24. שונים הם פני הדברים, בכל הנוגע לגרסת התובע ועדיו. התובע מסר בחקירתו הראשית גרסה סדורה וקוהרנטית באשר להשתלשלות העניינים.
הוא העיד, כי בשנת 2018 למדה אשתו לימודי פסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה. בימי ראשון בשבוע היא נהגה לסיים את עבודתה כעובדת סוציאלית במשרד הבריאות בנהריה בשעה 18:00 ומיד נסעה לחיפה, מאחר ובשעה 20:00 החלה הדרכה. לפיכך, בימי ראשון, החל מהשעה 16:00, הוא היה עסוק בטיפול בשלושת ילדיו, שהיו באותה עת בני 10, 8 וחמש וחצי, בהתאמה (עמ' 39, שורה 36 עד עמוד 40, שורה 6 לפרוטוקול).
25. התובע הסביר, כי ביום 9.12.2018, החל מהשעה 16:00, כבכל יום ראשון באותה שנה, הוא היה עסוק בטיפול בילדיו, לרבות הסעות של שני הבנים לחוגי כדורגל, אחד אחרי השני, הלוך וחזור, בתוך היישוב. התובע הבהיר, כי מותקנות בביתו מצלמות אבטחה, מאחר ובעבר היה מאויים (עמ' 40, שורות 7 - 14 לפרוטוקול).
סרטוני האבטחה מהמצלמות, 330 במספר, מוכיחים מעבר לכל ספק, היכן היה התובע ביום 9.12.2018, בין השעות 16:00 - 23:00 (מוצג ת/14) והם נמסרו לב"כ הנתבע במסגרת ההליכים המקדמיים. במהלך עדותו הסביר התובע, בעזרת הסרטונים הרלוונטים (ת/13), היכן היה בכל נקודת זמן ביום 9.12.2018, החל מהשעה 16:00 ואילך, כדלקמן:
א. בסרטון הראשון נראה רכב רשות הטבע והגנים הירוק שברשות התובע חונה בפתח הבית ביישוב. בשעה 16:47 (עדיין אור בחוץ) יצא התובע מהבית יחד עם בנו האמצעי והבת הקטנה, כדי להסיע את הבן לחוג הכדורגל. השלושה נכנסו לרכב ונסעו בשעה 16:48 ו - 41 שניות.
ב. בשעה 16:57 חנה התובע את הרכב בחזית הבית, יצא מהרכב עם בתו הקטנה והם נכנסו לבית בשעה 16:58 ו - 50 שניות.
ג. כעבור כשעה, בשעה 17:47, יצא התובע מביתו עם בנו הבכור (כשהוא לבוש בתלבושת כדורגל) ובתו הקטנה. הרכב עזב את החניה בחזית הבית בשעה 17:48.
ד. כעבור כ - 6 דקות, בשעה 17:54, חנה התובע את הרכב פעם נוספת בחזית הבית. התובע, בנו האמצעי והבת הקטנה יצאו מהרכב ונכנסו לבית בשעה 17:55.
ה. בשעה 18:56 יצא התובע מביתו יחד עם בתו הקטנה, להחזיר את הבן הבכור מהחוג. הם נכנסו לרכב ונסעו בשעה 18:57 ו - 50 שניות.
ו. בשעה 19:10 נראה הרכב נכנס לחניה בחזית הבית. התובע, בנו הבכור ובתו הקטנה יצאו מהרכב, התובע נעל את הרכב והשלושה ונכנסו לבית בשעה 19:10 ו - 58 שניות. מאותה עת לא נסע רכבו של התובע באותו יום.
ז. בשעה 21:55 נראה רכב נוסף מסוג סוזוקי איגניס נכנס לחניה בפתח הבית, בצד רכב רשות שמורות הטבע. אשתו של התובע נראית יוצאת מהרכב ונכנסת לבית בשעה 21:56.
(ראה עמ' 39, שורה 36 עד עמ' 44 שורה 11 ועמ' 44, שורות 28 - 36 לפרוטוקול).
26. עדות התובע באשר לשגרת יומה משפחתו באותו יום נתמכה היטב גם בעדותה של גב' איילה מילר, אשתו (עמ' 63 - 66 לפרוטוקול). השניים נחקרו על ידי ב"כ הנתבע וגרסתם לא נסתרה במאומה. השערת ב"כ הנתבע, לפיה יכול היה התובע ליטול רכב אחר של הרשות ולצאת מהיציאה האחורית של הבית, לא רק שלא נתמכה בבדל ראיה, אלא הופרכה לחלוטין על ידי העדים. ברשות התובע היה רכב אחד בלבד של הרשות וממילא, באותו יום הוא היה צמוד לילדיו ובפרט, לבתו הקטנה בת החמש וחצי. גם הטענה לפיה ביתו של התובע מצוי 2 דקות נסיעה מהאנדרטה חסרת בסיס ומופרכת לחלוטין. התובע הבהיר, כי ביתו מצוי מרחק 20 ק"מ מהאנדרטה (עמ' 49, שורות 33 - 40 לפרוטוקול) וגב' מילר השיבה לב"כ הנתבע, כי מדובר בנסיעה בת כ - 15 דקות (עמ' 65, שורות 24 - 26 לפרוטוקול). גרסתם בעניין זה לא נסתרה. גם בהתעלם מהעובדה שהתובע היה צמוד לילדיו באותו יום, ובהנחה שהתובע "ניחש" שהנתבע וחבריו יהיו באנדרטה באותו יום, לא קיימת ולו אפשרות תיאורטית, שהתובע הספיק להגיע מביתו לאנדרטה ובחזרה, באותו יום.
27. סיכומה של נקודה זו - הנתבע ייחס בפרסומיו לתובע עבירה פלילית חמורה ולכן, נדרשות ממנו, כמי שטוען לתחולת ההגנה מכח סעיף 14 לחוק, ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את חומרת ההאשמות. הנתבע לא עמד בנטלים הרובצים לפתחו, ולו ברף הנמוך, לצורך הוכחת הארוע. להיפך, הוכח באופן פוזיטיבי, כי הארוע הנטען בשני הפרסומים לא התרחש כלל ומדובר בבדיה. אעיר, למעלה מן הצורך, כי הנתבע גם לא הוכיח שהתובע נהג באלימות או הפעיל כח בלתי סביר בארועים אחרים. טענות הנתבע בעניין זה אך העמיקו את חוסר האמינות בגרסתו. לפיכך, הנתבע אינו זכאי להגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק ואף אין צורך לבדוק האם מתקיים היסוד המצטבר השני בסעיף 14 הנ"ל.
28. במסגרת כתב ההגנה נשען הנתבע אך על הוראות ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק - "אמת דברתי". בסיכומיו, הוסיף הנתבע, כי הפרסום הראשון חוסה תחת הגנת תום הלב, מכח סעיף 15(8) לחוק. מדובר בטענה חדשה, בבחינת הרחבת חזית אסורה ולכן, דינה להידחות ולו רק מטעם זה. טענות הנתבע בעניין זה כלליות וסתמיות, תוך התייחסות לקונית ושטחית בלבד למקרה שבפנינו. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה גם לעניין זה.
סעיף 15 לחוק, שכותרתו "הגנת תום לב", קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המפורטות בסעיפי המשנה. סעיף 15(8) מתייחס למצב בו "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".
ההגנה בסעיף 15(8) שייכת לקבוצת ההגנות הנוגעת למצבים בהם היתה קיימת חובה מסוג כלשהו לעשות את הפרסום וכן, למצבים בהן היה עניין אישי כשר של אדם כלשהו, שהצדיק את עשיית הפרסום. נתבע יהנה מההגנות המפורטות בסעיף 15 בכלל ובסעיף 15(8) בפרט, בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד - הוא עשה את הפרסום באחת הנסיבות המפורטות בסעיפים הנ"ל והשני - כי עשה את הפרסום בתום לב (א. שנהר, לעיל, בעמ' 250 וכן, ע"א 184/89 טריגמן נגד טיולי הגליל (רכב) בע"מ ואח' (31.12.1989)). מן הסתם, הפרסום גם צריך להיות אמת.
ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק חלה בשני מקרים בהם הגיש המפרסם תלונה על הנפגע. במקרה הראשון, ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם הממונה על הנפגע, מכח דין או חוזה והיא מותנית בכך שתוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה - כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע (א. שנהר, לעיל, עמ' 301). המקרה השני נוגע לתלונה אשר מוגשת לרשות המוסמכת. גם הגנה זו מותנית בכך שהתלונה הוגשה בתום לב.
אמנם, הנתבע הגיש תלונה למשטרת ישראל, שהיא הרשות המוסמכת לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. עם זאת, הוכח כי הדברים שמסר הנתבע בתלונתו לא נכונים וכי הוא בדה מליבו ארוע שכלל לא התרחש. לכן, ברור כי לא מתקיים יסוד תום הלב, המהווה תנאי מצטבר להגנה מכח סעיף 15(8) לחוק. הפסיקה קבעה, כי נקיטת אמצעים סבירים על מנת לבדוק אם העובדות שבפרסום נכונות, מהווה תנאי חשוב לתחולת ההגנה בסעיף 15(8) והעדר בדיקה נאותה עשוי לשלול מהמפרסם את ההגנות, גם אם כוונותיו היו טובות ורצויות (ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נגד חתוקה, פ"ד כג(2) 135 ע"א 640/85 זיו קופר נגד איגוד המוסכים בישראל, פ''ד מד(1) 594, א. שנהר, לעיל, עמ' 293). על אחת כמה וכמה, נשללת ההגנה ממי שבדה את הארוע נשוא תלונתו.
לאותה מסקנה נגיע, נוכח הוראות סעיף 16(ב) לחוק, הקובע כי חזקה על נתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו. הנתבע בדה ארוע שלא התרחש וברור שלא האמין באמיתותו. לכן, חזקה עליו שעשה את הפרסום שלא בתום לב.
29. הנתבע אינו זכאי להגנות הקבועות בחוק. לכן, הוא אחראי על פי דין בעוולה של פרסום לשון הרע ועליו לפצות את התובע בגין נזקיו.
30. במישור הנזק - התובע עתר לחייב את הנתבע לפצותו בסך של 200,000 ₪, ללא הוכחת נזק, מכח סעיפים 7א(ב) ו - 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.
סעיף 7א(ב) לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק (סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן והוא עומד כיום על למעלה מסך של 70,000 ש"ח). סעיף 7א(ג) לחוק קובע, כי מקום בו הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור, ללא הוכחת נזק.
31. הפיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע ולהשיג שלושה יעדים - לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב, שנפגעה. לשם השגת מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד רק להצהיר על הפגיעה ומנגד, הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם, לא פחות ולא יותר. רק כך יהא ניתן לקיים את האיזון הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. עוד נקבע בפסיקה, כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות ואין בכוחו להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו (רע"א 4740/00 לימור עמר ואח' נגד אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510). בנוסף, לפסיקת הפיצויים יש ערך הצהרתי, שיש בו כדי לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ושמו הטוב נפגע ללא הצדקה (א. שנהר, לעיל, בעמ' 369 וע"א 802/87 עקיבא נוף נגד אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 492 - 493).
32. בקביעת הפיצוי בגין עוולת לשון הרע, על בית המשפט לשקול את היקף הפגיעה במעמדו של הניזוק, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, מידת פגיעתו, בהתנהגות הצדדים ומידת הזהירות בה נקט המפרסם טרם ביצוע הפרסום (רע"א 4740/00, לעיל; א. שנהר, לעיל, עמ' 370).
בכל הנוגע לפיצוי מכח סעיף 7א לחוק, הדגיש בית המשפט העליון בפסק דינו ברע"א 2015/15 מאיר פלבסקי נגד חברת מקור הפורמייקה בע"מ ואח' (4.8.2016), כי האפשרות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק קיימת לא רק כאשר הנזק לא הוכח, אלא גם כאשר לא הוכח עצם קיומו.
33. בענייננו, הפרסומים נשוא התביעה ייחסו לתובע עבירה פלילית חמורה של איום ברצח באמצעות נשק, תוך שימוש לרעה בתפקידו כפקח הרשות. מטבע הדברים, יש באמירות בפרסומים אלו כדי להשפיל את התובע, לבזות אותו ולפגוע בשמו הטוב בארגון בו הוא עובד.
התובע הוא פקח רשות שמורות הטבע, בעל סמכויות חקירה ומעצר ומחזיק בנשק ברישיון. הצגתו כעבריין, חסר שליטה, שהשתמש בכח השררה ועשה שימוש שלא כדין בנשק, טומנת בחובה פוטנציאל נזק עצום לתובע והוא עלול היה לאבד את פרנסתו ואת הבסיס שבנה לאורך שנים ארוכות. בנוסף, נאלץ התובע להסביר עצמו לממונים עליו ולמעשה לכל שדרת הניהול במחוז (ראה עמ' 47, שורות 31 - 29 לפרוטוקול), צורך משפיל שהסב לו עוגמת נפש רבה. בהמשך, נחקר התובע באזהרה ונאלץ לעבור בדיקת פוליגרף, על מנת לבסס את אמיתות גרסתו. בנוסף, נוכח הפרסום הרחב של הסרטון באינטרנט והתגובות הקיצוניות שלא אחרו לבוא, הוא התמודד עם תחושת איום (עמ' 52, שורות 14 - 19 לפרוטוקול).
בנסיבות העניין, מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 7א(ג) לחוק. הנתבע, אשר בדה מליבו את הפרסומים נשוא התביעה, עשה זאת מתך כוונת זדון לפגוע בתובע. כוונה זו נלמדת מתוך הפרסום עצמו, שמייחס לתובע מעשים פליליים, ועלול היה לפגוע בהמשך עבודתו כפקח ברשות ולסלקו, כגורם המפריע למאבק שניהל הנתבע בשם הדייגים. תוכן הפרסומים ודרך הפרסום - בין אם בתלונה במשטרה ובין אם בתפוצה של אלפי אנשים החברים בקבוצת הפייסבוק - מצביעים על כוונה ברורה להזיק לתובע ולפגוע בשמו הטוב.
יתירה מזאת, הנתבע לא שעה לדרישת התובע להסיר את הפרסום ולהתנצל (ראה מוצגים ת/5 ו - ת/17 וכן, עדות התובע בעמ' 47, שורות 16 - 22 לפרוטוקול) והתעלם גם ממכתב ההתראה שנשלח אליו טרם הגשת התביעה (ת/19).
34. בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים שפורטו לעיל, ונוכח הנסיבות המיוחדות האופפות את המקרה נשוא התביעה, אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 120,000 ₪.
35. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 120,000 ₪. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את אגרות המשפט וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪. סכומים אלו ישולמו בתוך 45 ימים, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ט"ו טבת תשפ"ב, 19 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.
אבישי רובס