18. בפרשת כספי האמורה, התייחס בית הדין הצבאי לערעורים למבחן "ההבלעות" שנקבע בהלכת נכט, ולאופן שבו יש ליישמו. הובהר כי יש להשוות בין יסודות העבירות כפי שהם מוגדרים ב- ACTUS REUS שבסעיף האישומים; וכך נפסק:
"היה ויסודות העבירה זהים או שאחד מהאישומים כולל יסוד נוסף, אזי מדובר בעבירות זהות. היה ובשני סעיפי האישום מופיעים יסודות שונים, אזי אין מדובר בעבירות זהות. בנוסחה מתמטית הוגדרה הזהות כך: א =א+ב , אך א+ב ≠ א+ ג. ודוק: יסודות העבירה המושווים הם אלה המופיעים ב ACTUS REUS של העבירה (למעט ה- MENS REA) ולא של נסיבות האירוע שהווה בסיס לאישום".
באותה פרשה קבע בית הדין הצבאי לערעורים כי לא ניתן למצוא זהות בין עבירת הסירוב להיבדק לעבירת ההתנהגות שאינה הולמת. הובהר כי יסודות העבירות אינם זהים, וכי העבירות אינן נבלעות זו בזו. ועוד נקבע כי:
"13. על מקרה כגון דא, בו מעשה אחד עונה על יסודותיהן העובדתיים של מספר עבירות, אך יסודות עובדתיים אלה אינם "נבלעים" זה בזה, חל סעיף 186 לחסד"פ אשר קובע לאמור:
186. הרשעה בעבירות אחדות
--- סוף עמוד 7 ---
בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה.
...
אמנם, אין בחש"ץ הוראה דומה להוראת סעיף 186 לגבי הרשעה בעבירות אחדות הצומחות מאותה מסכת עובדתית. דא עקא, שכפי שנקבע זה לא מכבר על ידי בית דין זה, ב-ע/43/01 סמל אטדגי נ' התצ"ר, קליטת הוראות שונות מתוך סדר הדין הפלילי אל החש"ץ ראויה וטובה, אלא שרצוי שהדבר ייעשה במפורש, באמצעות תיקון ישיר בחש"ץ (או תיקון עקיף בחסד"פ). אכן, תוך יישום ההרמוניה החקיקתית בין החוקים השונים, ניתן יהיה להחיל את הוראות החסד"פ בעניין הרשעה בעבירות אחדות גם אל החש"ץ; והכל אלא אם כן קיימים טעמים כבדי משקל המיוחדים למערכת השיפוט הצבאית כנגד קליטה כאמור. לפיכך, באם אכן סירובם של המשיבים להיבדק לשם גילוי שימוש בסמים, מקים גם עבירה של התנהגות שאינה הולמת, הרי שבית הדין מוסמך להרשיע את המשיבים בשתי העבירות גם יחד".
19. עם זאת, ציין בית הדין כי הדעת אינה נוחה מריבוי מיותר של עבירות בכתב האישום (ע"פ 60/81 גור נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 505, עמ' 524). הכלל המנחה שנקבע הוא כי "ככלל, אין זה מן הראוי לייחס לנאשם בשל מעשה אחד ואף בשל 'פרשיה' אחת מספר עבירות 'במקביל'; אלא אם כן קיימת לכך הצדקה עניינית, לאמור: שאחרת, אין המעשה או הפרשיה באים לכלל ביטוי מושלם והולם בכתב האישום" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (1998), חלק שני (ספר ראשון), עמ' 591). בית הדין הצבאי לערעורים הבהיר כי: