פנייתו של התובע לא הועילה והועלו אחריה תגובות רבות נוספות, חלקן מאיימות.
14. התלונה שהגיש הנתבע ביום 10.12.2018 במשטרת משגב הועברה לטיפול משטרת נהריה, נוכח מקום ביצוע העבירה הנטענת. בעקבות התלונה זומן התובע לחקירה באזהרה, בחשד שאיים על הנתבע באמצעות אקדח שהיה ברשותו. התובע כפר בחשדות המיוחסים לו ונתן גרסה מפורטת, העולה בקנה אחד עם השתלשלות העניינים, כפי שפורטה לעיל. בין היתר, הבהיר התובע כי ביום 9.12.2018 החל משעות אחה"צ שהה בביתו עם ילדיו וכי ניתן לראות במצלמות האבטחה בביתו, כי יצא לקחת את ילדיו לחוגים והחזיר אותם. התובע הסכים לערוך עימות עם הנתבע ולעבור בדיקת פוליגרף (מוצג ת/10).
בהמשך, נערכה לתובע בדיקת פוליגרף, במסגרתה נשאל שתי שאלות. האחת - האם הוציא נשק מהחגורה לעיני הנתבע. השניה - האם שלף אקדח מול הנתבע. התובע השיב בשלילה לשתי השאלות ונמצא דובר אמת (ת/8). הנתבע מצידו, סרב לבצע בדיקת פוליגרף בנוגע לגרסתו (ראה מוצג ת/9 - מזכר מיום 10.1.2019 וכן, עדות פקד טמפלר, בעמ' 31 לפרוטוקול).
15. התלונה שהוגשה נגד התובע ביום 10.12.2018 נסגרה ביום 16.1.2019 בעילה של "העדר אשמה" (מוצג ת/11) וראיה לכך, שאין רישום בתדפיס הרישום הפלילי שלו במשטרה (ת/12).
16. התביעה נשוא תיק זה הוגשה מכח חוק איסור לשון הרע. הכרעה בתביעה מסוג זה מצריכה מעבר בין מספר שלבים, מעבר לשלב הבירור העובדתי, בו נבחנת שאלת נסיבות הארוע. בשלב הראשון נבחנת השאלה, אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה בסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק. במדה והפרסום לא נהנה מההגנות המפורטות בחוק, יש לעבור לשלב האחרון בו נבחנים הסעדים המתאימים, לרבות פיצויים (ראה ע"א 751/10 פלוני נגד דיין - אורבך (8.12.2012) וכן, ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נגד הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, 568). נראה, כי שלבים ראשון ושני מתקיימים בענייננו, ללא עוררין.
17. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר את המונח "לשון הרע" כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו".
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;".
18. על מנת לקבוע האם אמירה מסויימת מהווה לשון הרע, יש לפרשה. המבחן לפרשנות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי. בעת פרשנות הפרסום יש לעמוד על מובנו של הביטוי ועל המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן, תוך התחשבות באופיו, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נגד הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558). לצורך בחינת משמעות הדברים, אין חשיבות לכוונת אומר האמרה (המפרסם) ואין חשיבות לשאלה, כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא או שמע אותם. המבחן הקובע הוא מהי לדעת השופט היושב בדין המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים (ע"א 723/74 יגאל תומרקין נגד אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333; ע"א 1104/00 אפל נגד חסון, פ"ד נו(2) 607)). עם זאת, אל המובן הטבעי והרגיל של המילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן, אלא נהפוך הוא, יש לראותן על הרקע הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נגד חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 300 וע"א 1104/00, לעיל, בעמ' 617 - 618).
19. משמעות האמירות בשני הפרסומים נשוא התביעה ברורה ואין צורך להרחיב בעניין זה. הפרסומים ייחסו לתובע איום ברצח באמצעות נשק, תוך שימוש לרעה בתפקידו כפקח הרשות. מדובר באמירות המייחסות לתובע עבירות פליליות, וככאלה הן מהוות לשון הרע (ראה ע"א 310/74 אליהו שטרית נגד שלמה מזרחי, פ"ד ל(1) 389 וכן, א. שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז - 1997), בעמ' 128). בנוסף, יש באמירות אלו כדי להשפיל ולבזות את התובע בפני אלו הממונים עליו ולפגוע במשרתו, והן מהווה לשון הרע בהתאם להגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק.
20. סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי פרסום יכול שייעשה בדרכים שונות, בין היתר בעל פה, בכתב או בדפוס "וכל אמצעי אחר". סעיף 2(ב) לחוק קובע, כי "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות... אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע" וכן, "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
הגדרת המונח "פרסום" בחוק רחבה והיא כוללת כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע (א. שנהר, לעיל, בעמ' 85 - 86). פרסום, כמשמעו בחוק, הוא העברתה של ידיעה משפילה או מבזה לאדם אחר זולת הנפגע.
הפרסום הראשון - הגשת התלונה במשטרה מקיימת את דרישת הפרסום, שכן חוקר המשטרה שגבה את ההודעה הוא "אדם זולת הנפגע". הפרסום השני נעשה באמצעות הפצת הסרטון בקבוצת פייסבוק בה חברים 14,224 חברים פעילים.
אני קובע, אפוא, כי יסוד הפרסום, הבא לידי ביטוי בסעיפים 2 ו - 7 לחוק, מתקיים אף הוא בכל הנוגע לשני הפרסומים נשוא התביעה.
21. הנתבע לא טען בכתב ההגנה כי עומדות לו אילו מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, למעט ההגנה בסעיף 14 - הגנת אמת הפרסום, המורה כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
בע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נגד עמינדב (עמי) ארגוב (12.12.2006) דן בית המשפט העליון בהרחבה בהגנת אמת בפרסום וסקר את הפסיקה שיצאה מכוח סעיף 14 לחוק. כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל, שני יסודות מצטברים נדרשים להוכחת הגנה זו - אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (א. שנהר, לעיל, עמ' 216). יסוד אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה, האם תואם תוכנו של הפרסום את האמת, את המציאות "האובייקטיבית" (ע"א 3199/93 קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857). דרישה זו באה להבטיח, כי במסגרת ההגנה על שמו הטוב של אדם, לא תינתן הגנה לפרסום שאין בו אמת. מאידך, אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן העולה ממנו יתאמו (א. שנהר, לעיל, בעמ' 221). היסוד השני בהגנה נוגע לאינטרס הציבורי בפרסום ובמסגרתו נבחן האם מתקיים אינטרס ציבורי בפרסום. יסוד זה מתקיים, אם ניתן לומר שהבאת המידע בפני הציבור תתרום ליכולתו לגבש את דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור אורחות חייו (א. שנהר, לעיל, בעמ' 225).
הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם הטוען לתחולת ההגנה, הנדרש להוכיח - על פי הכלל הנוהג במשפט האזרחי - כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתו (ע"א 3199/93, לעיל). נטל זה אינו פשוט ולא בנקל יעלה בידו של מפרסם להרימו. מקום בו מייחס הפרסום לנפגע ביצוע עבירות פליליות, נדרשות מהמפרסם הטוען לתחולת ההגנה ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את חומרת ההאשמות (ע"א 2657/04 וילדר נגד ד"ר ניסנקורן (19.7.2006). בעניין הגנת אמת בפרסום ראה גם ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נגד נתן שרנסקי (4.8.2008)). נטל הבאת הראיות להוכחת אמיתות הפרסום עבר, כאמור, לכתפי הנתבע ולכן הוא פתח בהבאת הראיות.
22. עדות הנתבע באשר לארוע שהתרחש, לטענתו, ביום 9.12.2018, במהלכו שלף התובע את נשקו ואיים לרצוח אותו ("יפוצץ לו את הראש"), היתה מלאה בסתירות, בין אם סתירות פנימיות ובין אם סתירות למול עדויות אחרות, לרבות העדות הנוספת היחידה של עלי חברו. אף ללא קשר לגרסת התובע והראיות שהציג, עליהן אעמוד בהמשך, גרסאות הנתבע אינן יכולות לעמוד.
א. בכל הנוגע לשעת הארוע - בפרסום הראשון טען הנתבע, כי הארוע התרחש בסמוך לשעה 18:00 (מוצג ת/2, שורה 3). בתשובה לשאלה מס' 8 לשאלון שנשלח אליו על ידי התובע, השיב הנתבע, כי הארוע התרחש בין השעות 19:00 - 20:00 (מוצג ת/1). בחקירתו הנגדית טען הנתבע, כי הארוע התרחש בין השעות 18:00 - 19:00 (עמ' 5, שורה 25 ועמ' 9, שורה 25 לפרוטוקול). משנשאל הנתבע האם היה חושך או אור בעת שהגיע לאנדרטה עם חבריו, השיב תחילה כי "היה גשם" (עמ' 10, שורות 32 - 34 לפרוטוקול), אף שכלל לא נשאל על כך (ודוק, אם היה גשום באותה עת, תמוהה הגרסה לפיה הוא וחבריו עצרו במקום לשתות קפה). לאחר מכן, טען כי היה חשוך וכי הם עמדו תחת עמודי התאורה (עמ' 10, שורות 37 - 38 לפרוטוקול). אלא, שעיון בתמונה של המקום (ת/7) מעלה, כי לא מצויים כלל עמודי תאורה בקרבת האנדרטה.
עלי, חברו של הנתבע, טען מנגד, כי בעת הארוע "היה קצת אור" (עמ' 36, שורה 36עד עמוד 25, שורה 1 לפרוטוקול). גרסאות שני החברים סותרות, אפוא, בנקודה זו.
ב. בכל הנוגע לשאלת זהות החברים של הנתבע ש"נכחו" בארוע - בכתב ההגנה לא הזכיר הנתבע כמה מחבריו נכחו במקום בעת הארוע ולא ציין שמותיהם.
בהודעתו במשטרה מיום 10.12.2018, בעת שהגיש את התלונה נגד התובע, הזכיר הנתבע אך את שמו של עלי, כמי שנכח במקום (ת/2, שורה 4).
בניגוד להודעה במשטרה, בתשובותיו לשאלות 3 ו - 7 לשאלון שנשלח אליו, השיב הנתבע כי הגיע לתחנת המשטרה ביום 9.12.2018 עם ארבעה חברים - עלי טרביה, מועתז מוקטרן, ג'יהאד עיסא מכפר כנא וסמי מאבו סנאן וכי אותם ארבעה חברים נכחו בארוע לאחר מכן וראו את התובע מאיים עליו באקדח (מוצג ת/1).
בחקירתו הנגדית טען הנתבע, כי רק שלושה חברים היו במקום - עלי טרביה, ג'יהאד ומועתז (עמ' 6, שורה 1 לפרוטוקול). משעומת עם תשובותיו בתצהיר התשובות לשאלון, טען כי הוא כלל לא מכיר את התצהיר והיכן חתם עליו, למרות שזיהה את חתימתו על התצהיר (עמ' 6, שורות 9 - 26 לפרוטוקול). בהמשך, ניסה לתרץ את הסתירה בכך שהתכוון שהוא הרביעי (עמ' 7, שורה 11 - 15 לפרוטקול). הוא טען, כי אינו מכיר את סמי מאבו סנאן (עמ' 7, שורות 20 - 22 לפרוטוקול). מדובר בתצהיר תשובות לשאלון, עליו חתם הנתבע בפני עורך דין. לא יתכן שמישהו אחר מלבדו ציין בתצהיר את שמו של אותו סמי מאבו סנאן. הנתבע לא נתן הסבר כלשהו, שלא לומר הסביר מניח את הדעת, לסתירות בגרסתו בעניין זה.
ג. בכל הנוגע לנסיעה מתחנת המשטרה לאנדרטה - הנתבע טען, כי הוא וחבריו, תהא גרסתו אשר תהא באשר למספרם או זהותם, נסעו מתחנת המשטרה, שם נטלו את אישור ההפגנה, לאזור בו אמורה היתה להתקיים ההפגנה. משם נסעו לאנדרטה, שם התרחש הארוע. לטענתו, נסעו כל הארבעה ברכבו (עמ' 3, שורות 3 - 10 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו הנגדית, שינה הנתבע גרסתו וטען, כי הארבעה נסעו לאנדרטה ישירות מתחנת המשטרה בנהריה (עמ' 10, שורות 10 – 11 לפרוטוקול).
גם בהודעתו במשטרה מיום 10.12.2018, לא הזכיר כלל הנתבע את הנסיעה לאזור ההפגנה בראש הנקרה וטען, כי הוא וחבריו נסעו ישירות לאנדרטה בחוף אכזיב (מוצג ת/2, שורות 2 - 4).
יתירה מזאת, הנתבע טען בחקירתו הנגדית, שכל הארבעה נסעו מתחנת המשטרה לאנדרטה ברכבו, כי האוטו של ג'יהאד "נעמד בנהריה" (עמ' 10, שורות 12 עד 23 לפרוטוקול).
בניגוד לגרסת הנתבע, טען עלי בעדותו, כי הארבעה הגיעו לאנדרטה בשני רכבים - הנתבע ועלי ברכבו של הנתבע והשניים האחרים ברכב אחר (עמ' 25,שורות 7 - 10 לפרוטוקול). העד אף תאר את חניית שני הרכבים במקום "אחד ליד השני" (עמ' 26, שורות 13 - 17 לפרוטוקול).
נמצא, כי גם בנוגע לנסיעה מתחנת המשטרה לאנדרטה, התגלו סתירות בגרסאותיו השונות של הנתבע, כמו גם מול גרסת העד עלי מטעמו.
ד. סתירות מהותיות נוספות נתגלו בגרסאות הנתבע והעד מטעמו, באשר למיקום הארוע הנטען. הנתבע ועלי נתבקשו לסמן מיקומים של חניית הרכבים, מקום הישיבה ליד האנדרטה ומקום העימות עם התובע. הנתבע טען, כי מיקום הרכבים כלל לא מופיע בתמונה, בעוד שעלי סימן את מקום חניית הרכבים. גם יתר המיקומים שסימנו לא עלו בקנה אחד (ראה מוצגים ת/6 ות/7 וכן, עדויות הנתבע ועלי בעמ' 11 - 12 ועמ' 26 - 29 לפרוטוקול).
עדויות הנתבע והעד עלי מטעמו היו בלתי סדורות, נתגלו בהן סתירות מהותיות בפרטים שונים והן לא היו אמינות.
23. אם לא די בכך, חרף הנטל המוטל לפתחו ולמרות שלפי גרסתו נכחו בארוע הנטען לפחות שני חברים נוספים שלו - מועתז וגיהאד, נמנע הנתבע מלזמנם לעדות. טענותיו בדבר "איומים", כביכול, על אותם עדים, לא נתמכו בראיה כלשהי ולא מצאתי בהן ממש. הלכה היא, כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, ע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658). משנמנע הנתבע מלהביא לעדות את שני החברים הנוספים שנטען כי היו עדים לארוע, הרי שהדבר פועל לרעתו במישור זה. גם אם העדים אינם בשליטתו, למרות שמדובר בחבריו, היה בידי הנתבע לבקש לזמנם באמצעות בית המשפט. הוא נמנע מלעשות כן, חרף הנטל המוטל לפתחו, ויש בכך להוביל למסקנה לפיה היה בעדותם לפעול לחובתו.