160. טענתה זו של הנתבעת נטענה בעלמא, ללא כל תימוכין – לא למקור זכאותה של הנתבעת, ואף לא לגובה הסכום אותו הנתבעת מבקשת. אשר על כן, טענתה זו נדחית.
ה.5.ה. גזל, סחיטת המעביד באיומים וגניבה ממעביד וגניבה בידי מורשה והפרת זכויות קניין
161. הנתבעת טוענת כי פעולות התובע הינן בגדר "סחיטה באיומים, כפייה וגניבה ממעביד, ביצוע פעולות ללא הרשאה וגניבה בידי עובד, גניבה בידי מורשה, פגיעה והפרת זכויות הקניין של המעביד, פעולה בחוסר תום לב ועוד" .
162. טענות אלו נטענו בעלמא, ללא כל סימוכין, ומשכך אין לנו אלא לדחותן.
163. תחת כותרת זאת, עוד טענה הנתבעת כי התובע נטל לעצמו, שלא כדין, את קניינה של הנתבעת, ומשכך פעולותיו מהוות גזל כאמור בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
164. סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובע את הסמכות הייחודית הנתונה לבית הדין האזורי לעבודה:
"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];
...
(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה;" (ההדגשה אינה במקור)
165. הנה כי כן, בית הדין האזורי אינו מוסמך לדון בתובענה שעילתה בפקודת הנזיקין, למעט החריגים המנויים בסעיף קטן (1ב) לעיל. עילת הגזל (לה טוענת הנתבעת) אינה מוחרגת כעילה בה בית הדין האזורי מוסמך לדון.
166. בית המשפט העליון עמד על סוגיה זו לאחרונה , בקובעו כי סמכות הדיון בעילת הגזל – הקבועה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין – מסורה לבתי המשפט האזרחיים:
"מבין שתי הגישות הפרשניות שנבחנו לעיל, בחרנו לאמץ, בעיקרם של דברים, את הגישה שהוצעה על-ידי החברה והיועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לייחוד הסמכות לדון בעילות שבפקודת הנזיקין לבתי המשפט האזרחיים. אנו סבורים שגישה זו הולמת יותר את לשונו של חוק בית הדין לעבודה בנוסחו הנוכחי ואת התפיסה המקובלת ביחס למומחיותם היחסית של בית הדין לעבודה ושל בית המשפט האזרחי."
167. בית המשפט אף התייחס בהחלטתו זו לסוגיית פיצול הדיון בין בתי המשפט האזרחיים לבתי הדין לעבודה:
"לא נוכל לסיים מבלי להעיר כי המקרה שבו דנו מאיר פעם נוספת את הקשיים הכרוכים בפיצול הדיון בסכסוכים רבים בין עובדים למעסיקיהם בין בית המשפט האזרחי ובית הדין לעבודה. הסדרתו של המצב הקיים נותנת לכאורה משקל רב למומחיות היחסית של ערכאות אלה, אך לא לחסרונות הכרוכים בפיצול ההתדיינות. המענה שנתנו לשאלות שבפנינו נועד לחתור לפתרון המיטבי במסגרת המצב המשפט הקיים..."
168. בהתאם לזאת, אין לבית הדין הסמכות לדון בעילה זו.
169. כמו כן, ציינה הנתבעת בסיכומיה כי התובע פיתח תוכנה מתחרה – מיד לאחר פיטוריו, הקים התובע אתר אינטרנט עם חישובי שכר, תוך שהכפיש התובע את הנתבעת. בעניין טענת ההכפשה, הפנתה הנתבעת את בית הדין אל הדברים הבאים :
"לכבוד השנה החדשה אנו במשכורשת מציעים לכם, משתמשי תוכנת שכר "טריו" של עוקץ מערכות, להתקדם בחינם מטריו למערכת שכר חדשנית ומתקדמת: מערכת השכר משכורשת. משכורשת נוצרה ע"י המתכנת שיצר ופיתח, לאורך 30 שנים, את תוכנת טריו.
במסגרת עבודתו בחברת עוקץ מערכות בע"מ (1988-2019), יוסי פרידלנדר שימש כמתכנת היחיד של עוקץ מערכות, ופיתח את כל תוכנות השכר והנוכחות שלה.
לכן ניתן לראות במשכורשת את היורשת של תוכנת טריו, שהרי מאחורי שתיהן עומדים אותו ראש, אותה חשיבה והבנה ואותה מקצועיות."
170. לתובע עומדת הזכות לחופש העיסוק. משפוטר התובע מעבודתו בנתבעת, חופשי היה לחפש לעצמו מקום עבודה חלופי, ואף כזה המתחרה עם הנתבעת. הנתבעת לא הפנתה למקור משפטי שעל פיו פעולותיו אלו של התובע אסורות. על כך יש להוסיף כי, על פי הכתוב באתר, משכורת מחשוב ענן בע"מ נוסדה בינואר 2020, כלומר 8 חודשים לאחר פיטוריו של התובע. בהתאם לזאת, דוחים אנו את טענתה זו של הנתבעת.
ה.5.ו. תביעה לפיצוי בגין הפרה בוטה של יחסי ההעסקה – התעמרות ועוגמת נפש
171. הנתבעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי לא ממוני בסך 100,000 ₪. את טענה זו מבססת הנתבעת על פסיקתו של בית הדין הארצי, לפיה עובד שנהג בחוסר תום לב כלפי המעסיק, מצדיק פסיקת פיצוי לא ממוני לטובת המעביד (ע"ע 17760-07-17 אלי פרבר נ' סופר מרקו לימור שלי (פורסם בנבו 22.09.2019)) (להלן: "עניין פרבר").
172. בעניין פרבר, התפטרה העובדת מעבודתה ללא מתן הודעה מוקדמת. לפיכך, פסק בית הדין כי "התנהלות המערערת מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב המוטלת על העובדת כלפי המעסיק, ומצדיקה חיוב בפיצוי לא ממוני, בנוסף על הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת על פי החוק, בסך של 20,000 ₪".
173. בית הדין הארצי פסק פיצוי לא ממוני לטובת המעביד בשני מקרים נוספים, בהם העובד גנב מהמעסיק, אך לא הוכח מה הסכום שנגנב (ע"ע (47108-06-14 אלמונית חברה בע״מ נ' אלמונית (פורסם בנבו 26.11.2017); ע"ע 42510-06-15 אלכסנדר פינדיורין נ' בן ציון זיסמן (פורסם בנבו 03.05.2017) (להלן: "עניין פנדיורין")). בשני המקרים, הדגיש בית הדין הארצי כי החיוב מושת בגין הפרת חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות, ולא בגין עגמת נפש. וכך נקבע בעניין פינדיורין:
"כפי שנפסק לא אחת, מוטלת על עובד מכוח חובת תום הלב "חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות", אשר הפרתן תזכה את המעסיק, בנסיבות חמורות, בפיצוי לא ממוני גם אם לא עלה בידי המעסיק להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו" (ע"ע (ארצי) 35403-12-11 קאנטרי פלורס בע"מ - נחמני ]פורסם בנבו ] (29.11.2016) פסקה 28 והאסמכתאות הנזכרות בפסקה). עם זאת נעיר, כי לא היה מקום לבסס את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על עגמת הנפש שנגרמה למעסיקים וכי קביעת בית הדין האזורי, בהסתמך על פסקי דין של בתי דין אזוריים, לפיה פסיקה בגין עגמת נפש נכונה "דווקא בנסיבות שבהם קיימת אי בהירות, כמו במקרה שלפנינו, בדבר סכומי הכסף המדויקים שנגנבו, אף שלא היתה מחלוקת שגניבה היתה גם היתה", אינה מובנת מאליה והיא מוקשית כאשר המעסיק הוא חברה אשר "כעיקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש" (ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש אילן ניהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3) 350, 359 (1992))."
174. בענייננו, אכן מדובר בנסיבות חמורות, בהן נהג התובע בכפיה כלכלית על מנת לקבל מילוני ₪ מהנתבעת. כמפורט בפסק דין זה, מעשיו אלו של התובע מהווים הפרה של חובת האמון וחובת תום הלב המוטלות עליו כעובד, ולפיכך דחינו את תביעות התובע לתשלום שהוסכם בגין השנים 2011-2004. אנו לא מוצאים מקום לחייב את התובע בסכומים נוספים לפיצוי הנתבעת, בגין אותה עילת תביעה של כפייה כלכלית והפרת חובות אמון ותום לב.
ה.5.ז. תביעה לפיצוי בגין נזקים בפיתוח תוכנה כפולים ולפיצוי בגין לשון הרע
175. הנתבעת זנחה בסיכומיה את טענותיה לפיצויים בגין נזקים בפיתוח תוכנה כפולים ובגין לשון הרע, ומשכך תביעה זו נדחית.
ו. סוף דבר
176. התובע זכאי לפיצוי בסך 1,200 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח פנסיוני בגין התקופה שבין חודש 9/2012 ועד לחודש 12/2012.
177. התובע זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בסך 134,097 ₪, המהווה 30% מפיצויי הפיטורים להם הוא זכאי, ובניכוי הסכומים שנצברו לזכותו בקופת הפיצויים.
178. התובע עוד זכאי לתשלום חוב שכר עבודה, בגין תקופת השעייתו בין החודשים 2/2019-4/2019, בסך 52,000 ₪.
179. יתר טענות התביעה, והתביעה שכנגד, נדחות.
180. בהתחשב בכלל נסיבות העניין ובקביעות שנפסקו בפסק דין זה, לרבות הסכום שנפסק לזכות התובע בסך 187,297 ₪ לעומת סכום התביעה בסך למעלה מ-3 מיליון ₪ , כל צד יישא בהוצאותיו בגין תביעת העובד. לעניין התביעה שכנגד, בהתחשב בכך שהתביעה שכנגד על סך 2,850,000 ₪ נדחתה כולה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.