס לנקודה ספציפית זו, ולאור קביעתנו כי גרסתו בכללותה היתה מקובלת עלינו, אנו קובעים את הממצאים העובדתיים הבאים: הנתבעת היא זו שיזמה את השיחה בנושא כדורי הויאגרה; השיחה 'התחילה והסתיימה' בכך שהיא ביקשה מהתובע למכור לה כדורים; במענה לשאלתה, התובע סירב לכך.
154. אשר לפסיקה, נזכיר את עניין זמיר שנידון בהרחבה בבית הדין הארצי לעבודה, שם נידונה סיטואציה שבה היו התבטאויות רבות נוספות בעלות גוון מיני מובהק מצידו של המטריד, שלא בהכרח התייחסו למיניותה של העובדת-המוטרדת, ובכלל זה סיפוריו של המטריד "על כך שהוא משתמש בכדורי ויאגרה כדי לספק מינית את מ' ועל השפעתם על חיי המין שלו" .
155. בית הדין הארצי קבע כי יש לראות בהתבטאויות אלה של המטריד (ורבות נוספות, וחמורות ביותר), כהתייחסויות שהופנו לעובדת-המוטרדת, וקבע את הדברים הבאים :
"מדובר, כאמור, בהתבטאויות מילוליות או חזותיות בעלות תוכן מיני מובהק. ככלל, המערער פנה אל המשיבה בלבד ועל כן ברי שהתכוון למשוך את תשומת לבה ולשתף דווקא אותה באותם תכנים מיניים. בנסיבות אלה התבטאויותיו של המערער באות בגדרו של סעיף 3(א)(4) לחוק גם אם לא עסקו במישרין במיניותה של המשיבה."
156. עם זאת, מקרה זה הינו שונה לחלוטין בפן העובדתי מהמקרה שלפנינו, ואשר בו ניזומה השיחה על ידי הנתבעת. בהינתן קביעות אלה, ומשעה שנשמט הבסיס העובדתי לטענות הנתבעת, הרי שדין טענותיה ביחס לאירוע שבנדון, להידחות בכללותן.
157. למען הסר ספק, איננו סבורים כי אותה תשובה שלילית, לקונית וקצרה של התובע, ואשר באה לאחר שאלה שניזומה מצידה של הנתבעת, היא בגדר "התייחסות מבזה או משפילה בהקשר מיני", וגם איננו סבורים כי המדובר באירוע שמתאים להגדרת 'הטרדה מינית'.
158. ועוד נציין, כי נתנו גם את דעתנו לכך, ובהמשך להערתנו בחלק הקודם של פסק הדין, כי אין המדובר בדו-שיח שאמור להיות חלק, ולוּ במקצת, משיח מקובל בין ממונה במקום העבודה לבין כפיפ/ה לו. אשתו של התובע, ציפורה, אף העידה, כדלקמן:
"אני מכירה את השפה שלה. זה לא שפה שמקובלת עליי, אך זאת היתה השפה שלה. אני ידעתי שזו רמת השיחה עם זיוה וכאשר בית הדין שואל אותי לגבי עובדות אחרות – זה תלוי בעובדת. יש עובדים שהוא יותר סחבק איתם ויש עובדים שהיחסים יותר רשמיים. זיוה היתה ממש בת בית, חברה. ראינו אותה כחברה."
159. ועוד היא אמרה, כך:
"חיקי ראה אותה כחברה ובת בית. הוא התייחס אליה בצורה "סחבקית". אני ותעשו את ההפרדה בחיים לא ראיתי אותה ככה. בשבילי היא היתה עובדת ולכן בדקתי את שעות העבודה, לכן התעמתי איתה כשהיא רשמה ימים שהיא לא היתה, זהו. אני אישית בחיים לא ראיתי אותה כחברה או כמישהי במשפחה. במשרד כך היא התנהלה. היא הביאה עוגות ועוגיות כל יומיים והיא היתה סחבקית במשרד."
160. לאור דברים אלה, סביר להניח כי התובע התנהל עם הנתבעת באופן חופשי, יותר מכפי שהיה מותר וראוי לו. נחזור ונציין, כי אין בקיומה של היכרות קרובה, כדי להצדיק – אפילו לא בקירוב ואפילו לא ברמה הפעוטה ביותר, שיחה שכזאת. לכן, מעסיק אמור 'לחסום' לחלוטין דיאלוג שכזה, ולא לאפשר אותו כלל.
161. ועוד נדגיש – אין בקיומה של 'אווירה סחבקית' במשרד כדי להצדיק קצה-קצהו של דיאלוג בלתי-ראוי. עם זאת, בהינתן אמירתו המפורשת והברורה של התובע, שהוא סירב למכור לנתבעת כדורים, ו"... [ש]בזה זה התחיל ובזה זה נגמר", הרי שהאמור לעיל נאמר למעלה מהצורך. לכן, אנו שבים ודוחים את טענות הנתבעת ביחס לאירוע כדורי הויאגרה.
162. אשר לטענות נוספות של הנתבעת ואשר הועלו כנגד התובע במסגרת התלונה למשטרה – ביחס לדברים שצוינו זה עתה ובאשר לסוגיית השיחה אודות כדורי הויאגרה, נתנו את דעתנו גם לשאלה האם המדובר ב'סביבה מינית עויינת'. נחזור ונפנה לעניין זמיר, שם הדגישה כב' הנשיאה וירט-ליבנה, כי הערות, מחמאות, בדיחות גסות, סקסיסטיות או שוביניסטיות שיוצרות אווירה לא נעימה במקום העבודה יכולות להיחשב להטרדה מינית.
163. בענייננו, הנתבעת טענה במשטרה בעת שנגבתה הודעתה, כי לאחר שהיא ירדה במשקל, התובע החל "... לזרוק לי משפטים כמו החזה שלך קטן ויפה כמו של אשתי, ויום אחד אמר לי התחת שלך קטן" . גם במקום אחר בהודעה היא חזרה על טענות אלה, ואף הדגישה כי "... אבל זה הטיפוס וזה האופי שלו, ככה הוא מתנהל עם כולם לכן כל עוד זה היה רק דיבורים התעלמתי ממנו ולא התייחסתי למרות שזה הפריע לי מאוד..." .
164. עם זאת, ביחס לשאלות נוספות של החוקר, הנתבעת אמרה שהתובע לא הציע לה הצעות מיניות, והיא גם לא ראתה אותו מטריד נשים אחרות. בהמשך, בעת העימות ביניהם, חזרה הנתבעת וטענה כי התובע היה מטריד אותה מילולית בצורה תדירה, כדלקמן :
"לגבי כל המילים כל הזמן הוא זרק, אם הייתי באה עם מיני תמיד הוא אמר הרגליים שלך יפות, רזית מאוד יפה, תראי מה נהייה ממך, מאז שהתחלת לעבוד אצלי. אין ]עם (צריך להיות "פעם" – בית הדין) שהוא לא הגיע למשרד איזה מילה, אני מעולם לא שיתפתי איתו פעולה עם המילים האלה, אני התעלמתי לחלוטין."
165. אשר לתובע, הוא הכחיש את אותן הטענות, ואמר ש"אני אמרתי לה אחרי שהיא הרזתה שהיא נראית יפה, מעולם לא הערתי לה על השדיים שלה שהם קטנות והם דומות לשדיים של אשתי, לאישתי יש שדיים גדולות ולכן גם לא יכולתי להגיד את זה" .
166. אשר לעמדתנו – התובע כלל לא נחקר ביחס לטענות הנתבעת שבנדון, בעת חקירתו הנגדית לפני בית הדין. לכן, ובהתחשב בהכחשתו במשטרה, והודייתו כי הדבר היחידי והבודד שהוא אמר לנתבעת, הינה האמירה שהיא "יפה" לאחר שהיא רזתה, הרי שזהו הדבר היחיד שהוכח לפנינו.
167. נשוב ונדגיש, כי היה ניתן לראות גם אמירה זו, בודדת ויחידה, כאמירה בלתי-ראויה במסגרת יחסים בין ממונה לכפיפה לו. אולם, ובהתחשב בדגש שנותנת הפסיקה לגבי ראיית הדברים בכללותם, יש לומר גם את הדברים הבאים, כך: לא שוכנענו כי היתה 'אווירה' מינית כלשהי בחברה, מצידו של התובע כלפי מי מבין עובדותיו. כזכור, הנתבעת טענה בתוקף במשטרה, ש"ככה הוא מתנהל עם כולם", אולם, דברים אלה לא הוכחו כלל.
168. אשר ליצחק, כאשר הוא נשאל במסגרת עדותו לפנינו: "הנתבעת גם אמרה שהיית שותף לשיחות במשרד בהן יחיעם היה מדבר על כדורי ויאגרה שלו ועל חיי המין שלו?", הוא השיב בבירור ש"אני לא זוכר דבר כזה. לשאלת בית הדין האם אני לא זוכר וזה גם לא הגיוני שזה קרה אני משיב שזה לא הגיוני שזה קרה".
169. לכן, נסכם ונציין כי בהינתן, שגם כאן, טענותיה של הנתבעת לא הוכחו כלל, אנו דוחים את גרסתה כי התובע אמר לה אמירות מיניות, במועד כזה או אחר, ובכלל זה שהוא דיבר על השדיים שלה, או כי הוא השווה בין שדיה לבין אלה של אשתו.
170. לסיכום עד כה כלל האמור לעיל – בחלק הנוכחי דחינו את כלל טענותיה העובדתיות של הנתבעת. בכלל זה:
- דחינו מכל וכל את טענתה של הנתבעת לגבי קיומו של האירוע הנטען מיום 17.5.2018. בין היתר, קבענו, כאמור לעיל, כי העדויות והראיות מעלות כי המדובר באירוע שלמעשה כלל לא התקיים;
- דחינו מכל וכל את טענתה של הנתבעת לגבי ההתכתבות מיום 3.1.2017. בין היתר, קבענו, כאמור לעיל, כי הנתבעת הציגה לפנינו עותק חלקי מאותה התכתבות. מנגד, העותק המלא שהוצג על ידי התובע, ובנסיבות הספציפיות שבהן עסקינן, מעלה כי המדובר בהתכתבות שלא ניתן לייחס לה כוונה של הטרדה מינית מילולית;
- דחינו מכל וכל את טענתה של הנתבעת לגבי השיחה אודות כדורי הויאגרה. בין היתר, קבענו, כאמור לעיל, כי הנתבעת היא זו שיזמה שיחה עם התובע בנושא זה, וביקשה ממנו למכור לה כדורי ויאגרה. השיחה התחילה והסתיימה בכך שהתובע סירב לבקשת הנתבעת. בנסיבות הספציפיות שבהן עסקינן, אין המדובר בדו-שיח שניתן לייחס לו כוונה של הטרדה מינית מילולית;
- דחינו מכל וכל את טענתה של הנתבעת לגבי קיומן של הטרדות מילוליות אחרות. אין כל ראיות ועדויות שתמכו בטענה זו, ואנו דוחים אותה מכל וכל.
171. בהתאם לקביעותינו העובדתיות דלעיל, נשמט לחלוטין הבסיס לטענותיה של הנתבעת כנגד התובע. מכאן אף עולה, כי הקביעה והאמירה ולפיה התובע "הטריד מינית" את הנתבעת, היא אמירה שאינה נכונה בפן העובדתי, ואף בפן המשפטי. לכן, ניתן להסיק כבר כעת, כי לנתבעת לא עומדת הגנת "אמת דיברתי". נעבור עתה לחלק הבא של פסק הדין.
172. השלב השני בהכרעת בית הדין - טענות התובע כלפי הנתבעת, והאם הנתבעת ביצעה עוולה כלפי התובע לפי חוק איסור לשון הרע, והאם עומדות לצידה הגנות הקבועות בחוק – בשלב הנוכחי נדון בסוגיות העובדתיות הבאות: א. שליחת המכתב על ידי באת-כוחה, לידי חנה; ב. השיחה של הנתבעת עם יצחק; ג. התלונה של הנתבעת על התובע במשטרה בגין ההטרדה המינית.
173. אשר למכתב באת-כוח הנתבעת – כזכור, בשלהי 5/2018 הסתיימה העסקתה של הנתבעת בחברה. בהמשך לכך, שלחה ביום 21.6.2018 באת-כוחה (המייצגת אותה גם בהליך הנוכחי, וביתר הסכסוכים שנידונו ונידונים בין הצדדים), מכתב הממוען לחברת "י.ב. קורמן מערכות מיגון אש בע"מ ח.פ. 514264696" (להלן: "מכתב הדרישה").
174. מכתב הדרישה הינו באורך של שני עמודים, ועניינו, בעיקר, בזכויות המגיעות לנתבעת לפי טענתה, בגין תקופת עבודתה, ואשר לא שולמו לה. הזכויות שמצוינות במכתב הן כמפורט להלן: שכר חודש 5/2018; הפרשי עמלות; פיצויי פיטורים; חלף הודעה מוקדמת; גמר חשבון ביחס למלוא הסכומים שמגיעים לנתבעת במסגרת יחסי העבודה (כגון דמי הבראה ופדיון חופשה).
175. יש אף להדגיש, כי מכתב הדרישה אינו כולל דרישה לפיצוי בגין ההטרדה המינית. המכתב נשלח לכתובת הדוא"ל שבה משתמשת הגב' חנה קיסוס (ואשר מתחילה בשם hanak ) – עובדת בסניף החברה שבכפר חסידים, ומי שמשמשת בין היתר כמזכירה בחברה (להלן, כזכור: "חנה").
176. בסעיף 2 למכתב הדרישה מצוין כך:
"בתאריך 21/5/2018 נאצלה (צריך להיות "נאלצה" – בית הדין) מרשתי להודיע על התפטרותה תוך מתן הודעה מוקדמת כחוק, זאת לאור התנהלותו של מר קורמן אליה ולאור ההטרדה המינית שחוותה מצידו אשר בגינה הוגשה תלונה במשטרת ישראל."
177. בסעיף 11 למכתב הדרישה מצוין כך (דגשים במקור):
"אבקש לקבל העתק מן הסרט של המצלמות הקיימות בחברתכם מתאריך 17/5/2018, המועד בו לטענת מרשתי נפגעה מהטרדה מינית על ידי מר קורמן."
178. לטענת התובע, המכתב נשלח בכוונה-תחילה על ידי הנתבעת למי שאינו אמור לראותו, שהיא חנה. התובע המשיך וטען, כי היה על הנתבעת (באמצעות באת-כוחה) לשלוח את המכתב לכתובת הדוא"ל האישית שלו, במסגרת עבודתו בחברה, וכפי שהיא עשתה בעבר. עוד טוען התובע, כי המכתב אף הופנה באופן כללי לחברה, ולא אליו אישית, ובניגוד למכתב תלונה דומה שנשלח על ידי באת-כוח הנתבעת למעסיקה הקודם של הנתבעת.
179. התובע טוען עוד, כי אותו מכתב נשלח בצורה דיסקרטית יותר, ובשונה מהמכתב שנשלח במקרה שלפנינו. התובע אף מפרט כי בהתאם לנוהל העבודה בחברה, המכתב הודפס 'באופן אוטומטי' על ידי חנה, והונח במקום שבו מעיינים כלל עובדי החברה בדואר הנכנס, כך שהטענות שפורטו במכתב ושאינן אמת, נחשפו לעיני עובדי החברה.
180. מנגד, הנתבעת טוענת כי מכתב הדרישה נשלח לכתובת הדוא"ל הספציפית של חנה, שהיא מזכירתו האישית של התובע, שמקבלת עבורו את כל הדוא"לים, ומה גם שחנה משמשת כממונה על הטרדה מינית בחברה. לשיטת הנתבעת, אין ולא היתה כל סיבה שמכתב הדרישה יגיע לאף אדם, מלבד התובע.
181. אשר לעמדתנו – נקדים ונציין, כי גם בשלב הנוכחי מצאנו לקבל את טענותיו העובדתיות של התובע. בכלל זה, אנו קובעים, כך:
- תחילה, אנו קובעים כי הנתבעת שלחה בעבר דוא"לים לכתובת האישית של התובע בחברה, ולכן לא מובן ולא ברור מדוע נשלח מכתב הדרישה לכתובת של חנה. דוק – לא הוכח כי הנתבעת עשתה זאת בכוונה תחילה, ומתוך רצון להזיק לתובע. מצד שני, ברי כי היה עליה לנקוט בדרך זהירה ומושכלת יותר. מכל מקום, כך או כך, המדובר ב"פרסום" של דברי לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, ולא בפנייה אישית של הנתבעת לתובע;
- לאחר-מכן, אנו קובעים כי ביום שבו התקבל מכתב הדרישה אצל חנה, וכחלק מנוהל עבודה שגרתי, הוא הודפס על ידה והונח במקום ציבורי, שבו עובדי החברה יכלו לעיין בו, ובהאשמות שמצוינות בו כנגד התובע וביחס להטרדה המינית הנטענת כלפי הנתבעת. למעשה, כך גם אירע בפועל, והוכח כי עובדי החברה אכן נחשפו למכתב;
- לאחר-מכן, אנו קובעים כי יש לדחות את טענת הנתבעת לגבי משלוח מכתב הדרישה לחנה, כמי שהיא הממונה על הטרדה מינית בחברה. המכתב לא נשלח אליה בתוקף תפקידה שבנדון, ואין כל פניה או אזכור במכתב, או בקשה כלשהי, אל חנה ומכוח אותו תפקיד.
182. אשר לקביעה הראשונה והשניה דלעיל, טענה חנה בתצהירה, כי הנתבעת שלחה את מכתב הדרישה אל תיבת הדוא"ל הכללית של החברה, שעליה היא אחראית מתוקף תפקידה כמזכירת החברה . עוד היא טענה, כי נוהל העבודה השגרתי בחברה מתחיל בכך שהיא מקבלת את כל הודעות הדוא"ל שממוענות אל החברה ואל התובע (ואשר נשלחות לאותה הכתובת).
183. לאחר מכן, היא מדפיסה אותן ומניחה אותן על דלפק שולחן המזכירות. על פני דלפק זה עוברים כל היוצאים והנכנסים למשרד, והם יכולים לעיין במסמכים בלי הפרעה. היא הוסיפה וציינה עוד, שכאשר מתקבלים מסמכים באמצעות הדואר (בין אם הם מופנים לחברה או לתובע), הם נותרים במעטפה ומועברים כפי שהם לתובע. כך אכן נעשה באופן פרטני, לגבי מכתב הדרישה .
184. חנה אף העידה לפנינו בצורה נרחבת. כבר עתה נציין, כי עדותה העניינית והסדורה לא נסתרה כלל על ידי הנתבעת. במסגרת העדות היא אמרה כך:
"היות ואני המזכירה הכללית של כל החברה אין לי מייל אישי, כולם שולחים אליי, למייל, ואני מעבירה, מדפיסה לחיקי ושמה על השולחן את כל המיילים ובאמצע היום מתי שאני מתפנה אני עוברת על המיילים שכמובן הדפסתי ושמתי על השולחן ואני מעבירה למי שצריך – לחיקי, לאנשי המכירות, לכל מי שממוען אליו. לשאלת בית הדין באיזה שולחן מדובר אני משיבה שמדובר בדלפק שלי. אני מדפיסה את הכל ושמה על דלפק הכניסה. כל אחד שרוצה לראות משהו שנשלח אליו יכול לבוא לחטט לי בחומר כי אין לנו שום דבר אישי."
185. היא אף הוסיפה ואמרה, ש"... אני מדפיסה את כל המיילים ורק כשאני מתפנה אני ממיינת אותם". כמו כן, היא ציינה כי הנתבעת ידעה את הנוהל הנ"ל, והעידה כך:
"שוב אני מסבירה שאין לי מייל פרטי. זהו מייל שלי כמזכירת החברה. זיוה מכירה את הנוהל, יודעת אותו ואני מדפיסה את כל המיילים, שמה על השולחן ורק אחר כך שאני מתפנה אני ממיינת, בינתיים כל העוברים ושבים בחברה יכולים להסתכל על המיילים שהתקבלו."
186. עוד היא פירטה ואמרה, ובמענה לשאלה שהופנתה כלפיה, שאין לתובע תא דואר שהוא נפרד ונעול: "... לחיקי אין מגירה עם מנעול. יש לו מגש ניירות, שלא פעם העובדים נכנסים ועוברים גם על המגש הזה. אין לכל עובד תא נפרד אלא יש קבוצה, למשל – לכל חברת מיגון יש תא אחד. המדובר בחברה למיגון של התובע".
187. וכן ראו דבריה הבאים, כדלקמן:
"זיוה מכירה את נוהלי החברה ומי ששולח למייל על זה יודע שהכל חשוף ואין סודות. לשאלת בית הדין האם אני יודעת האם הנתבעת שלחה לתובע למייל המשרדי שלו אני משיבה בחיוב והיא מכירה את הכתובת שלו. לא פעם היא פנתה אליי ואמרה לי שהיא שלחה לחיקי הסכם ואני הייתי מחפשת אותו במייל שלו. היום יש לי נגישות למייל שלו. אני לא נכנסת לתיבת הדוא"ל שלו באופן שוטף."
188. אשר למכתב הדרישה נשוא התביעה, היא טענה כזכור בתצהירה, שאותו נוהל כללי אכן יושם באופן פרטני, לגבי מכתב הדרישה. כמו כן, היא פירטה שהיא קראה אותו רק לאחר שהיא עיינה במסמכים שנותרו ללא איסוף על הדלפק. בשלב זה היא הבינה שעובדים אחרים בחברה כבר נחשפו אליו, לאחר שהם עיינו ובדקו את ערימת המסמכים שהיתה מונחת על הדלפק .
189. וכן היא אמרה, כך: "... שבפועל ראו את זה שני עובדים ורק אחר כך כשאני קראתי ומיינתי הייתי פשוט המומה. לשאלת בית הדין האם אני יודעת איזה עובדים, אני משיבה שאני יודעת שאחר כך היו לחשושים ולכן אני כשקראתי את זה הבנתי, עוד באותו יום היו לחשושים".
190. הגם שהיא לא יכלה לנקוב בשם של מי שקרא את המכתב, הרי ש"זה היה כמו שדה קוצים. כל אחד התחיל להתלחשש עם השני ולכן אני לא יכולה להצביע על הראשון שקרא את זה". ולגבי השמות של העובדים בחברה שראו את מכתב הדרישה, ראו גם בעדותו של התובע:
"ש. בתצהירים שאני מסתכלת אני לא רואה אף אחד מהעדים שאומר שהוא נחשף למכתב וקרא אותו?
ת. צודקת ואני אגיד לך גם למה. כאשר מישהו בא ומספרים לו על זה הוא לא יתן לטובתי שום מסמך שהוא בעצם הלכו וסיפרו עליי. לשאלת בית הדין האם אני יודע מי קרא את זה מהעובדים, אני משיב אלעד וגם אנטולי שזה המהנדס הראשי. למרות שעובדים אצלי כבר הרבה שנים אנשים שבאו לכאן לא באו בשמחה. לגבי אלעד – הוא אמר לי."
191. לאחר-מכן הוא נשאל והשיב, כך: "ש. למה בתצהירך השמות האלה לא נזכרו. פעם ראשונה שאנו שומעים שמות אלה? ת. אני לא חושב שאני צריך לערב את כל האנשים שעובדים אצלי בבעיה הזו. הייתי יכול להביא כל אחד מהעובדים".
192. הגם שהמדובר בשמות שהועלו לראשונה בעת עדות התובע, הרי שאיננו מוצאים כל פסול בתשובה זו. אנו סבורים, כי הוכח כדבעי שהשמות שאותם ציין התובע, אכן נחשפו להאשמה כנגדו ולאור האופן שבו נשלח מכתב הדרישה. מנגד, הנתבעת לא הפריכה כלל את טענות התובע, ולא הזימה את טענות התובע בצורה כלשהי.
193. עוד אמר התובע, ש"... חנה ראתה וקראה. לאשתי סיפרתי ברגע שזה היה על השולחן. איציק ידע לפני שהיא הגישה את התלונה. ברגע שהיא קיבלה את התלוש היא אמרה לו שהיא הולכת להגיש תלונה נגדי במשטרה". עולה איפוא, כי יסוד הפרסום של דברי לשון הרע (שהרי, ייחוס עבירה פלילית לאדם היא בבחינת לשון הרע), הוכח לפחות לגבי ארבעה עובדים בחברה – אלעד, אנטולי, חווה, ויצחק (המכונה איציק, כשלעדותו נתייחס בהמשך הדברים).
194. נסכם ונציין כי גרסתה האמינה והרציפה של חנה מקובלת עלינו במלואה, והיא תומכת לחלוטין בטענות התובע. כך הוא הנכון לגבי עדות התובע שצוינה כעת, ולגבי שמות עובדי החברה שראו את מכתב הדרישה ולמדו ממנו על ההאשמה בהטרדה מינית. בכלל זה, הוכח כי היה נוהל עבודה שגרתי בחברה לגבי קבלת והדפסת מכתבים באופן פומבי, וכי הנתבעת ידעה היטב עליו.
195. חרף קיומו של אותו נוהל עבודה, ובמקום לשלוח לכתובת הדוא"ל האישית של התובע וללא כל הסבר סביר, מכתב הדרישה נשלח משום-מה לחנה. כאשר נשאלה הנתבעת בחקירתה הנגדית "אם שלחת את מכתב ההתראה בדואר רשום לחברה למה היית חייבת לשלוח אותו למייל של חנה?", לא היה לה כל מענה סביר, והיא אמרה כך:
"תשאל את עורכת הדין שלי. חנה ממונה על הטרדות מיניות בחברה ורציתי ליידע אותה מה עברתי. כאשר בית הדין מעיר לי שהמכתב לא ממוען לחנה באופן אישי ועל פניו גם לא מתבקש ממנה פעולה כלשהי, אני משיבה שלא ידעתי איך פונים לזה."
196. איננו מקבלים את תשובתה של הנתבעת, והטלת האשמה מצידה על באת-כוחה, כלל אינה במקומה. ברי, כי עורכי הדין פועלים בשמם ועבורם של לקוחותיהם, שהם אלה שמכווינים אותם. לכן, האחריות בעניין זה מוטלת על הנתבעת, בלבד. מנגד, איננו מקבלים את טענת התובע כי המכתב נשלח כחלק ממערכת סחיטה כנגדו.
197. התובע גם אמר בעת חקירתו, ש"אם הייתי בא עם הכסף אליה היא היתה מבטלת את התלונה במשטרה". התובע אף הסתמך על האופן (הפרטי יותר, לכאורה) שבו נשלח מכתב דרישה של באת-כוח הנתבעת אל מעסיקה הקודם של הנתבעת, לפני העסקתה בחברה. אנו דוחים טענה זו, ואיננו סבורים כי היא הוכחה כדבעי. ומה גם, שאין בידינו מספיק פרטים לגבי מהות ואופי הטענות שהעלתה הנתבעת כלפי מעסיקה הקודם.
198. ועוד נציין, כי התביעה שהגישה הנתבעת נגד מעסיקה הקודם ושנידונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, הסתיימה ככל הנראה בהסדר שנחשפנו לו בצורה חלקית ביותר (ואיננו סבורים כי בקשת הנתבעת להוספת ראיה, שהוגשה עם סיכומיה, סייעה להבהיר את הנסתר – ובכל מקרה התנגדות התובע לצירוף הראיה, מקובלת עלינו), ולא ניתן שם פסק דין מנומק. לא ניתן ללמוד מהאופן שבו נהגה הנתבעת במקרה אחר, לגבי המקרה שלפנינו.
199. מכל מקום, הגם שלא שוכנענו כי הנתבעת פעלה בכוונה תחילה כדי להזיק ולפגוע בתובע, והגם שלא שוכנענו כי הנתבעת פעלה כלפי התובע רק בשל הרצון להתחרות בו בפן המסחרי (טענה שלא הוכחה כלל על ידי התובע), הרי שמעת שנשלח והתקבל המכתב שנשלח בשמה, ומשעה שהוכח כי הוא נקרא על ידי עובדים אחרים בחברה, הרי שמתקיים לפנינו יסוד 'הפרסום', כמצוין בחוק איסור לשון הרע.
200. מנגד, אנו דוחים את טענת הנתבעת ש'בסך הכל מוזכרת המילה הטרדה מינית פעמיים בלבד', ואין בטענה זו כל ממש. בין היתר, התובע נשאל בחקירתו הנגדית את השאלה הבאה: "תסכים איתי שבשביל להבין שהנושא של הטרדה מינית עולה בכתב, צריך לחפש בערימת המכתבים לחפש לעומק ולהבין שיש הטרדה מינית?", ועל כך הוא ענה בשלילה.
201. איננו סבורים כי המדובר בסוגיה רלוונטית לענייננו, והעיקר הוא בכך שבמכתב זה הועלתה במפורש טענה שאינה נכונה כנגד התובע, ומשעה שהוכח כי אותו מכתב נקרא על ידי עובדים שונים בחברה, וכחלק מ'פרסומו' על ידי הנתבעת.
202. לבסוף, אנו דוחים את טענת הנתבעת לגבי משלוח מכתב הדרישה לחנה, כמי שהיא הממונה על הטרדה מינית בחברה. המכתב אינו ממוען לחנה, ועניינו בתשלום זכויות סוציאליות. גם נכונה בעינינו טענת התובע, כי המכתב נשלח לחברה גם בדואר רשום, ובאופן שמייתר את שליחתו לחנה, מכוח תפקידה הנטען .
203. המכתב לא נשלח אליה בתוקף תפקידה שבנדון, ואין כל פניה או אזכור במכתב, או בקשה כלשהי, אל חנה ומכוח אותו תפקיד. ביחס למחלוקת זו, נפנה לדברי התובע בעת עדותו, המדברים בעד עצמם, והמקובלים עלינו:
"הנקודה היא שבן אדם מודיע לך שהוא הולך למשטרה על הטרדה מינית וזה בכלל לא אצל חנה יותר. הממונה על הטרדה מינית לבוא אליו לפני שיש כל פעולה, להעלות את הנושא של ההטרדה המינית ואת המקרה שישנו..."
204. נעבור כעת למחלוקת הבאה, שהיא השיחה של הנתבעת עם יצחק. בתצהירו ציין יצחק, כי במהלך חודש 6/2018 שוחחה עימו הנתבעת על התפטרותה מהעבודה בחברה, ובמהלך השיחה היא ציינה שהתובע הטריד אותה מינית, ובכוונתה לתבוע אותו על כך. בתגובה, הוא שאל אותה מדוע היא מעלה טענות-שווא כנגד התובע, היות שידוע לו כי אין המדובר באמת, והיא ענתה "למה לא? זו מילה שלי מול מילה שלו" .
205. הנתבעת הכחישה מנגד את טענותיו של יצחק, ואמרה ששיחה שכזאת לא התנהלה מעולם . עם זאת, ובהמשך לחוסר האמינות שאנו מייחסים לטענותיה של הנתבעת, אנו דוחים גם את הטענה הנוכחית. אשר ליצחק, נציין כי בדומה לחווה, גם עדותו המהימנה לפנינו לא סתרה את טענותיו. לכן, שוכנענו כי יש בהן ממש, וכי טענותיו נכונות.
206. בין היתר, יצחק העיד לגבי השיחה, שהיא התנהלה "בחצר התפעול של המשרד", ו"... שאמרתי לה למה שהיא תעשה דבר כזה אם זה לא נכון. אני הייתי משוכנע כבר אז שזה לא נכון". מעדותו של יצחק אף עלה כי למעשה היו שתי שיחות בינו לבין הנתבעת, כשבשיחה השניה הוא אמר לנתבעת שהוא מחויב לספר לתובע על ההאשמות שהיא העלתה כלפיו.
207. למען הסר ספק, איננו סבורים כי אי-ציון השיחה השניה במסגרת התצהיר שלו, יש בה בעייתיות כלשהי (זאת, משעה שהשיחה השניה הוזכרה על ידו במשטרה, וכפי שנפרט כעת). ודוק – בסיס נוסף למסקנתנו שבנדון, ולפיה הוכח כי הנתבעת אכן שוחחה עם יצחק על טענת ההטרדה המינית, נעוצה בכך שיצחק סיפר על אותה שיחה, עוד בעת חקירתו במשטרה .
208. עם זאת, ראוי לציין כי גרסתו לגבי הדברים המדויקים היתה מעט שונה. במסגרת עדותו במשטרה, אמר יצחק שהנתבעת "... אמרה שזה מילה כנגד מילה". כלומר, לפני המשטרה הוא לא ציין את הביטוי שהוזכר יותר מאוחר בתצהירו ובחקירתו הנגדית – "למה לא?".
209. מכל מקום, איננו סבורים כי יש לייחס משמעות ניכרת לאותו ביטוי. העיקר בעינינו, הוא שהוכח יסוד הפרסום לגבי יצחק, וביחס להאשמות הנתבעת כנגד התובע. הנה כי כן, הוכח יסוד הפרסום של טענת ההטרדה המינית (שלא אירעה, כאמור לעיל), לגבי עובד אחד נוסף.
210. אשר למחלוקת השלישית, בחלק הנוכחי של פסק הדין, שהיא התלונה של הנתבעת על התובע במשטרה בגין ההטרדה המינית, הרי שאין חולק על הגשת אותה תלונה. נסכם איפוא את הממצאים עד כה – הנתבעת עוולה כלפי התובע בלשון הרע, כאשר האשימה אותו בהטרדה מינית (שלא התרחשה כלל, לפי קביעותינו דלעיל), וכי אותה האשמה פורסמה בקרב עובדי החברה.
211. ההגנות שעומדות לרשות הנתבעת מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע –קבענו זה עתה כי הנתבעת הוציאה את דיבתו של התובע בשלוש הזדמנויות –
ראשית, בעצם משלוח מכתב הדרישה בדרך לא זהירה ולא ראויה, שהביאה לפרסום טענת ההטרדה המינית בפני עובדי החברה – אלעד, אנטולי, חווה ויצחק;
שנית, משעה שטענה לפני יצחק על ההטרדה המינית;
ושלישית – כאשר התלוננה במשטרה אודות הטרדה מינית. השאלה העולה כעת, היא האם לנתבעת עומדות הגנות כלשהן, מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע.
212. ההגנות השונות מכוח חוק איסור לשון הרע – בפרסום לשון הרע אין די לשם הטלת אחריות לפי חוק איסור לשון הרע, היות ש"המחוקק הגדיר מראש מצבים מסוימים שבהם יהא זה מוצדק להעדיף את חופש הביטוי וזכויות ואינטרסים ציבוריים חשובים נוספים על פני השם הטוב וכבוד האדם" .
213. במקרה שלפנינו, הנתבעת טוענת כי עומדות לצידה הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, היות שהיא התנהלה בתום-לב. ביתר פירוט, היא מפנה להוראות הבאות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."
214. הגנה על עניין אישי כשר – אשר לס"ק (3), הבהיר בית הדין הארצי בעניין אבידן, כך :
"סעיף 15(3) לחוק קובע הגנה ככל ש"הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר". גם בהקשר זה, נדרש הנתבע להוכיח ארבעה תנאים מצטברים (שנהר, בעמ' 295; עניין מולוקונדוב) – והינם קיומו של עניין אישי כשר (בין של המפרסם, בין של הצד אליו הופנה הפרסום ובין של צד שלישי שלאדם אליו הופנה הפרסום יש בו עניין אישי כשר), אשר הגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; כי תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; כי הפרסום הופנה רק לאותו ציבור רלוונטי; וכי הפרסום נעשה בתום לב."
215. במקרה שלפנינו, איננו סבורים כי הגנה זו עומדת לרשות הנתבעת. תחילה, ואשר לתנאי הראשון, הרי שהנתבעת אינה יכולה לטעון שיש לה "עניין אישי כשר" לפרסם דברים שאינם דברי-אמת על התובע, שכבר קבענו כי הם נעדרים כל בסיס עובדתי. האמור לעיל נכון ביתר שאת, כאשר עסקינן בהאשמות חמורות וקשות, שהוכחו כלא נכונות כלל.
216. ודוק – דומה שאין כל צורך להכביר מילים ביחס להאשמתו של פלוני/ת בהטרדה מינית, ומשעה שהתברר כי אין כל ממש בטענות שהוטחו. אשר לתנאי השלישי, הרי שהנתבעת אינה יכולה לטעון כי הפרסום הופנה רק "לאותו ציבור רלוונטי", היות שלא היה כל טעם וסיבה הגיונית, כי עובדי החברה – אלעד, אנטולי, חווה ויצחק – ייחשפו לאותן האשמות-שווא.
217. אשר לתנאי הרביעי, איננו סבורים כי הנתבעת פעלה בתום-לב, ונסביר למה כוונתנו. נפנה לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כדלקמן:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מגדר הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת, והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15."
218. ולהלן נפרט –
אשר לס"ק ב(1), הרי שלא רק שהנתבעת פרסמה על התובע דברים שאינם אמת, אלא שקשה להאמין כי היא האמינה באמיתות הטענות. שהרי, כיצד ניתן להסביר העלאת טענות לגבי האירוע ביום 17.5.2018, כאשר כלל הבסיס העובדתי לגבי קרות האירועים באותו היום, וכפי שנטען על ידי הנתבעת, קרס במלואו;
אשר לס"ק ב(2), הרי שלא רק שהנתבעת פרסמה על התובע דברים שאינם אמת, אלא שדומה כי היא היתה צריכה להמתין עד לחקירת המשטרה, טרם שיועלו על ידה טענות כה קשות כנגד התובע. כך למשל, מכתב הדרישה יכול היה לציין כי הנתבעת הגישה תלונה נגד התובע במשטרה, והיא שומרת על כלל זכויותיה ביחס לאותה התלונה. שהרי, "... בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה" ;
אשר לס"ק ב(3), הרי שלא רק שהנתבעת פרסמה על התובע דברים שאינם אמת, אלא שכבר ציינו כי הפרסום נעשה בצורה בלתי ראויה, כך שהביא לפגיעה מעבר לנדרש ומעבר לצורך בתובע.
219. אנחנו אף חוזרים פעם נוספת לאופן הרשלני והבעייתי שבאמצעותו נשלח מכתב הדרישה, שהביא לכך שעובדים בחברה השייכת לתובע, נחשפו שלא לצורך להאשמות בעלות גוון פלילי מובהק, שהועלו כנגדו. על אופן פרסום שכזה העיר בית הדין הארצי בעניין שמעון, עת נאמרו הדברים הבאים :
"המדובר בפרסום בעל פוטנציאל תפוצה נרחב אף אם מספר העובדים אליהם מוענה ההודעה היה מוגבל. נוכח תפוצתו הנרחבת של הפרסום הכתוב הרי שנדרש ענין ציבורי שיהא בו להצדיק פרסום פרסונלי בדרך זו בהיקף זה ובנסיבות אלה, ונטל זה לא הורם."
220. ועוד נאמר שם, כך :
"מבלי להתיימר למצות את משמעותה של חובת הזהירות נציין יש להקפיד על דיוקם של פרסומים המייחסים לנפגע (אף אם שם הנפגע אינו נזכר אך הוא ניתן לזיהוי על נקלה) ביצוע עבירות פליליות או עבירות משמעת חמורות (ראו למשל ענין שוקרון שם יוחס לנפגע ביצוע עבירה פלילית כשלאחר בדיקה הסתבר כי מעשיו אינם בעלי אופי פלילי). כמו כן, יש לנקוט משנה זהירות בפרסומים פרסונליים המייחסים לנפגע ביצוע עבירה פלילית או משמעתית, אף אם אלה מדויקים, שכן ציון שמו של הנפגע עלול להסיט את מוקד הפרסום מהשאלות העקרוניות אליו, ואו אז יהא על המפרסם לשכנע בקיום ענין לציבור ובהתקיימות דרישת תום לב ביחס לפרסום פרסונלי שכזה וזאת בראי נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ובכלל זה אופן הפרסום, היקפו הפוטנציאלי, תכליתו ועוד."
221. תלונה לרשות מוסמכת – אשר לס"ק (8), הרי ששונים הם פני הדברים, ואנו סבורים כי הגנה זו אכן עומדת לצידה של הנתבעת. נסביר כעת בפירוט מדוע ולמה. נתחיל ונציין כי ההגנה על תביעות לשון הרע בגין תלונה שמוגשת לרשות מוסמכת, בדומה למקרה שבו אנו עסקינן, נידונה בהרחבה על ידי בית המשפט העליון בעניין פלונית. בין היתר, נקבע כי משטרת ישראל היא "רשות המוסמכת לקבל תלונות... או לחקור בעניין" .
222. הגם שבאותו מקרה נחלקו השופטים לעמדת רוב (שאותה כתב כב' השופט עמית) ועמדת מיעוט (שאותה כתבה כב' השופטת ברק-ארז), הרי שהעיקר לענייננו הוא העמדה הנורמטיבית שהועלתה בהם, הן על ידי עמדת הרוב והן על ידי עמדת המיעוט. אשר לכב' השופטת ברק-ארז, הרי שהיא הסבירה את הגיונה של ההגנה שבנדון, כדלקמן :
"תביעת לשון הרע בגין הגשת התלונות למשטרה – אין ספק שמסירת תלונה לפיה אדם עבר עבירה פלילית כלפי אדם אחר, ובמקרה שלנו, תלונה לפיה אשה הותקפה מינית, היא "על פניה" לשון הרע כמובנו בחוק איסור לשון הרע (ראו: ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 391 (1975); חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי 213 (2005) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)). עם זאת, מדובר בהוצאת לשון הרע בנסיבות שבהן קיים אינטרס חברתי חיוני ב"זרימת מידע" לרשויות החוק. על כן, דיני לשון הרע פורשים, באופן מסורתי, "מטריית מגן" מעל ראשיהם של מי שהתלוננו למשטרה, ובלבד שהגישו את תלונתם בתום לב, הכול כאמור בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע."
223. ועוד היא הדגישה, וביחס לפרשנות הנרחבת שיש ליתן לסעיף 15(8) לחוק, כך :
"במישור העקרוני, אני סבורה כי, בגבולות הסבירות וההגינות, יש לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, על מנת להבטיח את המטרה החשובה של הגשת תלונות למשטרה ללא מורא. דומה כי לא צריך להכביר מלים בדבר החשיבות שבשמירת הגישה החופשית להגשת תלונות במשטרה. האינטרס הציבורי מחייב נקיטת זהירות רבה בכל הנוגע להפעלת סנקציות בגין הגשת תלונות. זאת, גם בהתחשב בקשיים הרגשיים והחברתיים הכרוכים ממילא לא אחת בהגשת תלונה, ולא כל שכן תלונה בגין עבירת מין, והחשש מ"אפקט מצנן" (ראו: עניין תוכנית מקור; רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97, 119-118 (2004) (להלן: עניין יאנוס)). עידוד הפניה למשטרה במקרים המתאימים נותן ביטוי להעדפה הנודעת לבירור תלונות באופן גלוי, על-פני השתקתן או טיפול בהן באמצעות עשיית דין עצמי או "במחשכים", באופן נסתר (גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 352). פרספקטיבה נוספת על הדברים נוגעת לאינטרס של רשויות האכיפה בקבלת מידע, מהמתלוננים ומצדדים שלישיים שונים, אינטרס אשר עשוי להיפגע מקום שבו קיים חשש מפניה לרשויות בשל חשיפה אפשרית לתביעות לשון הרע (ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע 281 (1997) (להלן: שנהר)). אינטרס חשוב זה הוזכר – בשינויים המחויבים – גם בהקשר של חשיפת שמות מודיעים משטרתיים (ראו למשל: בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז 653 (1993); ע"א 2629/98 השר לביטחון פנים נ' וולפא, פ"ד נו(1) 786, 795 (2001)). עמד על כך בהרחבה השופט (כתוארו אז) א' ברק בפסק דינו בע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח רייבר, פ"ד לו(2) עמ' 141 (1981) והדברים יפים גם עתה, ממש כביום כתיבתם. השופט ברק קבע כי ההגנה תחול גם מקום שבו אדם מאמין כי הנילון ביצע עבירה, אף אם אמונתו מוטעית היא. יתר על כן, השופט ברק הדגיש בפסק דינו כי הדברים אמורים גם בתלונה שהוגשה מתוך כוונה לפגוע בנילון, מתוך מה שהוא כינה "מוטיב מרושע", מאחר ש"לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק" (שם, בעמ' 149). בהתאם לכך, הקביעה כי תלונה הוגשה בחוסר תום לב צריכה להיות שמורה למקרים חריגים, שבהם אין ספק כי המתלונן יודע שתלונתו אינה אמת (השוו: שם)."
224. אשר לכב' השופט עמית (דעת הרוב), הרי שהוא הסכים עם דברים אלה בכללותם, וציין ש"... אני שותף לחשש של חברתי מ"אפקט מצנן" בהגשת תלונה למשטרה. אני אף נכון להצטרף להצעתה כי הפרשנות להוראת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע צריכה להיות נדיבה, מקום בו מדובר בתלונה על עבירת מין... .
225. בדומה לכך, ראו גם בעניין שטרית, שם נקבע כי "הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום-לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע" . כך גם בעניין ריימר, שם צוין כי "תלונתו של אזרח למשטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא, לכאורה, מסוג המקרים, בהם קמה ועולה ההגנה של תום הלב לפי האמור בסעיף 18(5) לחוק הנ"ל" .
226. בענייננו, איננו סבורים כי הוכח כלל ועיקר על ידי התובע, כי המדובר במקרה חריג שבו הנתבעת 'ידעה שתלונתה אינה אמת'. ודוק – גם העובדה שהתלונה במשטרה נסגרה, אינה יכולה להוביל בהכרח למסקנה כי המדובר באותו חריג. כך גם לא העובדה שהתלונה נסגרה בעילת 'היעדר אשמה פלילית'. איננו סבורים כי עובדות אלה בהכרח מובילות למסקנה כי הנתבעת 'ידעה שתלונתה אינה אמת', במובן של תלונת-שווא שהיא מופרכת מכל וכל.
227. ועוד נזכיר, כי המישור הפלילי, לחוד, והמישור האזרחי, לחוד. המדובר במערכת שיקולים שונה, ואיננו יודעים מהם גדר שיקוליה של משטרת ישראל בסגירת ההליך. ועוד נדגיש ולמען הסר ספק, כי מסקנתנו שניתנה דלעיל ביחס להפרת חובת תום הלב על ידי הנתבעת (סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע), אינה נכונה לגבי הניתוח הנוכחי.
228. בניגוד לשלב של מכתב הדרישה, או הדברים שצוינו על ידי הנתבעת לפני יצחק, הרי שלפני המשטרה יכלה הנתבעת לציין את אמונתה כי התובע ביצע בה עבירה. כל זאת, גם אם אמונתה נמצאה (ככל הנראה) בסופו של דבר על ידי משטרת ישראל, ככזאת שהיא מוטעית.
229. שהרי, כבר נקבע כי דרישת תום הלב הקשורה בהגנה בדבר הגשת תלונה לרשות מוסמכת, מבטאת "איזון בין שמירה על שמו הטוב של אדם, לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, מבלי לחשוש כי הגשת התלונה תחשוף את המתלונן לתביעה בגין לשון הרע" .
230. בעניין דרישת תום הלב הקבועה בהגנות שבסעיף 15 לחוק, נקבע בעניין פלונית, כי "התוכן המדוייק של דרישת תום הלב אינו בהכרח אחיד בכל המקרים, גם לא במסגרת חוק איסור לשון הרע, והוא מושפע מן החלופה הקונקרטית שבסעיף 15 שלצידה הוא ניצב ומן האינטרס המוגן באותה חלופה. כלומר, מטרותיהן השונות של החלופות שנקבעו בסעיף 15, עשויות ליצור הבדלים בין תוכן דרישת תום הלב במקרים השונים".
231. במקרה שלפנינו, אנו סבורים כי תום הלב אמור להיבחן בצורה נפרדת, בין השלב שבו מוטחת אשמה לפני קהל כזה או אחר בציבור הרחב, לבין השלב שבו מועלית טענה לפני רשויות החוק. נפנה גם לאבחנה שהועלתה בפסיקה בין "חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית", לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה",
232. אנו סבורים כי המדובר באחרון מבין השניים, ונפנה שוב לעניין פלונית, שם הודגש כי יש לבחון את התלונה לאור האמונה הסובייקטיבית בנכונותה, ולאור סבירות החשד אשר הוביל להגשתה. כמו כן, נקבע כי ישנה חשיבות לבחינת המניע אשר עמד מאחורי הגשת התלונה:
"במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 נגר נ' הראל (5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304)."
233. מדברים אלה עולה, כי יש לאזן בין האמונה הסובייקטיבית בנכונות החשד, לבין סבירותו של החשד. לכן, ייתכן כי מגיש/ת תלונה ייחשב תם-לב, גם אם החשד שצוין לפני המשטרה היה בלתי סביר בפן האובייקטיבי (מבחינת הראיות והעדויות וכד'), היות שככל שהוא משוכנע יותר באמיתות חשדו בפן הסובייקטיבי, כך תקטן הדרישה בדבר סבירות החשד מבחינה אובייקטיבית.
234. לבסוף, נציין כי אדם יכול להגיש תלונה מתוך מניע להזיק לנילון, אך עדיין תלונת אמת בפיו. בעניין זה ציין כב' השופט עמית בעניין פלונית, כי "על אף שככלל "כוונת זדון ותום לב אינם דרים בכפיפה אחת"... הרי שנוכח החשיבות הציבורית בדיווח למשטרה על חשד לביצוע עבירה, ייתכן מצב שבו המתלונן ייחשב כאילו פעל בתום לב, גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע 'זדוני' ".
235. כן ראו בעניין ריימר, כדלקמן:
"מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן."
236. במקרה שלפנינו, אנו סבורים כי הנתבעת הוכיחה במידה מספקת, שהיא האמינה מבחינה סובייקטיבית כי התובע ביצע כלפיה מעשי הטרדה מינית. הגם שהטענה הופרכה מאוחר יותר, כאמור לעיל, הרי שאין בכך די כדי לקבוע כי הנתבעת היתה חסרת תום-לב.
237. כך הוא הנכון לגבי השאלה הבאה – האם מדובר בחשד סביר, או שמא העובדות עליהן החשד התבסס הופכות אותו לבלתי סביר, במובן זה כי ה"איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד", מוליך למסקנה בדבר שלילת טענת תום הלב. דעתנו היא, כי אין מקום למסקנה כי האיזון הנ"ל הופר במקרה הנוכחי.
238. יש אף לזכור, כי התובע הודה במשטרה שהוא כתב לנתבעת שהוא 'רוצה לראות אותה חתיכה', וכי השניים שוחחו על כדורי ויאגרה. הגם שגרסתה ופרשנותה של הנתבעת לגבי אותם אירועים נדחתה לחלוטין על ידינו, הרי שלא ניתן לומר על טענותיה של הנתבעת, כי הן היו כל כך בלתי סבירות, עד כי הגשת תלונה בגינן אינה בתום לב, חרף אמונתו הסובייקטיבית של מגיש התלונה.
239. יש גם לזכור, כי מסקנה מחמירה בעניין זה ובדיקה קפדנית של סבירות החשד, תוביל לכך שאזרחים יחששו להגיש תלונות במשטרה, פן תוגש נגדם תביעה לפיצויים. מכאן, ברורה הזהירות שיש לנקוט עת בוחן בית הדין את תום לבו של מגיש התלונה, שהרי מסננת זו היא המכריעה אם יזכה המתלונן בהגנה על פי החוק, אם לאו.
240. אנו סבורים כי מדיניות משפטית נכונה אמורה לעודד הגשת תלונות ולא להביא למצב בו אזרח יחשוש מפניה למשטרה, פן תוגש נגדו בעתיד תביעת לשון הרע בגין כך. מדיניות משפטית זו מובילה אותנו למסקנה, כי לא ניתן לומר שחוסר תום לב מתקיים לפנינו, ובכל הקשור להגשת התלונה במשטרה על ידי הנתבעת, כנגד התובע .
241. לסיכום נושא זה – חזקת תום הלב לצורך ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק עומדת לזכות הנתבעת; לא עלה בידי התובע לסתור את חזקת תום הלב; הוכח כי הנתבעת האמינה מבחינה סובייקטיבית בדבר החשד שהיא ייחסה לתובע; לא מדובר בחשד בלתי סביר; לא היה על הנתבעת לנקוט אמצעים נוספים לבירור, טרם הגשת התלונה; איננו סבורים שהנתבעת התכוונה בהגשת התלונה לפגוע במידה גדולה מאשר שהיתה סבירה לשם הגנת הערך המוגן בנדון.
242. השלב השלישי בהכרעת בית הדין - קביעת הפיצוי שמגיע לתובע – נעבור כעת לשלב האחרון, שהוא קביעת הפיצוי שמגיע לתובע בגין הוצאת לשון הרע עליו, על ידי הנתבעת. נתחיל בפירוט הוראות והפסיקה: סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק, ואף קובע שיעור מוגדל ככל שמוכח כי הנתבע/ת פרסמ/ה את הדברים "בכוונה לפגוע".
243. אשר לפיצויים שאותם מוסמך בית המשפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע, הרי שנקבע כי מגמתם היא כפולה:
ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר – עד כמה שכסף יכול לתרום לכך – למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה (המטרה התרופתית);
שנית, הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע נועדו גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר ... הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד..." (המטרה העונשית והחינוכית).
244. אשר לשיעור הפיצוי, נקבע בפסיקה כי "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית... בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים" .
245. כן ראו, בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, כדלקמן:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים."
246. "כוונה לפגוע" – התובע עותר לפסיקת כפל הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 7ג לחוק איסור לשון הרע, בגין פרסום לשון הרע "בכוונה לפגוע" לכל אחד מהפרסומים. אשר לפסיקה, נקבע כי הביטוי "כוונה לפגוע" בפרסום לשון הרע לצורך פסיקת כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק, אחיד לפרשנות המונח לעניין אחריות פלילית.
247. כלומר, יש להוכיח שהתקיימה התנהגות זדונית מצד המפרסם וכוונה של ממש מצדו לפגוע במושא הפרסום באמצעות הפרסום, ואין די בהוכחת צפייה ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה. בהקשר שבנדון, ראו קביעת בית המשפט המחוזי בעניין הרב אמנון יצחק , כאשר קביעה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון במסגרת הערעור , ושם נאמרו הדברים הבאים:
"מעל לדרוש אציין, מבלי להכריע, כי יש היגיון רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; שכן אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205 (1985); רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005); רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (13.8.2008))."
248. מן הכלל אל הפרט – התובע לא טען ואף לא התייחס לנזק במישור הממוני. אשר לנזק במישור הלא הממוני, הוא תבע במסגרת כתב התביעה המתוקן, בגין כל אחת משלושת העוולות (מכתב הדרישה, השיחה עם יצחק והתלונה במשטרה) סך של 100,000 ₪ ובמצטבר סך של 290,000 (לא ירדנו לסוף דעתו של התובע לגבי אותו חישוב).
249. בתצהירו פירט התובע את הנזקים הניכרים שנגרמו לו בשל האשמותיה של הנתבעת. בכלל זה, הפרסומים של הנתבעת הגיעו לאוזניו של מכריו ומשפחתו, ערערו את מצבו הנפשי והחברתי ואף את יציבות משפחתו והזוגיות שלו עם אשתו. עוד הוא תיאר, כי אותן האשמות גרמו לו לויכוחים רבים עם אשתו, מתחים ועוגמת נפש על לא עוול בכפו, תוך כדי שהוא משקיע מאמצים ואנרגיות כדי להסביר שהוא חף מפשע .
250. דברים דומים נמסרו במסגרת תצהיריהם של אשת התובע, ציפורה , ושל בנו, אוהד . כזכור, שניהם אף עובדים בחברה. על אותו הנזק העידה לפנינו ציפורה בהרחבה, ונפנה לעדותה:
"אנחנו חיים מזה 34 שנים בחיים. מעולם לא היו בינינו ספקות, מריבות בנושאים האלה. האמון הוא טוטאלי. פתאום בא דבר כזה ששומעים אותו לא רק מבעלך מה שהיא העלילה עליו, אתה שומע לחשושים במשרד, אני הולכת לכל מיני מקומות שמכירים את בעלי ואנשים שואלים אותי "תגידי זה נכון?" אני הרגשתי בושה שלא הרגשתי בחיים. אנשים שלא הכרתי אותם. אני נכנסתי למקומות ושואלים אותי ולכל אחד אני צריכה להסביר את כל הסיפור מחדש שבעצם היא העלילה עליו משהו שהוכח במיליון אחוז שהוא לא נכון והוא שקר. יש הוכחות חותכות שזה שקר. הבכי בבית היה יומיומי, הכעס – היחסים טובים בינינו אבל הכעס היה גדול כי אמרתי לו כל הזמן "חיקי, הבחורה לא ישרה, היא יום אחד תתהפך עלייך". אני תפסתי אותה בשקרים במשרד. אמרתי לו וגם לה, למשל ימים שהיא כתבה שהיא עבדה במשרד והיא לא עבדה וזה חודש אחרי חודש. על זה היו לנו מריבות נוראיות "אמרתי לך, אמרתי לך"."
251. מעדותם של ציפורה ואוהד עלה כי התובע הוא זה שסיפר להם על התלונה במשטרה. איננו מוצאים כל פסול בכך, והמדובר בפעולה טבעית של מי שהועלה כנגדו חשד כבד (ושאינו נכון בסופו של דבר, כאמור לעיל), והוא מספר על כך ליקירים ולקרובים אליו. למותר גם לציין, כי מובן וברור הוא שאין בכך כדי לייתר את הנזק שנגרם לתובע.
252. נפנה שוב לעדותו של התובע: "ש. כל מי שהעיד כאן אמר שאתה סיפרת לו על התלונה במשטרה? ת. ממש לא. חנה ראתה וקראה. לאשתי סיפרתי ברגע שזה היה על השולחן. איציק ידע לפני שהיא הגישה את התלונה. ברגע שהיא קיבלה את התלוש היא אמרה לו שהיא הולכת להגיש תלונה נגדי במשטרה".
253. גם איננו מוצאים פסול ביחס לטענות התובע לנזק שנגרם לו, וביחס לעובדה נוספת שעלתה מעדותו – על כך שהוא סיפר למר דוד פילו (המעסיק הקודם של הנתבעת ומי שעוסק בתחום העסקי של החברה), על טענת ההטרדה המינית שהעלתה כנגדו הנתבעת, ועל כך שהוא הולך לתבוע אותה בגין כך.
254. גם כאן, איננו סבורים כי העובדה שהתובע סיפר על האשמות הנתבעת כנגדו, לאדם אחר, כדי להעלים את הקושי הניכר שנגרם לו, ובעיקר מול היקירים והחשובים בעיניו – משפחתו, כמו גם עובדיו ומכריו. עם זאת, לא הוכח כלל על ידי הנתבעת, כי התובע סיפר על כך לאנשים רבים אחרים, וטענתה כי התובע סיפר בעצמו על האשמותיה כלפיו, "לכל דכפין" , אין לה כל בסיס.
255. על כן, אנו קובעים כי הנזק הלא הממוני הניכר, שנטען בהרחבה על ידי התובע, לא נסתר כלל על ידי הנתבעת. נתון נוסף שיש להתייחס אליו הוא מספר הפרסומים, משעה שדחינו את טענותיו של התובע לגבי תלונת הנתבעת במשטרה. אשר לשני הפרסומים הנותרים (מכתב הדרישה ושיחת הנתבעת עם יצחק), הרי שהוכח על ידי התובע כי הקהל שנחשף אליהם הוא עובדי החברה – אלעד, אנטולי, חווה ויצחק.
256. כלומר, כמות האנשים שנחשפו להאשמות היא מצומצמת יחסית, ואין עסקינן בפרסום בראש חוצות (פיזי או וירטואלי), שפנה לקהל רחב. מנגד, ואשר לנתבעת – היא לא פירטה, ואף לא הוכח על ידה, כי בשל נסיבה כזאת או אחרת, יש לשקול הקלה בשיעור הפיצוי.
257. אומנם, הנתבעת ציינה בעדותה כי היא נמצאת בטיפולים פסיכולוגיים וכי חל אצלה משבר בחיי הזוגיות. יחד עם זאת, טענות אלה מוקדו בהטרדה המינית שנטענה על ידה כלפי התובע, ולא ביחס לתביעת לשון הרע, כשלעצמה. הטענות האלה אף לא גובו בראיות או באסמכתאות של ממש, ואנו דוחים אותן במלואן.
258. יחד עם זאת, במקרה שלפנינו, איננו סבורים כי הוכחה "התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע" מצידה של הנתבעת. טענה ספקולטיבית זאת כלל לא הוכחה על ידי התובע, ואף איננו סבורים כי הוכח שהנתבעת פעלה כלפי התובע בכוונה תחילה להזיק לו, או מתוך מניע פסול (תחרות עסקית וכיו"ב).
259. כאמור לעיל, הזכרנו כי אין לקבוע תעריף אחיד לפיצוי בגין לשון הרע, וכל מקרה נידון לנסיבותיו. אף נתנו את דעתנו לתוכן הפרסומים ונסיבותיהם; למבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת שיעור הפיצוי, והחלתם בנסיבות המקרה; וכן לאמות המידה שהותוו בפסיקה. לאחר בחינת מכלול השיקולים, הנסיבות הרלוונטיות וטענות הצדדים ובראי אמות המידה הנוהגות בפסיקה, מצאנו להעמיד את גובה הפיצוי שייפסק לתובע על סך כולל של 35,000 ₪.
ו. סוף דבר
260. לסיכום – לאור כל האמור והמפורט במהלך פסק הדין, נקבע בזאת כי הנתבעת תפצה את התובע בגין הוצאת לשון הרע בסך 35,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאחרת הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.
261. הוצאות – משעה שהתביעה התקבלה באופן חלקי, תישא הנתבעת בהוצאות התובע ושכר טרחת באי-כוחו בסך 7,000 ₪, שישולם בדומה לנקבע דלעיל ביחס לסכום הפיצוי.
262. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין.
ניתן היום, ט"ו תמוז תשפ"א (25 יוני 2021), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.