18. במקרה דכאן, המצב הוא שונה בתכלית: המבקש הוא אורגן מרכזי של החברה הבלגית, ולו, כמו לחברה הבלגית, יש זיקה עסקית ברורה לבלגיה. גדולה מזו: פסק הדין בעניין מנו חזר על העיקרון הקובע כי תניית שיפוט זר חייבת להיות מפורשת; וכך הוא בעניינו-שלנו. תניית השיפוט הזר שבה עסקינן קובעת, בלשון ברורה, כי כל סכסוך – קרי: כל סכסוך, פשוטו כמשמעו וללא יוצאים מן הכלל – הקשור להסכם שבין המשיבה לחברה הבלגית, או למתן שירותים במסגרתו, יידון אך ורק בבית המשפט המוסמך בעיר אנטוורפן, בלגיה. התנייה מנוסחת בלשון חובקת-כל שלא משאירה מקום לספקות: "כל סכסוך" – ללא קשר לזהותם של הצדדים לאותו סכסוך – יידון אך ורק בבית המשפט המוסמך בעיר אנטוורפן, בלגיה, כל אימת שהוא קשור להסכם שהחברה הבלגית חתמה עם המשיבה. זוהי המשמעות הלשונית-דווקנית של תניית השיפוט הזר, לפיה בתי המשפט מצווים ללכת, כאמור בעניין De Neef, בעניין מנו, ובפסקי דין אחרים שצוטטו לעיל.
19. דברים אלו תואמים גם את עמדתן של ערכאות משפטיות זרות: כך לדוגמא בעניין Manetti-Farrow, Inc. v. Gucci America, Inc., 858 F.2d 509 (9th Cir. 1988), נקבע כי תניית שיפוט זר עשויה לחול גם ביחס לצדדים שלישיים שאינם צד להסכם – זאת, ככל שההתנהלות הנתקפת קשורה באופן הדוק למערכת היחסים החוזית שבמסגרתה נקבעה תניית השיפוט הייחודית. במסגרת זו נקבע כי יש להחיל את תניית השיפוט שבהסכם גם על נושאי משרה בחברות קשורות – הגם שאלו אינם צד להסכם, ואף כאשר כלפי אלו מועלות טענות נזיקיות עצמאיות-לכאורה (ראו: שם, בעמ' 514-511; וכןHolland Am. Line Inc. v. Wärtsilä N. Am., Inc., 485 F.3d 450, 456 (9th Cir. 2007)). הכלל הזה חל כאשר מגיש התביעה בפורום הבלתי-מוסכם הוא צד להסכם שבו נקבעה תנייה בדבר סמכות שיפוט בלעדית. תובע שלא חתם על הסכם כזה רשאי, כמובן, להגיש את תביעתו בכל בית משפט מוסמך. ברי הוא, כי זכות החסימה מכוחה של תנייה כאמור מוקנית אך ורק לנתבע בעמדו מול תובע אשר חתם על ההסכם.
20. מסקנתי זו מתחייבת גם לאור העיקרון של חופש החוזה, אשר מנחה אותנו בפרשנותם של הסכמים, ומכוחו מכירים אנו באפשרותם הכמעט בלתי מוגבלת של הצדדים לשרטט בעבור עצמם את מערכת היחסים החוזית שביניהם כטוב בעיניהם, בהתאם לשיקוליהם-שלהם (ראו, למשל: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 31-21, 56 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח)). עיקרון זה בא להבטיח, בין היתר, את אינטרס ההסתמכות והוודאות המשפטית ביחסים עסקיים (ראו: שלו וצמח, שם). הקפדה על עיקרון זה חשובה במיוחד במציאות המסחרית דהאידנא, אשר מאופיינת בתהליכי גלובליזציה נרחבים ומתקדמים שאותותיהם מצויים בהתקשרויות מסחריות יומיומיות בעלות גוון בינלאומי. מציאות זו מחייבת אותנו ליישר קו עם כללי הפרשנות האוניברסליים אשר נהוגים בעולם הגדול ביחס לתניות שיפוט-זר ייחודיות. אם לא נעשה כן, נמצא את עצמנו מרתיעים תאגידים זרים מפעילות מסחרית-כלכלית בישראל ומהתקשרויות עם עוסקים מקומיים אשר משיאות רווחה במקומותינו.
בהקשר זה, נזכור את דבריו של בית המשפט העליון האמריקני בעניין The Bremen v. Zapata Off-Shore Co.:
“[I]n an era of expanding world trade and commerce, the absolute aspects of the doctrine of the Carbon Black case have little place, and would be a heavy hand indeed on the future development of international commercial dealings by Americans. We cannot have trade and commerce in world markets and international waters exclusively on our terms, governed by our laws, and resolved in our courts. [S]uch clauses are prima facie valid, and should be enforced unless enforcement is shown by the resisting party to be "unreasonable" under the circumstances.
[…]
This approach is substantially that followed in other common law countries, including England. It is the view advanced by noted scholars, and that adopted by the Restatement of the Conflict of Laws. It accords with ancient concepts of freedom of contract, and reflects an appreciation of the expanding horizons of American contractors who seek business in all parts of the world. Not surprisingly, foreign businessmen prefer, as do we, to have disputes resolved in their own courts, but, if that choice is not available, then in a neutral forum with expertise in the subject matter. Plainly, the courts of England meet the standards of neutrality and long experience in admiralty litigation. The choice of that forum was made in an arm's length negotiation by experienced and sophisticated businessmen, and, absent some compelling and countervailing reason, it should be honored by the parties and enforced by the courts.ˮ
The Bremen v. Zapata Off-Shore Co., 407 U.S. 1, 9-12 (1972) .(ההדגשה הוספה – א.ש.)
21. המסקנה המתבקשת מכל האמור עד כה היא כי עניינו של המבקש איננו שונה כהוא זה מעניינן של חברות גנדי. במקרה דנן, פעל המבקש מטעם החברה הבלגית בכושרו כמנהלה. כל פעולותיו נעשו בשמה של החברה הבלגית, אותה ניהל, ובקשר להתקשרות החוזית בין הצדדים. טענותיה של המשיבה כלפי המבקש נוגעות אף הן למערך הנסיבות שאפף את חתימת ההסכם, וממילא מקורה של כל יריבות בין המשיבה לבין המבקש עניינה בהסכם ובביצועו. מכל האמור, ברי הוא כי תביעת המשיבה נגד המבקש מצויה גם היא במתחם האירועים המסחריים אשר נצפו על ידי הצדדים במסגרת ההסכם, אותם ביקשו לייחד לדיון בפני הערכאות בבלגיה. כל מסקנה אחרת תהווה ריקון מתוכן של ההסכמה החוזית המפורשת אותה אימצו הצדדים ומתן גושפנקא להפרתה של תניית השיפוט הזר על ידי המשיבה (ראו: עניין ראדא, בעמ' 476; עניין סנקרי, בעמ' 77; ראו גם: בש"א (מחוזי ת"א) 1744-09 בנק הפועלים לימיטיד, שוויץ נ' בחוביץ, פסקה 18 (30.5.2010) [פורסם בנבו]). בהקשר אחרון זה, די אם אצביע על אפשרותו של המבקש – אם התובענה שהוגשה נגדו תמשיך להתברר בבית משפט השלום תל אביב-יפו – לשלוח הודעת צד ג' לחברה הבלגית בהתבסס על עילת שיפוי חוזית או נזיקית. במקרה זה, החברה הבלגית, שכאמור הבטיחה לעצמה כי התביעות בקשר להסכם שעשתה עם המשיבה תידונה אך ורק בבלגיה, תמצא את עצמה בהתדיינות בישראל. לטעמי, תוצאה זו הדעת אינה סובלת.
22. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי בטיעוניה של המשיבה כל נימוק אשר יצדיק את הימנעותנו מאכיפתה של תניית השיפוט הזר בעניינו של המבקש כמות שהיא. האפשרות שלא לאכוף תנייה ייחודית בדבר שיפוט זר שמורה, כאמור, למקרים חריגים בלבד ולנסיבות קיצוניות המצדיקות זאת. פשיטא הוא, כי המקרה דנן אינו בגדר מקרים כאלה – וכך הוא במיוחד לנוכח עיכוב ההליכים שניתן בעניינן של חברות גנדי.
23. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, בקשת המשיבה להוצאת ראיה מתיק בית המשפט מתייתרת ונמחקת. הראיה בה נסובה הבקשה ממילא איננה קשורה לסוגיה המשפטית שבה נדרשנו להכריע.
התייחסות לפסק דינו של חברי, השופט נ' סולברג
24. לפני שאסיים את דבריי, אתייחס בקצירת האומר לפסק דינו של חברי, השופט נ' סולברג, שדעתו אינה כדעתי.
25. המחלוקת שבינינו נסובה על משמעות הביטוי "כל סכסוך" אשר מופיע בתניית השיפוט הזר שבה עסקינן, שכאמור קובעת כי "כל סכסוך הקשור לחשבונית זאת או לכל מכירה עתידית או הספקה עתידית של שירות על ידי [החברה הבלגית] יהא נתון לסמכותו הבלעדית של בית המשפט המוסמך באנטוורפן, בלגיה". לדידי, "כל סכסוך", משמעו "כל סכסוך", לרבות סכסוך שמתעורר עם האורגן של החברה הבלגית או עם שלוחה בקשר להסכם או לביצועו. חברי, השופט סולברג, סבור כי התיבה "כל" איננה חזות-הכל, בעוד שאני סבור כי היא אכן חזות-הכל מאחר שכך נקבע, בלשון ברורה וחד-משמעית, בהסכם שבין החברה הבלגית למשיבה. מי שדוגל בפרשנות מילולית של מילים ברורות אשר מופעיות בהסכמים – דהיינו: מי שמאמין שתוכנם של הסכמים הוא בראש ובראשונה עניין של עובדה ושהשלמה נורמטיבית של הסכמים שמורה למקרים מיוחדים – אינו יכול להגיע אלא למסקנה זו. במילים אחרות: אין שום הבדל בין תניית השיפוט הזר אשר קובעת כי "כל סכסוך הקשור לחשבונית זאת או לכל מכירה עתידית או הספקה עתידית של שירות על ידי [החברה הבלגית] יהא נתון לסמכותו הבלעדית של בית המשפט המוסמך באנטוורפן, בלגיה", לבין תניית השיפוט הזר המנוסחת באופן הבא: "כל סכסוך הקשור לחשבונית זאת או לכל מכירה עתידית או הספקה עתידית של שירות על ידי [החברה הבלגית] יהא נתון לסמכותו הבלעדית של בית המשפט המוסמך באנטוורפן, בלגיה, לרבות כל סכסוך כאמור עם אחד האורגנים או עם שלוח של החברה". המילים "כל סכסוך" הן ברורות לחלוטין ואינן זקוקות להבהרה בדמותה של תוספת למשפט שמתחילה במילה "לרבות ...".
26. עוד אוסיף, כי לדידי אין זה ראוי לאפשר לבעל דין לעקוף את תניית השיפוט הזר, עליה חתם מרצונו החופשי בהסכם שעשה עם חברה זרה, באמצעות הגשת תביעה בישראל נגד אורגן של אותה חברה בקשר לאותו הסכם ממש. אילו אלו היו העובדות בעניין מנו, אין צל של ספק שבית משפט זה היה פוסק אחרת משפסק. מכל מקום, פסק הדין בעניין מנו הוא פסק דין קצר מאד, אשר מצדד בפרשנותן המילולית של תניות שיפוט זרות (פרשנות שלדידי, יפה לכל תנאי ותנאי שבחוזה אשר מנוסח באופן ברור). אכן, כפי שמסביר חברי, השופט סולברג, מפסק הדין בעניין מנו משתמע שהמילים "כל סכסוך" נמצאו על ידי הנשיא שמגר לא מפורשות דיין כדי ליהנות את הסוכנת הישראלית של חברת הספנות היוונית מתניית השיפוט הזר. מדוע זה כך? אודה ולא אכחד כי לשאלה זו אין לי תשובה. לדידי, אין שום אפשרות להחריג סכסוך הקשור להסכם אשר מכיל בתוכו תניית-שיפוט-זר ייחודית שאמורה לחול, כלשונה, על כל סכסוך וסכסוך. התיבה "כל" איננה סובלת החרגות וסייגים, ואל לנו להמציאם בניגוד גמור לכללי השפה ולכללי החוזה. לדידי, תקופת השכתובים השיפוטיים אל תוך מערכות חוזיות, ככל שהיו כאלה, תמה עם פסק הדין שניתן בעניין ביבי כבישים בכפוף לחריגים שצויינו שם; ובפרט עם ההבהרה החשובה בדבר עליונותו העקרונית של לשון החוזה שהוסיפה הנשיאה חיות בהחלטתה שלא לקיים דיון נוסף באותו עניין (ראו שוב: דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 17 (19.4.2020) [פורסם בנבו]).
27. באשר למשפט המשווה, שכאמור תומך בעמדתי-שלי – ודומה כי על כך קיימת תמימות דעים ביני לבין חברי, השופט סולברג – הפניתי אליו לא רק לשם העשרת הדעת, אלא – בעיקר – כדי ללמוד על הסטנדרטים אשר נהוגים ביחס לתניות שיפוט דומות בסחר בינלאומי. הנני סבור כי עלינו להתאים את פסיקתנו לסטנדרטים אלה כדי לעודד סחר בינלאומי של ישראל וגם כדי למנוע התנגשויות עם פסיקותיהן של ערכאות זרות. כדי להמחיש את העניין האחרון, הבה נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: מה יקרה אם החברה הבלגית תתבע את המשיבה בבית משפט מוסמך שבעיר אנטוורפן, בלגיה, בגין הפרתה של תניית השיפוט הזר אשר נעשתה על ידי הגשת התביעה נגד האורגן המרכזי של החברה הבלגית בבית משפט השלום תל אביב-יפו? ומה יקרה עם בית המשפט באנטוורפן יראה לנכון להוציא מלפניו, במסגרתה של תביעה כאמור, צו חוסם תביעה (ה-anti-suit injunction)? ברי הוא, כי לשאלות אלה אין בנמצא מענה שמניח את הדעת, ולא בכדי.
התייחסות לאמור בפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ
28. לגישתו של חברי, השופט ד' מינץ, זכותו של גורם שאינו צד פורמלי להסכם לאכוף תניית שיפוט זר ייחודית, אשר כלולה באותו הסכם, נגזרת מדוקטרינת החוזה לטובת צד שלישי. אם בעלי ההסכם התכוונו כי גם אותו גורם יוכל ליהנות מתניית השיפוט הזר, יהא זה בידו של אותו גורם לאכוף את התנייה ולמנוע מעצמו התדיינות בקשר להסכם בפורום אחר.
29. ראשית, אציין כי זוהי גישה אפשרית בהחלט.
30. יחד עם כך, סבורני כי עדיף שנלך בכגון דא לפי מבחן רחב יותר הנהוג בבתי משפט לא מעטים של ארצות הברית. מבחן זה קובע כי הזכות להפעיל את התנייה שבה קא עסקינן תהא נתונה לכל גורם – כדוגמת המבקש דכאן – אשר קשור להסכם בקשר הדוק וצפוי (closely-related-and-foreseeable). על כך עמדו המלומדים ג'ון קוייל ורובין עפרון במאמר שפורסם רק באחרונה:
"The non-signatories whose rights and obligations are most frequently affected by the closely-related-and-foreseeable test are corporate executives, subsidiaries, affiliates, and parent companies. In many cases, these individuals and entities would not qualify as intended beneficiaries under the traditional test for third-party beneficiaries. They will, however, frequently fall within the ambit of the closely-related-and-foreseeable test, thereby bringing the relevant corporate affiliate within the scope of the clause for purposes of consolidating litigation proceedings."
John F. Coyle & Robin J. Effron, Forum Selection Clauses, Non-Signatories, and Personal Jurisdiction, 97 NOTRE DAME L. REV. 187, 202–203 (2021).
סוף דבר
31. אשר על כן, אילו תישמע דעתי, הערעור יתקבל וההחלטות קמא, בכל הנוגע למבקש, תבוטלנה. כמו כן נורה על עיכוב ההליכים בתובענה אשר הוגשה נגד המבקש בת"א (שלום ת"א) 35957-06-20 ונחייב את המשיבה בהוצאות המבקש בכל הערכאות בסך כולל של 15,000 ₪.
ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
1. חברי השופט א' שטיין סבור, כי תניית השיפוט הזר, חלה גם על התביעה שהוגשה נגד המבקש – מנהלהּ של החברה הבלגית – אף שזה לא היה צד להסכם. דעתי-שלי – שונה.
אקדמות מילין
2. חברי דן בהרחבה בשאלת תחולתה של תניית השיפוט הזר על צדדים שלישיים, ומתייחס אך בקצירת-האומר, בדרך אגב, לכללי הפרשנות של תניית שיפוט זר (ראו: פסקה 13 לחוות דעתו). ברם, "מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר" (משנה, ברכות א, ד). לגבי דידי, מרכז הכובד נמצא דווקא בשאלת היסוד: מהם כללי הפרשנות של תניית שיפוט זר? אומַר עתה, אנמק בהמשך, כי כללי הפרשנות שאותם לדעתי נכון לאמץ, מובילים לתשובה שונה לשאלה הממוקדת יותר, לגבי תחולתה של תניית השיפוט הזר על צדדים שלישיים. אפתח אפוא בסקירה של הדין המצוי בשאלת כללי הפרשנות של תניית שיפוט זר, לאחר מכן אעמוד על הדין הרצוי, ולבסוף אדון בשאלה שעל אודותיה הרחיב חברי – תחולת התנייה על צדדים שלישיים.