לאחר שמיעת עדותה אציין כי לא מצאתי לתת אמון בטענותיה או באמור בעדותה.
התרשמתי כי הנתבעת מודעת היטב לקושי הטמון בפרסומים שפורסמו על ידה בשני הנוסחים וניסתה בעדותה ללכת "בין הטיפות" במסגרת מתן תשובותיה. בפועל התרשמתי כי הרקע לפרסום היה תוצאת פסק הדין בהליך התיווך וזעמה של הנתבעת בדבר התוצאה בכל הנוגע לחיוב בתה, לרבות בתשלום הוצאות המשפט.
מצאתי את עדותה בפניי בכל הנושאים הייתה מתחמקת ומדוקלמת ולא נתתי בה כל אמון.
חוק איסור לשון הרע - המסגרת הנורמטיבית
13. החוק יוצר איזון סטטוטורי בין הזכות לשמו הטוב של האדם לבין חופש הביטוי והדברים נקבעו בפסיקה פעמים רבות. בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 62261-01-17 ישראל בן עזרא נ' עיריית עכו (פורסם בנבו, 03.07.17) קבע כי:
"חוק איסור לשון הרע יוצר איזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל העלולים להיות לעיתים מנוגדים: הזכות לשם טוב מן הצד האחד והזכות לחופש הביטוי מן הצד האחר (ראו לדוגמא: ע"א 751/10 פלוני נ' דיין – אורבך (8.2.2012); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (14.08.2008)). בית המשפט קבע לא אחת כי הן הזכות לחופש הביטוי והן הזכות לשם טוב נגזרות- בשיטתנו- מן ההגנה על אותה זכות יסוד, היא כבוד האדם (ראו: רע"א 10520/03בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) ; ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4), 72, 91). נאמר כי הזכות לשם טוב נועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם, ומבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית (ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (12.12.2006)). בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 ציין בית המשפט (בעמ' 856) כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, והם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר". מצדו השני של המתרס ניצבת הזכות לחופש הביטוי שאין צורך להכביר מלים לגבי מעמדה וחשיבותה בשיטתנו המשפטית".
הוראותיו של החוק מבטאות את נקודת האיזון בין שתי הזכויות, של חופש הביטוי ושל הזכות לשם טוב, כאשר זכויות אלה מתנגשות ביניהן. עוולה של לשון הרע מתגבשת בהתקיים שני יסודות עובדתיים מצטברים: יסוד "הפרסום" ויסוד "לשון הרע".
סעיף 1 לחוק מגדיר מה אותה "לשון הרע" שפרסומה עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג
מצידם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו,
במשלח ידו או במקצועו ...".
סעיף 2 לחוק מגדיר מהו אותו "פרסום" המהווה חלק מיסודות העילה:
"פרסום מהו-
(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה,
צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע,
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
מאז חקיקת החוק, בשנת 1965, חלו תמורות רבות באופן שבו מתנהל השיח הציבורי וביכולתם של פרטים לממש את זכותם לחופש הביטוי. עמד על כך כב' השופט (בדימוס) ריבלין בע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג (3) 664 (2010) (להלן - הלכת מור) :
"האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש – המרחב הווירטואלי – מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם "חדרי השיח", הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות – מאפשרים קבלת מידע והעברתו, "האזנה" לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי."
יחד עם זאת, האיזון בין חופש הביטוי (בעידן העכשווי) לבין הזכות לשם טוב נותר בעינו, כפי שנפסק על ידי כב' השופט עמית ברע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו (פורסם בנבו, 15.04.2018):
"רוצה לומר כי מתן חסינות לפרסום בפייסבוק מפני איסור לשון הרע, משקפת גישה רומנטית-משהו כלפי כיכר השוק הוירטואלית על ההמולה השוררת בה, ריחותיה וצבעיה. קבלת גישתו של בא כוח המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח. איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת "המדיום הוא המסר" – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל."
מכאן עולה כי חוק איסור לשון הרע חל על פרסומים בפייסבוק, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני, והכל בראי החקיקה והפסיקה הקיימות והמתעדכנות.
על מנת לבחון האם פרסום כלשהוא עונה על הגדרת "לשון הרע" נדרש בית המשפט למבחן בן ארבעה שלבים:
בחינת התיבה/הביטוי הנטענים להיות לשון הרע על פי אמות מידה אובייקטיביות של האדם הסביר בנסיבות העניין ועל פי לשון הפרסום;
האם ניתן לקבוע שמדובר בביטוי שהחוק התכוון להטיל חבות בגינו מתוך ראיית תכלית החוק והאיזונים בינו ובין אינטרסים אחרים;
בהנחה ששני התנאים הראשונים מתקיימים הרי שבשלב השלישי ייבחן קיומן של ההגנות הקבועות בחוק;
סוגיית הפיצויים/הנזק.
(ר' לעניין זה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, בעמ' 568).
השלב הראשון בפרשנות הפרסום, הינו מבחן אובייקטיבי ולפיו:
"אין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים".
(ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2)333, בעמ' 337; ע"א 7380/06 דרור חוטר-ישי נ' מרדכי גילת, (פורסם בנבו, 2.3.11, פסקה 49)).
מן הכלל אל הפרט
14. הפרסום הראשון – האם הוא מהווה פרסום כמשמעו בחוק?
לשיטת הנתבעים, הפרסום הראשון הוסר שניות אחדות לאחר פרסומו, ומשכך אין לראות בו כפרסום כהגדרתו בחוק, מאחר ואינו נחשף לעיני האחר.
אין בידי לקבל טענה זו.
ראשית, עפ"י ממצאי חוות הדעת שצורפה מטעם הנתבעים וכפי שגם עולה מעדותו של המומחה, אפשרי והפרסום הראשון היה באוויר כארבע דקות (ראה: פרוטוקול מיום 24.05.21, עמ' 22, ש' 13-25).
שנית, הנתבעת בעצמה אף מודה כי היא פרסמה את הפרסום הראשון באתר, אם כי לדבריה הוא הוסר לאחר שניות בודדות.
כאמור, עוולת לשון הרע קמה בהתקיימם של שני יסודות מצטברים: לשון הרע ופרסום.
ביחס לפרסום בכתב, בע"א (ת"א) 1564/09 יהודה רגב נ' מעין אמודאי (פורסם בנבו, 25.2.10 פסקה 15) נפסק כי:
"לגבי פרסום בכתב, קיימת חזקה בחוק, בסעיף 2(ב)(2), לפיה אין צורך להוכיח שהפרסום הגיע בפועל לידיעתו של אדם נוסף, אלא די להוכיח כי בנסיבות העניין הפרסום עשוי היה להגיע לידיעת אדם נוסף. במצב דברים זה, פטור התובע מהחובה להביא לבית המשפט עד שקלט את הפרסום, ודי לו להוכיח לפי מאזן ההסתברויות שמנסיבות העניין עולה שאכן היה אדם כזה".
המצב שונה ביחס לפרסום בע"פ:
"כך, למשל, כאשר התובע והנתבע יושבים יחדיו במסעדה, והנתבע צועק בקול את דיבתו של התובע, ברור הוא כי לשון הרע הגיעה לאוזני אנשים רבים, אך ייתכן שהתובע לא יוכל לאתר איש מהם לכשירצה להגיש תביעה נגד הנתבע אחר-כך. לפי ההלכה כיום, תביעתו של תובע כזה תיכשל, בעוד שאם היה הנתבע כותב את הדברים על שלט שאותו היה מניף באותה מסעדה היתה התביעה מצליחה" (חאלד גנאים מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע הדין המצוי והרצוי 215 (נועה מוטרו, עורכת, 2005)."
דברים דומים נפסקו גם ע"י כב' השופט ד"ר סטולר בת"א 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' שגב תאילנד בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 06.12.09, פסקה 193):
"בהתאם לסעיף 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, רואים פרסום לשון הרע אם היה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. דהיינו על פי הוראות החוק אין צורך (כפי שסבר הנתבע 3) להוכיח לצורך קיום העוולה שההודעות הומצאו למחזיקים ודי בכך שהודעת העיקול עשויה הייתה לפי הנסיבות להגיע לאדם אחר זולת הנפגע. בספרם של ח' גנאים, מ' קרמינצר וב' שנור, "לשון הרע – הדין המצוי והרצוי" – עמוד 214 (2005) נכתב:
"בכל הקשור לדרך הוכחת הפרסום, מבחין החוק המצוי בישראל בין פרסום בכתב לבין פרסום בע"פ. ההבחנה הזו נמצאת בסעיף 2(ב)(2) לחוק הקיים, שקובע שלגבי פרסומים בכתב אין צורך להוכיח שהפרסום הגיע לידיעתו של אדם נוסף, אלא די להוכיח כי בנסיבות העניין הכתב היה עשוי להגיע לידיעת אדם נוסף".
בעידן הנוכחי, בו הבמה העיקרית להעברת מסרים ולהתבטאויות היא באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות בפרט וכל עוד כאמור לא תוקן החוק, כך שלמעשה הוא חל על פרסומים ברשתות החברתיות, הפרסום הפך נפוץ יותר ודי בלחיצת כפתור בכדי שהפרסום יתגלגל הלאה וייחשף לעיני האחר, גם אם הוא נמחק לאחר שניות ספורות או דקות בודדות, אין למפרסם שליטה על חשיפתו לכמות בלתי מוגבלת של קוראים. כך שגם אם הפרסום לא גרר אחריו תגובות ושיתופים, ועל כך אין מחלוקת, אין זה אומר בהכרח שהוא לא נחשף לעיניי האחר. כך שהחזקה הקבועה בסעיף 2(ב)(2) לחוק לפיה הפרסום נעשה בכתב והיה עשוי להגיע לאדם זולת הנפגע מתקיימת בעניינינו.
מכאן מתקיים היסוד שהפרסום יכול והגיע לאדם נוסף זולת התובעות ולכל הפחות אין כל ספק שמדובר בפרסום שמיועד לאחר, כפי שאף הודתה הנתבעת בחקירתה הנגדית:
"לי הייתה כוונה להזהיר אנשים. אני לא יודעת כמה וכמה. לא כתבתי מספרים. רציתי להזהיר את האנשים שבאים ורוכשים קרקעות. כן .שהטפסים שלכם מטעים את האנשים וגם המתווכת שעבדה מולנו. שוב אני אומרת, זה הוסר תוך שניות, רשמתי, מחקתי ופרסמתי את הביקורת השנייה. "
(פרוטוקול מיום 24.05.21, עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 13-17).
יוער כי גם הטענה שהוא נמחק תוך מספר שניות נסתרה בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים שהעריך כי הפרסום היה באוויר כמה דקות.
15. לעניין תוכן הפרסום –בכדי לבחון אם הפרסום מהווה לשון הרע, יש להידרש למבחן שפורט לעיל. יש לבחון את הפרסום בכללותו, מאחר ומשמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ראה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 24.2.97)).
הפסיקה הדגישה כי גם אם בעת בחינת הביטויים יש צורך לעיתים לפרק את הפרסום למרכיביו, הרי שהדבר צריך להיעשות תוך בחינת המכלול:
"...גם כאשר מתמקד הדיון בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, על-מנת לבחון האם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו...פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם לקטעים האחרים, על-מנת שהתמונה תהא שלמה - הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום " (ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.05)
משמצאתי לקבוע כי מתקיים יסוד הפרסום הנדרש בחוק, הרי שעתה יש להידרש לבחינת לשון הרע הגלומה בו.
בחינת הפרסום בהתאם להוראות החוק ולאור ההלכות המפורטות לעיל במסגרת עריכת האיזון בין הזכויות המתנגשות של חופש הביטוי אל מול זכות התובעות לשם טוב – מעלה כי יש בפרסום משום לשון הרע במובן הקבוע בדין ובפסיקה.
בחינת הפרסום מעלה שהאמירות בו חורגות מהבעת דעה או ביקורת לגיטימית. אמירות כמו: "קבוצה של נוכלים ורמאים", "מוליכה שולל", "מחתימה אותם על טפסי מרמה", "אנו ממליצים לכם להתרחק ולהימנע מכל קשר ועסקה עם קבוצת הנוכלים" מהוות ביטויים שיש בהם משום לשון הרע, שמטרתם להשפיל את התובעות בעיניי הבריות ולייחס להן מעשים שליליים ופליליים באופן שיבזה אותן ויפגע במשלח ידן וזאת בצורה ברורה ומובהקת. הדברים אינם משתמעים לשתי פנים ואני דוחה את פרשנותה המאוחרת של הנתבעת בעניין זה.
כבר נקבע, כי פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה פלילית ייחשב בדרך כלל ללשון הרע (ראו לעניין זה: ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389; ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 144) .
אין ספק כי אמירות כמו "נוכלים ורמאים" מיועדות מעצם טיבן להציג את התובעות באור שלילי, ובייחוד את המתווכת לה ייחסו מעשים פליליים, כמו הולכת שולל והחתמה על טפסים במרמה. אפשר שלא בכדי הנתבעת נמלכה בדעתה ובחרה למחוק את הפרסום הראשון לאחר מעשה. (ראה: פרוטוקול מיום 24.05.21, עמ' 30 ש' 21-22).
אשר על כן הפרסום הראשון עולה כדי לשון הרע.
16. בחינת הפרסום השני והשלישי
מאחר והפרסום השלישי נכתב כתגובה לפרסום השני, אדון בהם במאוחד.
אין מחלוקת כי הפרסום שבוצע ע"י בעלה של הנתבעת בא תחת הפרסום הראשון ומטרתו הייתה זהה.
עוד אין מחלוקת כי הפרסום השני פורסם באתר על ידי הנתבעת ביום 15/12/18, בשעות הערב והוסר למחרת בבוקר, לאחר דרישת ב"כ התובעות. משעסקינן ברשתות החברתיות הרי שדי בלחיצת כפתור בכדי שביטויים כאלו ואחרים ימצאו את עצמם בפני כל מאן דהוא, מבלי שלמפרסם יש כל שליטה על הדברים. משכך ברי כי מתקיים יסוד הפרסום, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק.
17. בחינת תוכן הפרסומים – עיון בפרסום ובתגובה לו מעלה כי הוא מתמקד יותר בהכפשת שמה של המתווכת והצגתה באור שלילי.
הנתבעת תולה יהבה בחופש הביטוי ובזכותה הלגיטימית להביע דעה ולבקר את התנהלות התובעות ובייחוד את התנהלותה של המתווכת. עם כל הכבוד הראוי, הרי שלא שוכנעתי כי ניתן לראות באמירותיה ובתגובה לאמירה הבעת דעה או ביקורת.
אמירות כמו: "רונית המתווכת לא הודתה בעבודות בלשון המעטה, והטעתה את בית המשפט" ותגובת הנתבע כמו "חברה חמדנית שלא בוחלת בשום אמצעי לסחוט אותך עד השקל האחרון" אינן בגדר ביקורת לגיטימית שראויה לחסות תחת חופש הביטוי. חופש הביטוי אינו מושג ערטילאי נטול גבולות וגם הוא תחום באינטרסים אחרים הראויים להגנה.