31. משנקבע כי אי-ההסכמה התכנונית אינה מהווה הפרה של צד אחד להסכם השיתוף, אלא תרומה הדדית, אין מקום ליתן סעד למניעת הפרת התקיימות התנאי הדורש הסכמה תכנונית, שכן באותה מידה יכול היה הנתבע לבקש סעד כי התובע ימחל על רצונו הוא ויסכים לדרישות הנתבע בכל הקשור לתכנית שעל-פיה ייבנה הבניין.
בית-המשפט אינו מכתיב לצדדים מהי התכנית המיטבית האפשרית מבחינתם.
הדבר מקבל משנה תוקף נוכח קביעת הצדדים עצמם בהסכם השיתוף, והגדרתם את ההסכמה התכנונית כתנאי מתלה מקדים לחוזה, שבלעדיו לא יכנס לתוקף.
הצדדים עצמם בקשו לשמור את החירות להסכים או לא להסכים לתכנית הפרויקט, והסכימו במסגרת הסכם השיתוף כי רק הגעה לתכנית מוסכמת תאפשר התקדמות במימוש הסכם השיתוף, ואין מקום שבית-המשפט יתערב ברצון הצדדים ובחופש החוזים.
שימוש בזכות חוזית לא תיחשב כפעולה בחוסר תום-לב, אלא אם מתלווה לכך מעשה תחבולה או הכשלה, וכפי שנקבע לעיל, אינני סבורה כי אי-ההגעה להסכמה תכנונית מקורה בתחבולה או הכשלה, להבדיל מעקשנות שני הצדדים, ומעמידתם על קוצו של יוד.
לעניין זה נפסק על-ידי כב' הנשיא מ. שמגר ב-ע"א 158/80 שלום נ' מוטה (23/09/82):
"אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה מעשה כל שהוא או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום-לב, יהיה זה על-ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה. עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית של מלה זו או אחרת בחוזה, אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום-לב. הדרישה לקיום התחייבות מפורשת, עליה הסכימו הצדדים... אינה יכולה להיחשב כשלעצמה להעדר תום-לב רק בשל כך שהדרישה לקיום ההתחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע."
(ועיין גם ב-ת"א 49872-11-12 עו"ד מאיר פז נ' החקלאי תלמי מנשה אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ (3/3/16).
32. האם הנתבע סיכל את קיום תנאי ההסכמה התכנונית?
אין מחלוקת כי נ/1 היתה התכנית המוסכמת ביותר.
המחלוקת העיקרית נסובה סביב תכנית נספח 8, עליה חתמו התובע ושמו, ולא חתמו עליה הנתבעים.
התובע טוען כי תכנית זו היתה מוסכמת, וכי האדריכל מאייר שיקף את ההסכמה בהזמינו את השותפים לחתום עליה, כי בשלב זה המחלוקות היו מינוריות והנתבע העלה מחלוקת מלאכותית בחוסר תום-לב על-מנת לסכל את ההגעה לתכנית מוסכמת וחתומה שניתן להגישה.
הנתבע טוען כי המחלוקת בשלב זה התבססה על מסכת שינויים קודמת, שבה הוסכם לשנות מפלס הבניין לפי רצון התובע, כי הדרישה שלו לתוספת נספח המבהיר את בעלותו על המרתף בקומה 2 היתה מהותית ומקדימה להערות נוספות שהיו לו על תכנון זה, וכי האדריכל מאייר ידע שהוא לא מסכים לתכנית זו, אך הציג לתובע כאילו זו מוסכמת לאור סירובו של התובע לשלם לו את שכר-טרחתו עד לחתימה על תכנית כזו, כשבפועל הנתבע מעולם לא הסכים לתכנית נספח 8.
33. התובע לא הוכיח כי הנתבע הסכים בנקודת זמן כל שהיא לתכנית נספח 8.
טענת הנתבע כי מעולם לא נתן הסכמתו, וכי האדריכל מאייר נתן לתובע ולמר שמו להבין זאת בכדי שישולם לו שכרו שלא שולם חרף בקשותיו החוזרות, מהימנה עלי ועולה מן הראיות, כפי שיפורט להלן.
ב-8/7/18 שלח האדריכל מאייר לשותפים את תכנית נספח 8 לאישורם במייל וכתב: "מגיד- מצב התכנית האחרונה שאישרת אצלי בפגישה. נא אישור כולכם לצורך הגשה" (נספח כ"ו לתצהיר הנתבע, ממנו עולה כי לעת הזו מי שאישר את התכנית הינו מגיד, ונדרש אישורם של הנתבעים ושל שמו).
באותו היום אישר שמו במייל חוזר את התכנית (נספח כ"ז לתצהיר הנתבע), ומאייר שלח מייל: "בהמשך לאישורכם ולפי בקשתכם אני מזמין גרמושקה מודפסת שתחתמו עליה לצורך הגשה. לאחר חתימתכם ולפני הגשת התכנית אני מבקש לקבל את התשלום שמגיע לי" (נספח כ"ח לתצהיר הנתבע).
ב-11/7/18 הזמין מאייר את השותפים להגיע לחתום על התכנית להיתר שברשותו להסדיר את התשלום (נספח כ"ט לתצהיר הנתבע).
האדריכל מאייר העיד כי: "פעלתי בצורה מאד מאד בלתי אפשרית לתקן תכנית עם רצונות מנוגדים של שלושה אנשים, כל פעם מחדש, לאורך תקופה מאד ארוכה, התכנית האחרונה כללה את הרצונות של כולם עד כמה שהיה ניתן" (עמ' 12 ש' 8-9), אך בחקירה הנגדית אישר כי הנתבע לא אישר את תכנית נספח 8 ולא הגיע לחתום עליה (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 33).
מר שמו העיד כי הוא והתובע הגיעו לחתום מתוך הבנה כי כולם מסכימים לתכנית נספח 8, אך הודה שאינו יודע מה מקור הבנה זו, וכי מאייר נתן להם להבין שמדובר בתכנית מוסכמת (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 13, 21).
טענת הנתבע כי אי-תשלום שכרו של האדריכל מאייר מסביר את הצגת ההסכמה על תכנית נספח 8 מהימנה עלי, ועולה מתכתובות המייל של מאייר, בהן הוא חוזר ומבקש שישולם לו שכרו (נספחים כ', כ"א, כ"ג, כ"ד, כ"ה לתצהיר הנתבע).
רק לאחר שחתמו התובע ושמו על תכנית זו שולם לו כל שכרו (הנתבע נענה לדרישותיו של האדריכל מאייר לקבלת התשלום, עוד קודם לכן, ובלא להתנות את התשלום בהגשת גרמושקה, שכן התשלום בוצע עבור עבודה של האדריכל, שאין מחלוקת שבוצעה ושהוא זכאי לשכ"ט עבורה, גם אם הצדדים לא מגיעים להסכמה בסופו של יום).
34. עו"ד לוינזון העיד כי: "באותה עת סברנו שהמחלוקות היו לדעתי כבר קטנות ולא מהותיות" (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 20-21, עמ' 30 לפרוטוקול ש' 13-20), אך דעתו זו על המחלוקות אינה מלמדת על השקפת התובע והנתבע לגביהן העולה מהראיות, ובעיקר אינה מסייעת לכך שלא הצליחו להתגבר על מחלוקות אלו ולהגיע לתכנית מוסכמת, כאשר כל אחד מהם התבצר בעמדתו חרף המלצות עו"ד לוינזון להתקדם ולהתגמש על-מנת לממש את הפרויקט לטובת כולם.
במסגרת חילופי המיילים הנוגעים לנספח המשפטי, כתב עו"ד לוינזון לתובע כי אינו מוכן לשמש "צינור" בין הצדדים, וביקש כי יקבעו פגישה בהשתתפות כולם לסיום העניין, והביע דעתו בעניין הודעת התובע על אי-השתתפותו בעלות הקמת המרתף, שאינה במקומה וכי: "כל נסיון להרחיב את המחלוקת ולהוסיף דרישות חדשות למטרים נוספים יעמיק את הסכסוך וחבל".
לנתבע כתב עו"ד לוינזון כי בדרך זו ברור שלא ניתן להגיע לתכנון מוסכם, כשהתכנון מבוצע בנפרד ויש אי-אמון בין התובע לנתבע.
הוא הדגיש כי יש להגיע להסכמה ביחס לתכנון ולהתקדם, וציין כי אינו סבור שיש בסיס לחלק מדרישות התובע, וכי הבהיר לתובע את עמדתו בעניין (נספח ל"ה לתצהיר הנתבע).
בתכתובת בין התובע לעו"ד לוינזון בעניין הנספח להסכם ב-6/18 הביע התובע התנגדות לנספח להסכם, לסידור המחסנים ב-נ/5 והבהיר כי: "עד שהעניין (המחסנים) יתברר-אני לא מסכים לחתום על שום דבר. חוץ מזה יש לי גם הערות והשגות על הנספח שהעברת אלי" (נספח י"ג לתצהיר הנתבע).
בהמשך שלח מייל נוסף לעו"ד לוינזון, בו הוא טוען כי דרישת הנתבע לחתימה על הנספח ואי-חתימתו על הפרויקט מהווה הפרה של הסכם השיתוף, וכי: "לא אסכים בשום אופן לחתום על הנספח הזה".
במקומו הציע התובע נספח חלופי, בו בין היתר ישא הנתבע לבדו בעלויות בניית המרתף הסמוך לדירה 2 (נספח ט"ו לתצהיר הנתבע).
מעדויות השותפים עולה כי בתהליך התכנון, לאחר חתימת הסכם השיתוף, בוצעו מספר שינויים, לבקשת זה או זה, וכי הצדדים היו צריכים להתאים את מצבת הזכויות והחובות לשינויים שבוצעו.
במשא-ומתן זה העלו, הן התובע, והן הנתבע, טענות קשות הנוגעות לזהות "בעל הבית" בפרויקט, והמשקפות חוסר אמון ומאבק כוחות.
אי-ההסכמה על נ/5 או על תכנית נספח 8 מצביעה על התנהלות הצדדים, שלא שוכנעתי כי צד אחד אחראי לה יותר ממשנהו.
לשותפים היתה מטרה משותפת, להגיע לתכנית מוסכמת שניתן יהיה להגישה, ולקדם על-בסיסה פרויקט משותף, במסגרתו היו צפויים להם אתגרים משותפים נוספים, כמו סוגיית המימון והביצוע.
שמו העיד כי היחסים העכורים בין התובע והנתבע היו לרועץ לכל אורך הדרך, וכי לאחר שהבין כי אין בכוחה של מערכת יחסים ומאבקי כוח בין התובע לנתבע 1 להביא להוצאתו לפועל של הפרויקט, החליט למכור את דירתו ולצאת מהקלחת (עמ' 18 לפרוטוקול).
מכל האמור נובע כי הנתבע לא הפר או סיכל את התקיימות תנאי ההסכמה התכנונית, אלא כי זו לא הושגה לאור התנהלות התובע והנתבע גם יחד.
35. מאחר ותנאי ההסכמה התכנונית אינו נוקב במועד להתקיימותו כתנאי מתלה, יש לבחון האם חלפה תקופת זמן סבירה להתקיימותו, שהרי אם היא חלפה והתנאי לא התקיים, יש להורות על ביטול ההסכם מכוח סעיף 29 לחוק החוזים.
"סבירות הזמן עשויה להשתנות עקב התפתחויות המתרחשות לאחר חתימת החוזה, ועקב התנהגותם של הצדדים עצמם".
(שלו, בעמ' 484)
כן ראו לעניין זה ב-ע"א 10064/06 גיאו-בר (92) הנדסה אזרחית בע"מ נ' אהרון ריבלין (21/2/13), וההפניות שם).
בנסיבות המקרה הנדון, אני סבורה שבחלוף כשלוש שנים ממועד חתימת הסכם השיתוף, במהלכן מוטחות האשמות קשות בין הצדדים, ולאחר שמר שמו הסיק שאין עתיד לפרויקט המשותף נוכח היחסים בין התובע לנתבע 1 וחוסר האמון ההדדי, ובחר לפרוש מהפרויקט, ניתן לקבוע כי המועד הסביר לקיומו של התנאי המתלה הדורש הסכמתם - חלף לו.
36. תנאי ההסכמה התכנונית לא התקיים במועד הסביר לו, ולפיכך הסכם השיתוף מתבטל בהתאם לקבוע בסעיף 29 לחוק החוזים.
"בחייו של חוזה על-תנאי יש שתי נקודות זמן עיקריות: רגע הכריתה ורגע התרחשות התנאי.... בין רגע הכריתה לבין רגע התרחשות התנאי מתקיים חוזה על-תנאי בקיום מיוחד, מותנה. לאחר רגע התרחשות התנאי - או אי-התרחשותו - עובר החוזה ממצב של חוזה מתונה לאחד משני מצבים ברורים יותר: או שהוא מתבטל או שהוא הפוך לחוזה רגיל, מוחלט".
(שלו, בעמ' 481).
מה היא נקודת הזמן בה פג תוקף הסכם השיתוף?
מכלל העדויות והראיות סבורני כי בעת בה מכר מר שמו את דירתו חלף הזמן הסביר להתקיימות תנאי ההסכמה התכנונית והסכם השיתוף הפך מחוזה תקף אך מותלה - לחוזה בטל.
בהעדר הוראה אחרת בחוזה, התבטלות החוזה מחמת אי-קיום תנאי מתלה היא למפרע: החוזה כמו לא היה, והצדדים זכאים לחזור איש איש למצבו הקודם (שלו, עמ' 485; ע"א 2821/91 מרכזי שליטה בע"מ נ' משיאן (28/8/94)).
37. הצדדים העלו טענות הנוגעות להבדלים בין נ/1 לנספח תכנית 8, אולם אין ספק שאין המדובר בדיוק באותה תכנית, ושחלו שינויים במהלך הזמן.
בית-המשפט לא יכריע במקום הצדדים מה היא התכנית המוסכמת לביצוע פרויקט יזמי משותף, ואם יש קווי דמיון בין התכניות שמהם ניתן להצביע על הסכמה בנוגע לפרטים מסוימים, כך שבית-המשפט יהפוך לאדריכל וישלים את יתר פרטי התכנית, גם אם הצדדים עצמם אינם מסכימים על יתר הפרטים.
הגעה לתכנית מוסכמת היתה באחריות ובסמכות השותפים, וכמפורט בהסכם עליו חתמו הצדדים, הם שמרו לעצמם בלבד את ההגעה להסכמה בעניין התכנית להקמת הבניין.
סעיף 12.4 להסכם השיתוף קובע:
"עד להתקיים כל התנאים המתלים המפורטים בסעיף זה, ינהגו הצדדים בהתאם להסכם זה, יקדמו את תכנון הפרויקט, ויישאו בתשלומים הדרושים לכיסוי עלויות התכנון, כל אחד על פי חלקו היחסי בפרויקט... אולם מוסכם ומוצהר בזה כי כל עוד לא יתקיימו התנאים המתלים לא יהיה ניתן לאכוף על מי מהצדדים את קיומו של ההסכם זה ו/או איזו מן ההסכמות הכלולות בו, למעט האמור בסעיף 12.4 זה; והוא יחשב כהסכם בעל תוקף מותנה ומותלה."
השותפים שללו את אפשרות אכיפת ההסכם באם לא יתקיימו התנאים המתלים, למעט חובת התשלום עבור התכנון (ולכן כל הצדדים היו אמורים לשלם לאדריכל מאייר על ביצוע התכנון, גם אם בסופו של יום לא הגיעו ביניהם להסכמה).
הנתבעים הפנו לעניין האכיפה כסעד דיספוזיטיבי ל-ע"א 2454/98 אליהו לינדאור נ' יעקב רינגל (18/10/01).
הקביעה שם אכן יפה לענייננו, כאשר התנאי בדבר קיום הסכמה תכנונית נוסח בהסכם השיתוף באופן מפורט ומפורש, ואף נלמדת מנסיבות כריתת ההסכם ומיתר המעורבים (עדות עו"ד לוינזון, עמ' 23 ש' 23 לפרוט').
משלא התקיימו התנאים המתלים, אין מקום לאכוף את ההסכם או לאוכפו בקירוב על-בסיס תכנית שהיתה מוסכמת בקווים כלליים בעת כריתתו, אך לא הבשילה להיות מסוימת ומוסכמת בכדי להפיח רוח חיים בהסכם השיתוף, ולממש את הפרויקט שלצורכו נחתם הסכם השיתוף.
אין רלוונטיות לשינויים בין תכנית זו לתכניות שהתהוו בהמשך, כאשר על אף אחת מהן לא היתה ההסכמה הנדרשת על-מנת שהסכם השיתוף יכנס לתוקף, ומשפג הזמן הסביר לכך- פג אף תוקפו של ההסכם שהותנה בהסכמה התכנונית.
38. יוער בהקשר זה כי גם אילו היה נקבע כי הסכם השיתוף תקף ומחייב, היה מקום להימנע מאכיפתו בהתאם להוראות סעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות").
הפסיקה קבעה מספר שיקולים להפעלת סייג זה:
מידת מורכבותו של החוזה, משך הזמן הצפוי לביצועו ומידת שיתוף הפעולה הנדרש בין הצדדים (ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן ואח' (4/11/98)).
ליחסים עכורים בין הצדדים נפקות רבה במכלול השיקולים הללו, כאשר אכיפת החוזה תחייב בסבירות גבוהה פיקוח צמוד ואינטנסיבי מצד בית-משפט לאור מידה גדולה של חשדנות הדדית השוררת בין הצדדים (ע"א 108/84 חייא סתם נ' אברהם מרקוביץ חברה לבנין ולהשקעות בע"מ (18/4/88).
בענייננו, מדובר בהסכם לביצוע פרויקט מורכב וממושך, אשר טרם עבר את השלב ההתחלתי של הגשת תכנית מוסכמת, וזאת לאחר כמעט 15 שנים של משא-ומתן בין השותפים, בהם היחסים בין התובע והנתבע מלאי חשדנות, יריבות, ואי-אמון מוחלט.
במצב דברים זה ברי כי ביצוע ההסכם יוביל למחלוקות ולסכסוכים נוספים - זו אינה מטרת סעד האכיפה (ה"פ 51180-11-15 עברון פרויקטים בע"מ ואח' נ' אייקום יזמות ובניה בע"מ ואח', החלטה מ-28/2/16).
ועיין גם ב-רע"א 6459/21 הרטוב לוי בע"מ נ' זיו כהן ( 12/10/21), אשר דחה בר"ע על ע"א 44884-02-20 זיו כהן נ' הרטוב לוי בע"מ (15/8/21), בו נקבע כי היריבות שנוצרה בין הצדדים גורמת להעדר סיכוי, בעתיד הנראה לעין, לשיתוף פעולה ויחסי אמון סבירים, וכי התוצאה המתחייבת בנסיבות אלו היא הפרדת כוחות והימנעות מאכיפה, וכן ב-ת"א 49895-04-13 לאנורד פרנקל נ' שלום גרשוני (8/11/16) בו נקבע כי ההסכם לא נכנס לתוקף אך גם אם היה תקף לא היה מקום להורות על אכיפתו לאור סייג זה.
לאור קביעה זו, טענות התובע לביצוע בקירוב של הסכם השיתוף ולאכיפתו באמצעות כונס נכסים, נדחות.