15. בסיכומיה חזרה ההגנה על טענתה, כי לנאשם יוחסו חמישה סעיפי אישום בשל מעשה אחד, שהוא הכנת והנחת "מכתב הסחיטה". ההגנה הפנתה להנחיית פרקליט המדינה 3.1 העוסקת בניסוח כתב האישום והקובעת כי "ככלל בעת ניסוח כתב אישום יש להימנע מלייחס כמה סעיפי חיקוק בגין מעשה אחד". ההגנה הסכימה כי ההנחיה קובעת חריג במקום שבו האישום העיקרי אינו כולל ערכים מוגנים נוספים הבאים לידי ביטוי באותו המעשה. לפי הלך הטיעון של ההגנה, סעיף העבירה העיקרי המיוחס לנאשם הוא הסחיטה באיומים, אלא שזה נעשה על רקע או בהקשר מיני. טיב המעשה אותו מבקש הסוחט מן הנסחט אינו אמור לעמוד בפני עצמו, ויש בסעיף זה כדי לגלם גם את הערכים המוגנים הנפגעים כתוצאה מתוצאות פעולת הסחיטה. לשיטתה, בשל היעדר ההיבט הפיזי, המאפיין בדרך כלל עבירות מין, ישנו דמיון עד כדי זהות בין הערכים המוגנים בעבירת הסחיטה באיומים לבין אלה המוגנים על ידי עבירות המין, והאחרונות נבלעות ונכללות בתוך עבירת הסחיטה באיומים.
--- סוף עמוד 6 ---
16. סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". על כן, קובעת הפסיקה כי ניתן להרשיע נאשם בעבירות שונות אף כאשר בבסיסן מסכת עובדתית אחת, אם "יש בכל אחת משתי העבירות יסוד או יסודות עובדתיים שאינם בחברתה" (ע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא(3) 1544, 1554-1553 (1957); ע' 40/17 סגן רועי שרון נ' התובע הצבאי הראשי (2017)).
17. בפרשת סגן שרון נקבע כי לא קיימת זהות בין היסודות העובדתיים של העבירה לפי חוק הגנת הפרטיות לבין היסודות העובדתיים של עבירת המעשה המגונה, על כן אין כל פגם בייחוס שני סעיפי העבירה, זה בצד זה. באותה פרשה הודגש כי הרכיבים העובדתיים של העברות הם שונים וכך גם היסוד הנפשי. השוני בין התכליות המוגנות בסעיפי העבירות מצדיק את תחולתם המצטברת של שני האיסורים, על אף המסכת העובדתית הדומה והזיקה הפנימית ביניהם (וראו את האסמכתאות שם). כפי שהובהר: "ראוי להגביל את צירוף האישומים, הנוספים או החלופיים, למקרה שבו הצירוף נחוץ על מנת להציג את מלוא התמונה הנורמטיבית והערכית של התשתית העובדתית" (פסקה 27 בפרשת סגן שרון, וכן ע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל, בפסקה 365 (2016); ע/180,181/01 התובע הצבאי הראשי נ' סמל כספי ואח' וערעור שכנגד (2002), בפסקה 15; להלן: "פרשת כספי"). כך למשל, נקבע, כי אין מניעה להאשים בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות לצד אינוס במרמה (ראו ע״פ 436/80 ע'י נ' מדינת ישראל, פ''ד לה(2) 566 (1981)); ומנגד, בע"פ 511/73 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 32, 35-34 (1974), הסתייג בית המשפט העליון מהרשעת עובד ציבור הן בלקיחת שוחד והן בהפרת אמון הציבור.